שיחה לפר' תצווה - הדרכים והתנאים להפנמת התורה וערכיה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור האתגר המרכזי בישיבה כפי שדברנו שבוע שעבר הוא הפנמת התורה, שהתורה תהיה בפנימיות אישיות האדם עצמו ולא מחוצה לו. "תורה דיליה". התנאי הראשוני להגיע לכך הוא אהבת ה', הזדהות רעיונית, הבנת החשיבות של תלמוד תורה. בלי תנאי זה אין את כוחות הנפש להשקיע בצורה רצינית ועקבית בעמל התורה, בלי זה אי אפשר להיות שקוע בתורה.
הראו לי לאחר השיחה שבוע שעבר מדרש תנחומא המקשר בין שני הדברים: בין ההזדהות ואהבת ה' ובין העמל. לפי המדרש ה' כפה על בני ישראל הר כגיגית למרות שאמרו נעשה ונשמע. מכיון שנעשה ונשמע היה על תורה שבכתב ו"כפה עליהם הר כגיגית" היה על תורה שבעל פה. הם קיבלו עליהם את התורה שבכתב שיש בה מעט פרטים לעומת תורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, ולאור הטורח בריבוי למידתה, ואין לומד אותה אלא מי שאוהב את ה' בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו, היות והיא קשה ודורשת מאמץ.
"שתורה שבכתב כללות ותורה שבע"פ פרטות ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט ועל שבע"פ נאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב, יא) וכתיב ולא תמצא בארץ החיים (איוב, כח), ומאי לא תמצא בארץ החיים וכי בארץ המתים תמצא אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר, יט). וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות, לד). ואמרו חז"ל לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא ע"פ הדברים וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה, ט), אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים, ה), ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות, יט). ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים, ו)"
המדרש מדגיש, שרק מי שאוהב את ה' בכל מאודו יהיה לו את כוחות הנפש לעמול ולהשקיע בתורה. ולכן חשוב להעצים את אהבת ה' והבנת חשיבות לימוד התורה.
הבאנו שבוע שעבר מספר תנאים ודרכים להפנמת התורה: א)אהבת ה' ב)הזדהות בחשיבות לימוד התורה ג)התנתקות מתאוות ודברים המפריעים לעמל ד)התנדבות ה)מחויבות.
היום אני מבקש לדבר על תנאים נוספים להפנמת התורה מתוך פרשתנו.
כותב הזוהר:
"רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו 'מי ברא אלה'? אמרתי לו: אלו השמים וצבא מעשה הקב"ה"... אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה.. בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קדשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא 'מי'.. חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר וברא 'אלה'.. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם 'אלקים'... ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: 'אלה אלהיך ישראל'.. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה דיינו" (הקדמת הזוהר)
המדרש דן בשאלה: מדוע הקב"ה ברא את הים ואת הרקיע ונופים מרהיבים? ותשובתו, כדי שנשאל "מי" ברא את אלה, ואז נכוון על הבורא ונברר מה מטרת בריאת העולם, ונתקדם כלפי שמיא. ע"י בירור ושאלות, נבין את המטרה של העולם. אדם שיברר וישאל יגיע לקודש הקודשים, יגיע לריבונו של העולם ויידע מה הייעוד שלו, מה ייעוד העולם ותפקידו הוא בעולם.
הזוהר בהקדמתו מבאר, מדוע משה נאלץ לשבור את הלוחות כשירד מן ההר, הרי כבר בשמים ידע על חטא בני ישראל, ובכל אופן לקח את הלוחות. ואם כן מדוע החליט לשוברם כאשר הגיע ארצה? לאור דברי הכוזרי שהעגל לא היה ע"ז אלא הם חיפשו מתווך לריבונו של עולם, ומעשה העגל נבע מכוונות טובות. נבין את הדבר כשמשה יורד מהר סיני ורואה את הריקודים והמחולות, הוא שם לב שיש כאן שטחיות והוא היה חייב לזעזע את העם ע"י שבירת הלוחות, כדי שיעלו על מסלול החשיבה הנכון מחדש, כדי שיבינו מדוע חטא העגל נורא הוא.
