שיחה לפר' תרומה - התנאים להעצמת האדם

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

בחורים רבים שואלים אותי:מה התנאים להצלחה בישיבה?

אני חושב שיש בפרשתנו מספר נקודות שמהן נוכל ללמוד תשובות לשאלה זו.

פרשתנו מדברת על המשכן. חובתנו לשאול, מה אנחנו לוקחים מפרשת המשכן להתפתחות האישית שלנו, לאור זה שלצערנו אין לנו משכן היום?

כותב הזוהר בהקדמתו:

"רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו 'מי ברא אלה'? אמרתי לו: אלו השמים וצבא מעשה הקב"ה"... אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה.. בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קדשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא 'מי'.. חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר וברא 'אלה'.. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם 'אלקים'... ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: 'אלה אלהיך ישראל'.. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה דיינו" (הקדמת הזוהר)

שם "אלוקים" בנוי משתי מילים, 'אלה' ו'מי'. כל הסיבה שהקב"ה ברא את העולם זה שהוא רצה שנתקרב אליו. אנחנו לא יכולים לראות אותו, לכן הוא ברא את העולם, שדרכו נגיע להתקרב לריבונו של עולם. כנשאל את עצמנו מי ברא עולם כזה יפה? כזה הרמוני? – נגיע לריבונו של עולם. אם ריבונו של עולם לא היה בורא עולם, לא היה מתגלה אלינו דרך מעשיו – לעולם לא היינו מגיעים אליו, לא היינו יודעים שהוא קיים. כל מטרת העולם היא שדרך ההעלם נגלה אותו, נעבור תהליך נפשי, נראה משהו אבל לא נסתפק רק בראייה – נשאל, נברר. מי ברא? בדיוק כמו אברהם אבינו. אברהם אבינו מגלה את ריבונו של עולם דרך העולם, מבין שיש לעולם מנהיג. שואל, חוקר, מברר, לא מסתפק במה שהוא רואה.

אז יש 'אלה', יש משהו שאנו יכולים להצביע עליו. אלה גורם ל'מי', ו'מי' גורם להגיע לאלוקים, לריבונו של עולם. כותב הזוהר שזה גם המטרה של המשכן, של קודש קודשים. קודש הקודשים זה המקום שבו התחיל העולם. שם צופים בעשרה ניסים, שם צופים בקורבן האמור להיקרב, במקום שהאדם ייענש וימות. וכל המחזה הזה צריך לגרום לאדם, לברר, לשאול, לחשוב, לחזור בתשובה ולשפר מעשיו ודרכיו.

מתי המקדש נחרב? כשאנשים השתמשו בו בצורה ההפוכה, כשנכנסו פנימה כדי למחוק את העבירות ולהתחיל מחדש. כשלא עוברים שום תהליך נפשי אז אין שום הצדקה לא למקדש ולא למשכן.

מטרת העולם שנראה נשאל ונחקור ונעבור תהליך. מטרת המשכן –אותו דבר – לראות את ה'אלה' במשכן, את הריכוזיות – ריכוזיות של קדושה, וזה יגרום לעבור תהליך נפשי ולשאול שאלות ולחקור. עלינו להבין שיש לנו תפקיד בחיים ועלינו לברר את ייעודנו ולבצע את שליחותנו בעולם.

תנאי ראשוני להצלחה בישיבה הוא עומק, שאלת שאלות. בישיבה יש ריכוזיות גבוהה מאוד, לכן הישיבה היא מקדש מועט – היא כולה תורה, כולה קדושה. המטרה של הריכוזיות הזו – שנשאל ונברר היכן אנו בתוך זה? מה אנו לוקחים מחיי הישיבה לחיים?

התהליך בישיבה הוא בירור נפשי, מה תפקידנו בעולם? איך אנו בונים את עצמנו? מה אנו לוקחים לעתיד מחיי הישיבה?האם מצאנו את ייעודנו ושליחותנו בעולם? האם אנו זוכים ליישמם?

יש שני תנאים על מנת שתהליך זה יתבצע:א. עומק אישי, בלי הנחות ובירור הדברים לאמיתם ב. כנות אמיתית- לא לרמות את עצמנו. התנאי להצלחה בישיבה הוא: תהליך נפשי הבנוי מעומק וכנות.

ישנם כמה סיבות המעכבות את התהליך הזה. א. תאוות – אדם שנמצא בעולם של תאוות, לא משתחרר מזה – הוא ממילא לא מגיע לעומק הנפשי הזה. ב. אין זמן של התבודדות בתוך לו"ז הישיבה. אבל בחור צריך להתאמץ בכל זאת לעבור את התהליך הזה, ולמצוא בתוך הלו"ז את הזמן שמתאים לו. לכל אחד יש זמן אחר שמתאים לעשות את התהליך הזה. לכן הישיבה לא קובעת זמן מוגדר לכך. ג.הכנות העצמית.

ממשיך הזוהר ואומר, ואותם אלה שחטאו בעגל אמרו "אלה אלוהיך ישראל", בלי ה'מי'.

