שיחה לפרשת תצווה - וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"משנכנס אדר מרבין בשמחה". חז"ל רצו להביע בכך ששמחת פורים אינה שמחה של העבר אלא יש בשמחה זו של פורים יסודות אמונים שיוצרים מציאות שנהיה שמחים כל החיים.
שאלתי יהודי שאני מעריך מאד, מה אתה חושב גורם ליהודי לא להיות בשמחה? אמר לי שאל מה גורם לאנשים שיהיו בשמחה, כי הרבה לא שמחים.
קנאה והשוואה לאחר, בדידות ואי נתינה לאחר, בטלה ושעמום, כי אין מטרה בחיים ויש הרגשה של ריקנות.
כתוב בפרשת כי תבוא:
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים פרק כו פסוק יא)
כתוב בספר שמחת ביכורים:
"ושמחת בכל הטוב. וצריך להבין האם צריך הקב"ה לצוות אותנו על השמחה ואיך אפשר לצוות על השמחה כי מי שהוא טוב לב ושלום לו מכל עבריו מסביב ישמח בלא ציווי ואם ח"ו בהיפך אך אם יראה מבחוץ כל מיני שמחה אבל לבו לא ישמח" ("ספר שמחת ביכורים" בחומש רב פנינים)
כל הציבור מגיע בהבאת ביכורים וזה יכול לגרום לקנאה בין האנשים, במיוחד העניים בעשירים. אבל אם העני יבין שיש לכל אחד שליחות אחרת בחיים הוא לא יקנא. ה' אבינו והוא רוצה בטובתנו ואם הוא לא נתן עושר לנו סימן שזה לא טוב עבורנו. התורה מצווה על הבירור האמוני העמוק שממילא יגרום לשמחה.
שואל אבן עזרא שמות פרק כ פסוק יד:
"לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?"
ועונה:
ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך... לא יחמוד אותה בלבו.. כי ידע כי זה לא יתכן.... ככה כל משכיל צריך שידע.. ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'... על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו.. ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו."
ציווי התורה "לא תחמוד" הוא אינו ציווי ישיר על הרגשות אלא ציווי להעמיק את ההבנה השכלית, וכך יגיע האדם ל"לא תחמוד". בציווי "לא תחמוד" התורה מצווה את האדם שיבין בשכלו בצורה בהירה ביותר שהקב"ה הוא אבא שלו ורוצה בטובתו והוא כל יכול, ואם הוא החליט לא לתת לאדם דבר מסויים זה סימן שבשבילו דבר זה לא טוב לו וזה כמו רעל, ולכן ה' לא נתן לו. אם האדם יבין זאת ב 100%, אז זה ישפיע גם על הרגשתו הפנימית והוא לא יחמוד כלל מה שיש לשני.
כתוב בגמרא:
"אמר ר' ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין" (תלמוד בבלי ערכין דף טז. וזבחים פח:)
על מה בגדי כהונה מכפרים? מה תפקיד בגדי כהן גדול? מדוע הם צריכים להיות מכובדים ומפוארים?
כתוב בפרשת בראשית:
"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית פרק ב פסוק כה)
"וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית פרק ג פסוק ז)
"וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית פרק ג פסוק כא)
כתוב במדרש:
"אדם הראשון היה בכורו של עולם... ולבש בגדי כהונה גדולה, שנאמר (בראשית ג כא) ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.. בגדי שבת היו והיו הבכורות משתמשים בהן" (במדבר רבה ד,ח)
אדם הראשון היה ככהן גדול כי היה בכורו של עולם, ולכן ה' הלבישם בבגדים כבגדי כהונה. והיות והחטא היה ביום שישי אחרי הצהרים, ה' הלבישם גם בבגדים לקראת שבת.
לפני חטא אדם הראשון הכל היה קדוש בגן עדן. העץ ופריו היו שווים והיה בהם טעם. לפני החטא גוף האדם היה קדוש כמו הנשמה ולכן לא היה צורך להסתירו. אחרי החטא מחוץ לגן עדן העולם ירד בדרגתו. יש מקומות שקדושים יותר ויש פחות קדושים והנשמה קדושה והגוף פחות וצריך היה לכסות את הגוף כדי להדגיש שהעיקר הוא הנשמה. מרכז האדם הוא הנשמה והגוף הוא רק מסגרת.