מה שהפריע למשה הוא, כיצד העם רוקד כאשר כלל לא ברור שאכן עגל זה יהיה מתווך בין ה' ובין בני ישראל? הם לא ביררו בכלל שאכן ה' מסכים לזה. ואז התברר למשה שהחטא נובע מחוסר עומק ושטחיות, מחוסר בירור ושאלות, ולכן הזוהר כותב שהעם אמר "אלה אלהיך ישראל"- "אלה" בלי "מי", בלי השאלות, ולכן נאלץ משה לשבור את הלוחות כדי לזעזע את העם, ואז הם יהיו חייבים לשאול ולברר מה כה חמור במה שעשו.
איך מתקרבים לקב"ה? מביטים בדברים מופלאים בעולם ומקשים, ושואלים, ומחדשים, ויוצרים. רואים "אלה" ושואלים "מי". אז מגיעים לריבונו של עולם ולתובנות של תורה ויראה.
גם בלימוד התורה צריך להעמיק לחקור וליצור עד שיהיה חלק מאישיותו, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם. זה מסביר את חשיבות לימוד העיון בתחילת כל יום בסדר הישיבה.
לכן התנאי הראשון להפנמה שאני מבקש לדון היום הוא, להעמיק, ליצור לחדש, לשאול ולברר.
ר' שמעון שקופ נותן הסבר נוסף, מדוע רק כשמגיע משה ארצה הוא מחליט לשבור את הלוחות, וזה מביא אותנו לתנאי השני להפנמה. תיקון ועידון המידות.
וכך כותב ר' שמעון שקופ בהקדמתו ל"שעיר ישר"
"היתכן שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח"ו?! והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אך לא לשברם לגמרי. ואח"כ להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות. והנה חז"ל קבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות... אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל. היינו שהיתה סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם. וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה שעלול עי"ז להיות חלול הקודש נורא מאד. שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה... ולכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים. היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב כמו שמפורש בתורה. והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמ"ש "פסל לך שני לוחות אבנים".... וכיון שהיו מעשה ה' היה עומד לעד. אבל השניות שהיו מעשה אדם אינם מתקיימים רק בתנאים וגדרים.... ועי"ז לא יהיה מצוי כ"כ ענין פחד משה רבינו ע"ה, שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה. ואם יפול אח"כ ממדרגתו, לפי ערך זה תשתכח התורה ממנו" (ר' שמעון שקופ-הקדמה ל"שערי יושר")
משה רבינו רואה שיש ערב רב שמתנהג באלימות (הורג את חור ומאיים על אהרן), ומצד שני בעל ידיעה רבה בתורה (כי בלוחות הראשונים אין שכחה), וזה גורם לחילול ה' נוראי. תלמידי חכמים מקולקלים במידות. ואז בהגיע משה ארצה ורואה מציאות זו שיש ת"ח רבים המקולקלים במידותיהם, הוא מחליט לשבור את הלוחות, כדי שהעם יקבלו לוחות מעשה ידי אדם, שיש בהם שכחה. בלי עמל, בלי חזרות בלימוד, בלי סיכומים, אין את ידיעת התורה ועמלה הנדרש, ועמל זה גורם לעדינות ותיקון המידות. רכישות מידות אלו גורמים לפחות חילול ה' של ת"ח עם מידות מקולקלות.
אדם שרוצה להפנים תורה, הוא חייב להיות בעל מידות, וזה התנאי השני. מי שהוא בעל גאווה, עולם התורה לא יהיה חלק ממנו. מי שאומר "אני", התורה לא חלק ממנו. התורה היא חלק רק ממי שמתבטל לריבונו של עולם.
בחור חייב לדאוג לכך שיהיה לו זמן אישי מידי יום בו הוא עובד על מידותיו. אסור שיהיה מקרה בו בחור חולה בישיבה ואין מי שידאג לו. אם קשה לבחור בלימוד אסור להתעלם ממנו ויש לעזור לו ולדאוג שישמח בשמחת התורה.
