שיחה לפר' תצוה - כתר תורה

הרב יחזקאל יעקבסון

שלשה כתרים

במרכזה של פרשתנו-פרשת תצוה, עומדים אהרון ובניו הכהנים, בגדי הכהונה אשר להם וכל הנדרש להיערך למעמד משיחתם בימי המילואים. בעצם, אנו נפגשים כאן לראשונה באהרון הנושא בתפקיד הכהן הגדול ובבניו הכוהנים העומדים לצידו כמאמר חז"ל : "כתר כהונה זכה בו אהרון".

ובאמת, כתר זה-כתר כהונה, נרמז אף הוא בפרשתנו בזר הזהב שסובב את מזבח הקטורת. (אולי מטעם זה מופיע מזבח הקטורת בסוף פרשת תצוה בשונה ובנפרד משאר הכלים שנאמרו בפרשת תרומה) ואמרו חז"ל יומא עב:

שלשה זירים הן: של מזבח, ושל ארון, ושל שלחן. של מזבח- זכה אהרן ונטלו, של שלחן- זכה דוד ונטלו, של ארון- עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח.

וברמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה א כתב:

בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כל מי שירצה יבא ויטול, שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו, הא למדת שכתר תורה גדול משניהם.

וצריך להבין למה ומדוע, ובמה כתר תורה גדול משניהם?

יתירה מזו. נדמה לנו, ובצדק, שאין דבר גדול ונשגב מאותם הרגעים שביום הכיפורים בהם כהן גדול נכנס לפני ולפנים לקודש הקודשים. אנו סבורים גם, שאין מי שמסוגל להתרומם למדרגה נעלה מזו שזוכה לה הכהן הגדול באותן שעות מלאות הוד . אך חז"ל דרשו בשבחה של תורה:

יקרה היא מפנינים- (התורה יקרה וחשובה יותר) מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים (סוטה ד:)

ואף קבעו מכאן מסמרות להלכה להקדים ת"ח לכה"ג בכל עניני הצלה וכבוד, ואף "ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ". וצריך להבין, הכיצד?!

ובאמת מצאנו שלאחד מן הכוהנים הגדולים היה קשה לשאת זאת וכשנעלב מהתנהגות ההמון (שבמוצאי יוהכ"פ עברו מללוותו ופנו ללוות את תלמידי החכמים) לא יכול היה להתאפק ופגע בכבודם של שני גדולי הדור- שמעיה ואבטליון (יומא עב ב)

עניינו של מקדש

כדי שנבין מדוע ת"ח- אף אם הוא ממזר- קודם לכה"ג עם הארץ, ומה טעם כתר התורה עולה על כתר הכהונה עלינו להתבונן בעניינו ובתפקידו של המקדש. כתב הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה:

מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש

אם כן רואים אנו שלמקדש שני תפקידים עיקריים: א.הקרבת הקרבנות- שעניינם להביא להשראת שכינה בישראל, לקדש את עם ישראל ולקרבם לאביהם שבשמים. ב.המקדש כמקום עליה לרגל, המהווה מרכז שעניינו לאחד את עם ישראל ולחברם לחטיבה אחת –יחד שבטי ישראל.(בהקשר לכך יש להוסיף כי גם את התפילות שניתקנו במקום הקרבנות הרי אנו מתפללים כנגד המקדש באופן ש"נמצאו כל ישראל מכוונים ליבם למקום אחד")

בית ראשון ובית שני

אמנם לדאבוננו, גם בזמן שבית המקדש היה קיים, זכינו אך ורק למשך תקופה קצרה בה שני היעדים הללו התקיימו בשלמותן. זאת, משום שבמקדש ראשון אמנם שכנה בו שכינה, אך מאידך, מיד ולאחר פילוג הממלכה ומימי ירבעם בן נבט ואילך נמנעו רוב ישראל מלעלות לרגל. לעומת זאת, במקדש שני יכלו כל ישראל לעלות לירושלים ואף מבבל הרחוקה היו עולי הרגל מגיעים. בכך אמנם הושגה אחדות ישראל בשלמותה, אך מאידך, לא היו במקדש שני כל הדברים המבטאים בגלוי את השראת השכינה השורה במקדש (סרו ארון וכרובים, אורים ותומים, אש מן השמים ונבואה).

לאור זאת מובן כי קיימת גם סיבה שונה לחורבן בית ראשון ושני. מסתבר, שכל חורבן נובע כתוצאה ישירה מהתנהגות העומדת בסתירה לעצם קיומו, והכוונה למעשים שהם ההפך הגמור למהותו ועניינו של המקדש המסוים הזה. לכן, בית המקדש הראשון שכאמור עיקר עניינו היה בהשראת השכינה בגלוי ובקדושה האופפת אותו, חרב בגלל עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים -מעשים שהם הפך הקדושה. לעומת זאת, בית שני שעניינו היה החיבור של ישראל זה לזה- יחד שבטי ישראל, חרב על שנאת חינם, משום ששנאת חינם מהווה את הניגוד הגמור למהותו של מקדש זה.

הכל כלול בכתר תורה

לסיכום נאמר בקצרה, כי תפקידו הכפול של המקדש הוא לחבר ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים ולאחדם יחד כחטיבה אחת, ומי שאמונים על מלאכת קודש זו הם הכהנים והלווים ובראשם כמובן הכהן הגדול.

עתה נוכל לשוב לנושא שיחתנו, ולהתבונן במעלת לומדי התורה תלמידי החכמים המוכתרים בכתרה של תורה. כתר תורה גדול מכולם כי הוא כולל בתוכו את כל המעלות שבכתרים האחרים ואף למעלה מזה. ונבאר.