יוצא א"כ, שעיקר מטרת הלבוש להדגיש שהגוף אינו עיקר, אלא תפקידו להחזיק את הנשמה ומכסים אותו כדי להבליט ולהדגיש שהוא אינו העיקר, אלא מקום הראש והידיים שהם האברים הייחודיים לאדם ובהם מניחים תפילין ועושים את עבודת ה' הם העיקר.
כותב המהר"ל:
"כשם שירש יעקב מעלת הצלם שהוא אלקי, כדכתיב "כי בצלם אלקים וגו'", כך ירש עשו מעלת הלבוש. כי מעלת הצלם הוא מעלה אלקית, ומעלת הלבוש אינה אלקית, רק כבוד ויקר נראה לעינים, שמראה עצמו בלבוש הדר, אבל אין זה מעלה אלקית, רק כבוד וחשיבות, ודבר זה ירש עשו" (מהר"ל נצח ישראל פרק טז)
יש אופנות ומותגים המבליטים את הגוף כעשיו ולכן צריך כפרה של כהן גדול. הכבוד והתפארת הם לבורא עולם והכהן הגדול הוא שליח הבורא. אבל אדם רגיל צריך לברוח מהכבוד. הגוף הוא רק כלי לנשמה, לכן אנחנו מסתירים אותו ע"י מלבושים. כשם שהגוף הינו מסגרת לנשמה, כך החומריות הינה מסגרת לרוחניות. לפעמים אנחנו משקיעים רבות בחומריות ונוצר מצב שהחומריות נהפכת להיות העיקר ולא הרוחניות. הכהן הגדול לובש בגדים מכובדים כדי לכפר על אלו שלובשים בגדים מכובדים ומוחצנים הנובעים מגאווה.
חשוב שהבגדים יהיו יפים ומסודרים אך לא כאלו מוחצנים המבליטים את הגוף, כי עיקר הלבוש הוא להסתיר את הגוף ולהבליט את הפנים והידיים שהם ייחודו של האדם.
כותב ר' נתן:
"כי עקר הגאות וההתנשאות הוא בענין הממון והחפצים של אדם, וכנראה בחוש שמקטן ועד גדול רובם אובדים עולמם על ידי תאוות ממון והעיקר על ידי הגאות והכבוד על ידי שכל אחד רוצה להתנהג למעלה ממה שיש לו. הקטנים והנמוכים הם חפצים במלבושי כבוד שהם גבוהים ממנו הרבה לפי פרנסתו; והבינוניים חפצים עוד בגדים יקרים יותר ושאר חפצים וכלי הבית נאים; והעשירים רודפים אחר כלי כסף ותכשיטים שהם דברים שאין להם שיעור. כי כל המניעות מעבודת השי"ת נמשכין מהבגדים הצואים... ועיקר התגברות של הבגדים הצואים למנעו מדרך החיים האמתי הוא על ידי גאות וכבוד המדומה של העולם הזה.... ועל כן הכהן שהיה צריך לכפר עוונות ישראל על ידי עבודתו היה צריך ללבוש בגדי כהונה, לכפר ולתקן פגם הבגדים הצואים הנ"ל. ועיקר פגם הבגדים הצואים הוא על ידי גאות וכבוד כנ"ל, ועל כן נוגע עיקר הפגם והכבוד בהבגדים... וכמו שאמר אדמו"ר ז"ל על פסוק "ותתפשהו בבגדו". ועל כן היה הכהן הגדול לבוש בבגדים יקרים מאוד, שהיו כלולים בהם כל הגוונין שהם זהב ותכלת וארגמן" (ר' נתן ליקוטי הלכות)
לאור דברי ר' נתן נבין מדוע כהן גדל נכנס לקודש הקודשים בבגדי לבן ולא בבגדי זהב, כי מטרת הכניסה לקודש הקודשים היא לא כפרה אלא טהרה-לקבל חלק אלוק ממעל גדול ועצום יותר ממה שהיה עד כה, ולכן כאן אין צורך בבגדי זהב אלא בבגדי לבן המסמלים טוהר וקדושה.