בפרשתנו זוכה אהרן לאורים ותומים בזכות מידותיו. וכך כותב האברבנאל:
"ובפרק ר' אליעזר (שבת קלט.) א"ר שמלאי: בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו. והמאמר הזה צריך ביאור, מדוע נתייחס הגמול הזה לאהרן על טוב לבבו בנבואת מרע"ה יותר מכל מדות טובות שהיו בו? ואיך ייחסו חשן המשפט לשכר הזה כי הוא היה אחד משמונה בגדי כהן גדול ואם כן זכה אליו מפאת כהונתו לא בשכר שמחת לבו. והר"ן... כתב בתשובת זה, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, כי זהו המביא בני אדם להאמין בפנת ההשגחה. וידוע שהחשן לא היה מגיד עתידות כי אם מצד האורים ותומים שהיו בין כתפיו, והאורים והתומים לא היו מכלל הבגדים, שהרי בבית שני היה בו חושן ולא היו בו אורים ותומים..וראוי אם כן לשאול, למה זכה בהם אהרן הכהן? כי כמו שהנביא במה שהוא נביא תיוחס אליו הגדת העתידות ולא עבודת המקדש כך הכהן במה שהוא כהן ראויה אליו העבודה במקדש ולא הגדת העתידות, לזה אמר רבי שמלאי שזכה אהרן לזה בזכות וראך ושמח בלבו, רצה לומר שלא נתקנא למרע"ה אחיו הקטון ממנו בגדולת הנבואה בהיות שאהרן נבא ראשונה במצרים, ולכן היה שכרו שזכה להגדת העתידות באורים ותומים" (אברבנאל שמות פרק ד)
האברבנאל מסביר, שאורים ותומים אינם חלק מבגדי כהן גדול, ואהרן זכה להם מכיוון שיצר קידוש ה' כאשר "ראך ושמח בליבו". אהרן זכה גם לנבא עתידות ולגרום לקידוש ה', כשנבואות אלו שנאמרו ע"י האורים והתומים יתגשמו.
במגילת אסתר כתוב:
"בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו.בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם" (אסתר פרק א פסוקים ג-ד)
ועל זה כותבת הגמ':
" 'בהראתו את עשר כבוד מלכותו' - אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שלבש בגדי כהונה. כתיב הכא [את עשר כבוד מלכותו ואת] יקר תפארת גדולתו (אסתר א') וכתיב התם לכבוד ולתפארת (שמות כ"ח)" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד א)
כותב השם משמואל:
"מלכות פרס ומדי היה ענינה התמשכות אחר תאוה וניאוף, כמו שדברנו בזה כמה פעמים באריכות, וסעודת אחשורוש לעד והוא היפוך מכתר כהונה, שמדת הכהן הוא חסד, ומדת החסד הוא לגמול חסד עם זולתו, ולחבר את העליונים והתחתונים, ומדת התאוה הוא היפוך מזה שכל אחד כוונתו רק למלאות תאות נפשו, ועם זה עושה פירוד בין העליונים והתחתונים...ובזה יש לפרש ענין אחשורוש שלבש בגדי כהונה, היינו להתפאר שגבר על מדת הכהונה, ולקח את חסד דקדושה שהיא אהבה לאהבות חיצוניות" (ספר שם משמואל פרשת תצוה - וזכור שנת תרע"ז)
מסביר ה"שם משמואל", שהכהן מסמל חסד. כל אישיותו לעזור לבני ישראל להתעלות, ולכן אין לכהן נחלה משלו. אחשורוש לבש את בגדי הכהונה בסעודתו, כדי להראות כביכול שהתאוות ניצחו את החסד ואת החיבור בין עליונים לתחתונים.
אני מבקש להעמיק יותר, ולדון בתנאי השלישי להפנמה. מדוע באמת חשוב שכהן ילבש בגדי כהונה ולא בגדים רגילים?
