שאלה שבועית: מראית עין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעורים האחרונים נגעו בשאלות הנוגעות לנאמנות בכשרות מכיוונים שונים וזאת כהסתעפות מסוגיית עד אחד נאמן באיסורים. כהמשך לשאלות אלו, ניגע היום בשאלה הנוגעת לחשד ומראית עין בענייני כשרות.
נשאלתי מפי בוגר הישיבה שהוזמן לפגישה עסקית מטעם החברה בה עובד במסעדה שמגשים בה טריפות ונבלות, ואין באפשרותו לשנות את מקום הפגישה. שאלתו היא, האם רשאי להגיע לפגישה ולשהות במסעדה כמובן בלא לאכול דבר, או שמא ישנו איסור בדבר?
יש לדון בשאלה זו הן מצד 'חשד', והן מצד 'מראית עין', ונבאר:
'חשד'- פירושו שבני אדם יבחינו בו שוהה במסעדה ויחשדו בו שאוכל מאכלות אסורות. יתכן, ובמעשהו זה עובר על דין תורה 'והייתם נקיים מה' ומישראל'.
כאפשרות זו, שהאיסור הוא מחמת חשש לחשד, מצינו בדברי רש"י בשבת (קמו: ד"ה אבל) שביאר שאין לשטוח את בגדיו שנרטבו בשבת לייבוש מחמת שיחשודוהו שכיבסן בשבת.
'מראית עין' – אכן, ישנה קטגוריה נוספת, והיא מראית עין. במידה ואנשים ההולכים ברחוב יראו אדם שומר מצוות אוכל, עלולים הם לסמוך על דבריו ולאכול במסעדה זו בלא בדיקה, ולהיכשל חלילה באיסורי מאכלות אסורות. גם אפשרות זו מופיעה ברש"י (כריתות כא: ד"ה שכנסו) שכתב ביחס לדם דגים, שאכילתו אינה אסורה מעיקר הדין אלא מחמת מראית העין:
דמיחלף בדם בהמה והרואה אומר מותר לאכול דם.
כיום, ניתן למצוא מאכלים רבים המשמשים כתחליף למאכל אסור – ונראים בדיוק כמוהו: כדוגמת מאכלים שנראים כבשריים (שניצל תירס וכדו' נקניקיות ועוד) המוגשים בארוחה חלבית, או מאכלים שנראים כחלביים (סחלב) המוגשים אחר ארוחה בשרית, וכן לחמניה מחומרים שאינם מחמיצים.
האם יש בדבר משום מראית עין או לא?
נכון הדבר גם בשאלות שאינן נוגעות דווקא לאכילה, כדוגמת:
1] ציצית שיש בה תיקתקים הסוגרים את שני צדדיה ונראית כבגד שאין בו ד' כנפות, האם נחשוש למראית עין, או לא?
2] פאה נכרית הנראית כשיער טבעי ורגיל- אסורה מדין מראית עין (נראית כמי שהולכת בלי כיסוי ראש).
3] ההולך לכנס רפואי בלא לעשות כל מלאכה שהיא, אסור הדבר מדין מראית עין, או לא?
תחילה נציין להלכות השייכות לדין זה של 'מראית עין':
א] במשנה בשקלים (ג, ב) נאמר:
אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שמא יעני, ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר לב) 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ואומר (משלי ג) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.
ב] בגמ' בשבת (קמו:) נאמר:
מי שנשרו כליו בדרך במים... שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם... כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר"א ור"ש אוסרין.
ג] בגמ' בשבת (סד:-סה.)
אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור תנן ולא בזוג אע"פ שפקוק ותניא אידך פוקק לה זוג בצווארה ומטייל עמה בחצר תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין.
ד] בגמ' בעבודה זרה (יב.):
מעיין המושך לפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ואם אינו נראה מותר פרצופות המקלחין מים לכרכין לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים.
ה] במשנה בביצה (א, ג):
בית שמאי אומרים, אין מוליכין את הסולם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון. ובית הלל מתירין.
ו] בגמ' בכריתות (כא:):
אמר רב דם דגים שכינסו [דמיחלף בדם בהמה והרואה אומר מותר לאכול דם, רש"י] אסור מיתיבי דם דגים... מותר... כי תניא ההיא מתניתא דאית ביה קשקשים כי קאמר רב אסור דלית ביה קשקשים.
תשובה
כניסה למסעדת טריפות ללא אכילה
1] דעת האגרות משה – אסור, למעט במקום פסידא – רבי משה פינשטיין באגרות משה (או"ח ח"ב סי' מ) מצדד לאסור, וזאת הן מצד מראית עין והן מצד חשד
ובדבר אם מותר לאכול ברעסטאראנס [מסעדה] שמכינים שם רק מאכלי חלב אבל הם של אנשים מחללי שבת, הנה אף שם אפשר להיות כמה מאכלות אסורות כדגים טמאים, וגם השומן שמטגנים בהם אפשר שהם מבהמות אסורות ונבלות, וגם גבינות אסורות, ויש גם דברים שאסורים משום בשולי עכו"ם, ולכן אף להיכנס לשם לאכול דברים הידועים שאין בהם שום חשש איסור יש לאסור מפני מראית עין וחשד.