נסביר את דברי הזוהר על חטא העגל.

נשאלת השאלה מדוע משה לא משאיר את הלוחות בשמים? משה הרי כבר ידע שהם חוטאים, למה הוא יורד עם לוחות ופתאום מחליט לשבור אותם בארץ? הוא היה צריך להשאיר אותם בשמים?

הכוזרי מסביר, שחטא העגל באמת נבע מכוונות טובות – הם הרגישו שאין משה רבנו והם רצו להתקשר לריבונו של עולם, הם חיפשו מתווך. אז הם בנו את העגל לשם שמים. מתי משה שובר את הלוחות, כשהוא רואה את הריקודים ואת המחולות. הרי רוקדים כשיש שלמות, כשיש שמחה, אבל כאן אין עומק ואין בירור. כי אם היה עומק, הם היו שואלים את עצמם האם ה' אכן מסכים שהעגל יהיה המתווך בינם לבין ה'. הריקודים הראו לו שהם מחפשים פתרון מהיר בלי לבדוק אם פתרון זה יעיל ועובד. אין בירור, אין עומק, ולכן הוא שובר את הלוחות כדי לזעזע את העם ולגרום להם לחשיבה. זה כוונת הזוהר שהיה 'אלה' בלי 'מי'-פתרון מהיר ללא עומק ובדיקה וחקירה. זה שבר את משה, וזה גרם לשבירת הלוחות. הוא שבר את הלוחות כדי לזעזע אותם. בני ישראל אמרו 'אלה' בלי ה'מי' – הם חיפושו את הפתרונות הקלים בלי עומק, בלי לברר, בלי לחקור. זה גרם לשבירת הלוחות.

בחור יכול ללמוד ולהיות בעל ידע בישיבה, אבל לחיות בבחינת 'אלה' בלי ה'מי'. אם הוא לא חוקר, לא יוצר, לא מעמיק, גם בלימוד וגם לגבי האישיות שלו עצמו, הוא לא יבנה ולא יהיה עוצמתי. לכן יש חובה שכל בחור ישאל את עצמו: האם הוא עובר תהליך נפשי של בירור בישיבה? האם יש לו את העומק, את הכנות, את הרגיעה הנפשית כדי לעבור את התהליך הזה? האם יש לו את הזמן לזה? האם הגדיר לעצמו זמן מוגדר בתוך השבוע לעבור את התהליך של הבירור העצמי.

רואים מקטע זה בזוהר, כי הריכוזיות היא זו שגורמת לנו לחשוב. המשכן, המקדש – הריכוזיות של קדושה, הריכוזיות של עבודת הכהנים, הריכוזיות של עשרה ניסים היא זו שגורמת לנו לחשוב.

חייבת להיות בישיבה ריכוזיות – עמל התורה: עוד סדר ועוד סדר ועוד עמל ועוד עשייה, וכל הזמן להיות עסוק בזה, כי כשאנו לא עסוקים בכך, זה לא משפיע עלינו. אדם חייב להיות שקוע בלימוד ועבודת ה' כדי שתהליך הבירור האישי יתעצם.

הרב דסלר מדבר על ההבדל בין שיטת פרנקפורט לשיטת הישיבות:

"פרנקפורט - התירה את המדע והכניסה את הלמוד באוניברסיטה לכלל ה"לכתחילה" שבחינוך. המחיר ששלמו בעד זה היה שנתמעטו מספר גדולי התורה בין חניכיהם... אבל שיטת הישיבות להעמיד למטרה יחידה לגדל גדולי תורה ויראת שמים כאחד....אמנם, לא נחשוב שלא ידעו מראש כי בדרך זה חס ושלום יקולקלו כמה, מאשר לא יוכלו לעמוד בקיצוניות זו, ויפרשו מדרכה של תורה. אמנם זהו המחיר אשר ישלמו בעד גדולי התורה ויראת שמים אשר יתחנכו בישיבותיהם" (מכתב מאליהו)

אנחנו חייבים לחנך את עצמנו לריכוזיות פה בישיבה של עמל התורה וריכוזיות פה בישיבה של עבודת ה'. כשיהיה את שני הריכוזים האלה אז אנחנו נגיע למצב שזה מציף אותנו, שאנו שקועים בזה וממילא זה יגרום לתהליך העצמת הנשמה ותהליך עומק של בירור.

הרב יוסף יצחק שניאורסון כותב:

"דכל ישראל צריכים לעשות את המקדש.. בית קדושה בלבו של אדם.. שעיקר הכוונה היא שהאדם יהיה בבחינת משכן-היינו להיות מכוון לשבתו, שהאלוקות תשכון בנפשו בגילוי. וכל פרטי הסדרים שהיו במקדש בכלים והיריעות שהן פנימיים ומקיפים, הכל ישנם באדם למטה.. ואף גם בזמן שבית המקדש קיים זאת הייתה עיקר הכוונה.. דעיקר עניין עשיית המקדש הוא להיות שכינת עוזו בתוך כל אחד ואחד" (ספר המאמרים למוהרי"ץ תש"ד)

כל אחד בתוכו צריך משכן ומקדש. צריך ריכוזיות של שכינה וקדושה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם יש לנו משכן בתוכנו? האם יש לנו מקדש בתוכנו? האם אנחנו מרגישים את הריכוזיות בתוכנו?