מסביר ספר החינוך:
"משרשי המצוה, היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחריהם מחשבותיו וכוונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי להתלבש בגדים מיוחדים אליה, שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד, וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגודל ענינו היה צריך גם זה" (ספר החינוך מצוה צט)
בגדי כהונה הם תזכורת לכהן שהוא עובד ה'. לפעמים כהן מתוך הקפדתו על מצוות עלול לא להיות ממוקד בייעודו, ולכן באים הבגדים לתזכורת.
התנאי השלישי להפנמה הוא האווירה. אנחנו צריכים ליצור אווירה של קדושה לא רק בישיבה אלא גם בביתנו ובסביבתנו, לזכור שאנו תמיד עבדי ה'. אדם שחי חיים כפולים אין לו מיקוד וחי בבלבול.
אנו צריכים לאמץ את שיטת הגר"א בכל דבר שנוגע לחוקות הגוי. כשאדם מתלבט אם לפעול בצורה מסויימת, וכן אם רוכש וקונה חפץ, או מתלבט מה לראות ומה לקרוא, עליו לשאול את עצמו, אם כל העולם מבריאתו היה תורה, הדבר הזה היה קיים או לא? אדם שזו תהיה השאלה התמידית שלו וכך יחיה את חייו, תהיה לו תזכורת תמידית. אדם שיחיה חיים כפולים ויכניס מוטיבים שאינם של תורה הוא יהיה מבולבל, הוא לא יהיה ממוקד, ממילא הוא לא יגיע להפנמה. עלינו ליצור אווירה של קדושה- "בכל דרכיך דעהו".
ישנה דוגמא שמביא הפסיקתא, מה קורה כשחסרה תזכורת זו.
"אמר ר' ברכיה הכהן בי רב: (הקשר בין סיפור ומסה ומריבה לבין ביאתו של עמלק יתבאר על ידי משל) לגבור שהיה מהלך בדרך ובנו על כתיפו, והיה מוליכו בשוק. והיה הבן רואה דבר של חפץ ואומר לאביו: קח לי - והוא לוקח לו. פעם הראשון והשני והשלישי, ובנו על כתפו. בסוף ראה אחד, אמר לו (הבן): ראית לאבא? מיד נטלו והשליכו לארץ, אמר לו: כל הדרך הייתי טוענך על כתיפי, ועכשיו אמרת "ראית לאבא"?כך ישראל היו טעונים על ענני כבוד, 'ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו' (דברים א') והם אומרים 'היש ה' בקרבנו'?! מיד 'ויבא עמלק' " (פסיקתא רבתי איש שלום פרשה יג)
ה' לוקח את בני ישראל על ענני הכבוד, אך בני ישראל לוקחים זאת כמובן מאליו, ולא שמים לב על קרבת ה' אליהם, ולכן הם שואלים: "היש ה' בקרבנו אם אין".
גם אנו זקוקים לתזכורת תמידית כדי שנהיה ממוקדים בעבודת ה', ולכן כה חשובה האווירה שאנו יוצרים, כי האווירה היא התזכורת ויצירת המיקוד.
ולכן התנאי השלישי (לאחר העמקות יצירתיות חידוש ותיקון המידות) הוא יצירת אווירה של קדושה תמידית, שתזכיר לנו יום ולילה מה תפקידנו בעולמנו ולשם מה נבראנו.
וכעת נדון על התנאי האחרון שעליו מבקש אני לדבר היום כתנאי להפנמה.
אחד החששות שקיימים בישיבה זה שהתורה תיהפך להיות אינטלקטואלית, הבנה שכלית עמוקה אך היא לא תמלא את האישיות.