תלמידי החכמים המוכתרים בכתרה של תורה מרבים אור וקדושה בעם ישראל. הדבר נובע קודם כל מעצם ערכה ומעלתה של מצות תלמוד תורה והוראתה לכלל ישראל-ללמוד וללמד- והרי תלמוד תורה כנגד כולם. כמו כן, תלמידי חכמים מורים לישראל את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, מעשים שבזכותם מתקרבים ישראל לאביהם שבשמים. כך מביא התלמיד חכם לביטוי את הפן הראשון שהזכרנו במהותו של המקדש. אך בנוסף, תלמידי חכמים בתקנותיהם ובגזרותיהם מנהיגים את כלל ישראל ומשתדלים לאחדם לחטיבה אחת כמנהיגים וכראשי הקהל. כבר אמרו חז"ל: "מאן מלכי? רבנן!"

כי בכל הדורות ראו חכמי ישראל לנגד עיניהם את טובת הדור וכיצד ניתן להנהיג ולנהל את כלל ישראל. (באחד משיעורי ההלכה הוכחנו ממקורות רבים שבזמן שאין מלך בישראל הרי שהסנהדרין מקבלים סמכויות כמלך להנהיג את העם). אם כן, עולה מכל האמור, שכל מה שפועלים המקדש והמלך יחדיו מצליח המוכתר בכתרה של תורה לפעול לבדו. יתירה מזו, בעוד אשר לא זכינו למקדש ומלכות אלא למשך תקופה קצרה וידועה, הרי שלעומת זאת, כתר תורה ותלמידי חכמים מלווים אותנו בכל ההיסטוריה הארוכה שלנו, מאז ועד היום . כתר תורה גדול מכולם!

כדוגמה חיה ונפלאה עומדת מול עיננו דמותו ופועלו של הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל מייסד הדף היומי. בתקנתו המדהימה הצליח, ובגדול, ליישם את שני היעדים הללו.

לא זו בלבד שחזונו הביא בעקבותיו פריחה וצמיחה גדולה בתורה ובלומדיה , אלא שהוא אף זוכה לחבר את העולם היהודי כולו לחטיבה אחת באחדות נפלאה. יהודי מאמריקה עולה על מטוס, והנה הוא לומד עם שכנו לטיסה את הדף היומי. הוא נוחת בארץ, ונכנס לבית המדרש בירושלים ומצטרף לחבורה הממשיכה באותו דף ממש שהוא אוחז בו..

בלב ובכתפיים

כתר תורה מונח בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול. כל אחד יכול. יחד עם זאת ראוי לכולנו להתבונן בנקודה מאלפת האמורה במוכתרי כתר כהונה אך מן הראוי שתנחה גם את אותם הרוצים לזכות לכתרה של תורה.

בשני בגדי כהונה- בחושן ובאפוד, היו משובצות אבנים שעליהן חקוקים שמות בני ישראל. האבנים הללו מונחות היו על הלב ועל הכתפים. ניתן לראות בעובדה זו סמל. הלב מבטא את הרגש. שמות בני ישראל החקוקים על אבני החושן, הנמצא כנגד לב הכהן הגדול, מבטאים את האהבה לבני ישראל ואת שימת הלב, את חשיבות תחושת ההזדהות עם עם ישראל, ומדגישים את הערך שבשאיפה לאהוב לחוש ולהזדהות עם כל מה שעובר על הפרט והכלל בעם ישראל. אך התחושה הזו בלבד אינה מספיקה, בנוסף לה, הכהן הגדול נושא את שמות בני ישראל גם על כתפיו. הכתפיים מסמלות את הנשיאה בעול - "בכתף ישאו" וההשתתפות המעשית, את העמידה כתף אל כתף, ביחד, לשאת את מסע העם בנכונות להירתם ולסייע (מסע אלונקות, זוכרים?!). שמות בני ישראל על כתפי אהרון מלמדות אותנו כי מעבר לתחושת ההזדהות המשותפת בלב, קיימת חשיבות רבה בהשתתפות האקטיבית בסיוע לכל צורכי העם ואתגרי השעה.

כיצד זוכים לכך? מסתבר כי ראשית לכל יש להביט ולהתבונן באבני החושן. מיד נבחין כי לכל אבן גוון משלה, כל אחת מהאבנים צבועה בצבע אחר, ולכל אחת סגולה משלה. דווקא המגוון הזה הוא היוצר את הפסיפס הנהדר והמיוחד שבחושן. שמות בני ישראל החקוקים על האבנים הללו, מבטאים את הרעיון שלכל שבט תפקיד אחר שונה ומיוחד בעבודת ה'. לא הרי שמעון כהרי ראובן ותפקידו של לוי שונה הוא משל יהודה. איש כברכתו ברך אותם, כי לכל אחד תכונה ייחודית המייעדת אותו לתפקידו המיוחד. חלק גדול מהבעיות של דורנו, בהיבט הרוחני, נובעות מחוסר היכולת של אנשים מסוימים להכיל גישות שונות בעבודת ה'. המסר של החושן הוא שעל אף השונות של צבעי האבנים, כולם מכונסים באותו חושן ונמצאים על ליבו של הכהן הגדול. לאחר שתובנה זו חודרת ללב, הרי מעתה כלל ישראל נושא כאחד את המשא על כתפיו ושם מתאחדים השבטים כאחד על אבני השהם.

התובנות הללו חשובות ואף הכרחיות לכל הרוצה לזכות גם בכתרה של תורה!