חשוב שהאדם יברר לעצמו מה העיקר בחיים ומה הטפל. הן בנושא של חומריות ורוחניות- ויידע שרוחניות העיקר והחומריות טפל, והן בנושא הלבוש שמטרתו להדגיש את השכינה הנמצאת באדם ולהסתיר את מה שקדוש פחות, ולא להפוך את הבגדים למטרה בפני עצמם.
כותב הרש"ר הירש:
"דווקא כאן קרובים אנחנו לטעות ולומר שכל כפרתו של אדם המתכפר נעשית, כביכול, ללא שיתוף המעשה והדעת מצדו. שני מיני כפרה הם בתורה: כפרה אחת - לגבי אדם שעבר על התורה, וכפרה אחרת - לגבי מקדש התורה ונושאיו. כל עבירה שלא נתכפרה מסכנת את טוהר המושג של קידוש החיים שמקדש התורה דורש מאתנו. יש לחשוש שכל עוד לא גונה החטא מצד המקדש בצורה כלשהי, או כל עוד לא בא האדם החוטא על עונשו - ייראה הדבר כאילו משלים מקדש התורה, העומד בתוך האומה, עם חיי המעשה שלה על כל חטאיהם, וכאילו מתיישבים חטאים אלה עם דרישותיו של מקדש התורה" (רש"ר הירש שמות סוף פרק כח)
יש תשובה של האדם שרק הוא יכול לעשות, ויש תשובה שהכהנים בבגדיהם מכפרים על כלליות עם ישראל. כאשר אדם חוטא הוא ממעיט בקדושת כלל ישראל, ועל זה מכפרים בגדי הכהן הגדול. יחד עם זאת חשוב שהאדם החוטא ייעשה תשובה אישית לשנות את דרכו.
כותב מהר"ל:
"מה קרבנות מכפרין וכו'. פירוש דבר זה, כי בגדי כהונה ראוי שיהיו מכפרין, וזה מפני כי החטאים דבקים באדם והם נחשבים לו מלבוש, וכאשר מתלבש האדם בבגדי קדש, כמו שהם מלבושי כהן, דבר זה מסלק החטא, שהם נחשבים מלבושים צואים. ויש לדעת כי כל ישראל כאיש אחד, וכאשר מתלבש כהן גדול בבגדי כהונה דבר זה כפרה לכל ישראל, כי הכהן הוא כהן לכל ישראל, ובמלבושי כהן מסלק החטאים מן ישראל כאשר מלבושים אלו לכבוד ולתפארת ... כדכתיב 'ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת', [ו]הם מכפרים על החטאים שהם שקוץ ותעוב אשר האדם מתגאל [בהם]. וכאשר לובש בגדים אלו בזה מסיר מן ישראל השקוץ והתעוב, ומסולקים מן התעוב והשקוץ הזה" (חדושי אגדות מסכת זבחים)
כל עם ישראל הוא יחידה אחת והכהן מכפר על כולם, וכמו שמלבושים הם תוספת לאדם כך החטא הוא תוספת לאדם וזו הכפרה.
מלבוש מקרין פנימה ומקרין החוצה. מלבוש שמקרין גאווה הורס את האדם, מלבוש של צנעה בונה את האדם. "ותלבש אסתר מלכות"-חז"ל: לבשה רוח הקודש. הלבוש של אסתר נתן לה כוח להרגיש שליחה לעם ישראל.
כותב ספר החינוך:
"משרשי המצוה, היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחריהם מחשבותיו וכוונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי להתלבש בגדים מיוחדים אליה, שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד, וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגודל ענינו היה צריך גם זה" (ספר החינוך מצוה צט)
לפי ספר החינוך, בגדי כהונה הם לכהן עצמו, ומטרתם להוות תזכורת לכהן מהי שליחותו וייחודו.
תפקידנו לא ללכת אחרי אופנות אלא להבליט את החשוב ולא להבליט את הטפל.
יה"ר שנשמח כל חיינו, ולא נגיע לידי קנאה ובדידות, נמעיט בטפל ונדגיש ונחיה את העיקר. אמן כן יהי רצון.