כותב הרב ליכטנשטיין:
"הפסוקים בתורה מדברים על הטבת הנרות והדלקתם במקביל להקטרת הקטורת: "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ובהעלת אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, קטרת תמיד לפני ה' לדֹרֹתיכ ם (שמות ל', ז( יש להניח, שמשמעות הפסוקים איננה רק לקבוע עת ומועד לחפוף בין הקטורת להדלקת הנרות, אלא כנראה שיש קשר מהותי ביניהם. ... מהי המשמעות הסמלית של מנורה מצד אחד וקטורת מצד שני? אור הוא סמל לדברים ברורים, בהירים ומסודרים- "ברור כשמש". אור מרמז גם על שכל והגיון. תכונה זו, של הגיון וסדר, היתה תכונה יוונית. ואמנם, אם היינו מתייחסים אך ורק למנורה ולנרות, היינו חוגגים (בחנוכה, שיחה זו נתנה בחנוכה) את נצחונם של ערכי החשיבה והאינטלקט, המזוהים דווקא עם הקבוצה היריבה. אולם, לנו אין רק את המנורה אלא - "בהיטיבו את הנרות - יקטירנה", ומבחינתנו, הנרות והקטורת אינן שייכות אך ורק למערך של זמן אלא ישנה זיקה מהותית ועמוקה ביניהם. קטורת אפופה נימה של מסתורין: עשן בוקע ועולה ממנה, אדים טרנצנדנטאליים מרחפים מעליה. אנטיתתית לאור! הקטורת איננה שייכת לעולמנו הראציונלי המובנה, אלא לעולם של מיסטיקה, מחוץ להבנתינו ומעבר להשגתנו - "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". העולה (כליל) שייכת למזבח ואילו הקטורת, כביכול, לקב"ה עצמו. כאן נמצא מוקד המחלוקת הערכית והתרבותית בין מערך המנורה שלנו לבין מה שאנו מזהים עם תפיסת עולם ואורח חיים של התרבות היוונית במיטבה. מחלוקתנו עם העולם היווני היא באיזו מידה אנו רואים את ההגיון וכושר ההבנה כמנצחים. העולם היווני הוא עולם של מנורה צרופה, אולם עולמנו שונה הוא: המנורה היא הכרחית וחשובה אך מאוזנת ביחס דיאלקטי עם הקטורת. מחד, הבנה והשכלה, סדר והגיון, ומאידך, מודעות למסתורין שביקום ולמסתורין שבאדם, ובראש ובראשונה - מודעות לא-ל המסתתר בשפריר חביון. אנו רואים תמיד את אור המנורה בפרספקטיבה של עשן הקטורת" (הרב אהרן ליכטנשטין – המנורה והקטרת – בית המדרש הוירטואלי (שיחה לחנוכה תש"ס)
אם אין רגש ויש רק שכל בלימוד תורה,אזי אין הפנמה. מצד שני אם אם יש רק רגש- התלהבות אך לא לומדים בשכל בהגיון – אין הפנה, זה שטחי. רק אם ממלאים את שני התנאים נגיע להפנמה.
השילוב בין המנורה המסמלת את החכמה והבנת התורה לבין הקטורת המסמלת את עבודת ה' והעומק הרגשי, הוא זה שיוצר שלימות. חובה עלינו לדאוג לכך שהתורה ועבודת ה' יהיו קשורים לכל אישיותנו. זה יכול לקרות רק אם יהיה שילוב בין הבנה שכלית עמוקה לבין עבודת רגש. כך התורה תמלא את כל אישיות האדם. זה התנאי הרביעי להפנמה שאני מבקש לדבר עליו היום.
הזדהות, אהבת ה', עמל, התנתקות מדברים אחרים, קבלת קבלות אישיות והתנדבות, מחויבות, עומק, חידוש, יצירתיות, מידות, אווירה, כל אלו יגרמו שהתורה תהיה בכל אישיות האדם. אין אחד שלא יכול להגיע להפנמה של תורה אם הוא ירצה. הישיבה היא כור היתוך שמטרתו הפנמה, ואדם שמפנים וחי שהתורה והוא אחד, מגיע לשמחה אדירה.
נתפלל שאי"ה נזכה לאותה שלמות, להפנמה, שנזכה לאותו "גילו ברעדה", שנזכה ל"וראך ושמח בליבו", וכך נגיע גם אנו לשמחת התורה שתגרום בעזרת ה' לגאולה השלמה במהרה בימינו.