ראינו שמשה רבינו שבר את הלוחות כדי לזעזע את העם ולגרום לחשיבה. אני מבקש להביא שני הסברים נוספים לשבירת הלוחות שילמדנו אותנו על תנאים נוספים להעצמה אישית.

הנצי"ב אומר ב"העמק דבר" שמשה רבנו הבין שעם ישראל זקוק לדרך אחרת בהנהגת ה'. לוחות ראשונים – הכל ירד משמים, בני ישראל היו פסיביים לחלוטין. הלוחות ירדו מהשמים, הכתב ירד מהשמים. בני ישראל ראו ניסים גלויים, הם ראו אבל הם לא יצרו, ולכן זה לא היה חלק מהם. כשמשה רבנו רואה שהם רוקדים, הוא מבין שעם ישראל לא מאמין בעצמו. אדם שלא מאמין בעצמו מפחד לחשוב – אולי החשיבה תיקח אותו למקום לא נכון. אין לו ביטחון בעומק. כדי שאדם יהיה כן ועמוק הוא גם צריך שיהיה לו ביטחון – משה מבין שהשטחיות וחוסר החשיבה נובע מכך שהם פסיביים. אדם פסיבי לא מאמין בכוחות שלו, לא מודע לכוחות שלו. משה מבין שהם זקוקים לתהליך אחר.

לוחות שניים זה "פסל לך", זה מסמל שמשה רבנו, כשליח ה', הוא יוצר את הלוחות, ואז ה' מביא את הכתב. זה מסמל שמעכשיו יש אקטיביות. לכן בארץ ישראל אין מן, אין שליו, אין ניסים, יש עשיה, יש נטיעה ובניה, על מנת שבני ישראל יהיו אקטיבים ויגלו את כוחותיהם וזה יגרום להם להאמין בעצמם. אמונה זו תגרום ליכולת להעמיק ולברר.

ר' שמעון שקופ נותן הסבר שלישי מדוע משה שובר את הלוחות:

"היתכן שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח"ו?! והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אך לא לשברם לגמרי. ואח"כ להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות. והנה חז"ל קבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות... אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל. היינו שהיתה סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם. וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה שעלול עי"ז להיות חלול הקודש נורא מאד. שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה... ולכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים. היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב כמו שמפורש בתורה. והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמ"ש "פסל לך שני לוחות אבנים".... וכיון שהיו מעשה ה' היה עומד לעד. אבל השניות שהיו מעשה אדם אינם מתקיימים רק בתנאים וגדרים.... ועי"ז לא יהיה מצוי כ"כ ענין פחד משה רבינו ע"ה, שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה. ואם יפול אח"כ ממדרגתו, לפי ערך זה תשתכח התורה ממנו" (ר' שמעון שקופ בהקדמה לשערי ישר)

משה רבנו מגלה במעשה העגל שעם ישראל יודעים אמנם תורה אבל לצערו חלקם מחללים שם שמים. משה יודע שאדם עם מידות רעות לא יכול להיות איש תורה. אדם חייב לתקן את מידותיו כדי להיות תלמיד חכם אמיתי. לכן רצה משה רבנו שהלוחות הראשונים ישתברו. הלוחות הראשונים הם מעשה אלוקים ולכן אין שכחה, הלוחות האחרונים הם מעשה אדם אז יש שכחה. ועכשיו, שיש שכחה – דרוש עמל התורה. עמל התורה יוצר עידון הנפש, תיקון המידות.

בלוחות ראשונים שלא הייתה שכחה אדם היה יכול היות מושחת לא לעבוד על המידות שלו ועדיין להיות תלמיד חכם עצום. משה רבנו לא רצה את זה – הוא רצה שתהיה התאמה בין עדינות הנפש לבין הגדלות בתורה. אז הוא שובר את הלוחות כדי שבלוחות השניים יהיה עמל, העמל הזה ייצור את תיקון המידות ועדינות הנפש ויכולת לקדש שם שמים, ועל ידי זה לא יחטאו שוב בחטא הדומה לחטא העגל.

אדם שלא רגיש, אדם שאין בו עדינות הנפש – לא יעבור את תהליך העצמה שעליו אנו מדברים.

אם נסכם, ישנם מספר תנאים להעצמה בישיבתנו הכה נפלאה. עמל התורה, ריכוזיות של תורה וקדושה, עומק, כנות, יצירתיות ותיקון המידות.

יהי רצון שכל תלמיד פה בישיבה יזכה בתהליך הנפשי הזה של הבירור, של ההבנה מה הקב"ה דורש מאיתו, מה התפקיד שלו בעולם, איך הוא מרומם את כלל ישראל, מה השליחות שלו. ועל ידי שכל אחד יגיע לשליחות, נזכה כיחידים וכציבור לקדש שם שמים כל חיינו.