אכן, האגרות משה מסייג את חומרתו, ואומר:
אך אם הוא רעב ביותר שמצטער טובא ואין שם מקום אחר לאכול יכול ליכנס לשם לאכול דברים הידועים למותרין, אבל צריך שיהיה בצנעא דבמקום צערא ופסידא לא גזרו רבנן כדאיתא בכתובות דף ס'. והיינו שלא יהיו מבחוץ מכיריו, דלפני אלו הנמצאים בפנים הרי יראו שלוקח רק דברים הידועים למותרים. ואם יש שם מבחוץ מכיריו צריך לומר להם שמצטער טובא ולכן נכנס לשם ליקח דבר הידוע למותר. אבל בלא מצטער טובא אין ליכנס לשם כלל.
לדבריו, במצב בו רעב מאוד או שעלול להיווצר לו הפסד משמעותי, אין לאסור את הכניסה למסעדה (כמובן לצורך קניית רכיבים כשרים בלבד) בצינעא, וזאת משום שבמצבים מעין אלה 'לא גזרו רבנן'.
סעד לדבריו, מצא האגרות משה בגמ' בכתובות (ס.):
תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן אמר רב יוסף הלכה כנחום איש גליא.
לאור דברי האגרות משה, שאלתי את בוגר הישיבה בעל 'שאלת המסעדה', האם יווצר לו הפסד מכך שימנע מהפגישה במסעדה או לא. על הצד שיווצר הפסד רשאי ללכת למסעדה לאכול בה. אכן, כל זאת בתנאי שיכול לשבת שם בצנעא (היינו באופן שאנשים מבחוץ לא יראוהו).
2] דעת ר' אשר וייס שליט"א – היתר עקרוני - רבי אשר וייס שליט"א בספרו מנחת אשר (סי' סז) חלוק על האגרות משה, וסבור שבמקום בו רגילים לערוך פגישות עסקיות מעין אלו – כבנין משרדים שישנם בתי קפה בקומת הכניסה שלו, ניתן להקל ולהתיר גם שלא במקום פסידא.
טעם א] הרוב ילמדו זכות - הואיל ואלו מקומות שאנשים נכנסים אליהם לא לשם בילוי, אלא לשם מפגשים עסקיים. ועל כן רוב הרואים ידינוהו לכף זכות כשיראוהו יושב שם.
כמקור לדבריו, מציין ר' אשר וייס למשנה בכלאים (ט, ב):
השיריים [הוא 'מטכסא' – מין מעיל עשוי ממשי] והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים מפני מראית העין.
ועם כל זאת, פסק השולחן ערוך (יו"ד רחצ, א) שלמידה אין לאסור בגדים המעורבים ממשי ומצמר:
וחכמים אסרו מפני מראית העין משי עם צמר, לפי שדומה לפשתים. וכן כלך, והוא מין שגדל בכרכי הים על האבנים שבים ודומה לצמר, אסרוהו מפני מראית העין עם הפשתן. והאידנא משי מצוי בינינו והכל מכירים בו, לפיכך אין בו משום מראית העין ומותר עם הצמר ועם הפשתן.
מסיבה זו מגיש מטבח הישיבה 'שניצל תירס' בארוחה חלבית, ובחתונות מגישים משקה סחלב על אף שהסעודה בשרית.
ב] סניף נוסף להיתר- בגלל טעות מעטים לא נאסור על כל העולם: מעשה שהיה בקונשטנטינא, שראתה אשה ששכנתה מטגנת 'שניצלים' עם פרורים בפסח. בטעות חשבה שפרורים אלו פרורי לחם הם ולא מצה, ונשאה היתר לעצמה להשתמש בפירורי לחם לטיגון בפסח, ומסיבה זו נהגו שם איסור בדבר; כפי שמביא המגן אברהם (תסג ס"ק ה):
ובקושטנטי"נא נוהגין איסור לעשות פאטשי"לש או לטגן דגים במצה אפויה משום דאתי לאיחלופי.
אכן, הפרי חדש (תסא ס"ק ב) חלק וסבר שאין מניעה בדבר, הואיל ואיננו מחדשים גזירות ותקנות מעצמנו:
וכתב בס׳ כנסת הגדולה שלעשות פאשטיליש הנהוגות בכל שבת זכר למן וכן מה שנוהגין שכשמטגנין דגים בשמן במחבת טחים אותם בקמח כדי שלא ידבקו כל זה אסור לעשותו ואף במצה אפוייה משום מעשה שהיה שאשת חבר עשתה כן וששכינתה חשבה שהיה קמח ממש ולמחר טגנה דגים בקמח ממש ולפיכך יש לאסור מפני מראית העין. ואני אומר שהכל מותר מן הדין ואין לנו לגזור גזרות מדעתנו ומה בכך אם אשה אחת טעתה בדין והרי בפרק אין מעמידין אמרינן גבי קנקנים של גוים דרבינא שרא ליה לרב חייא בדיה דרב יצחק למרמא בהו שיכרא אזל רמא בהו חמרא ואפ״ה לא חש למילתיה אמר אקראי בעלמא הוא.
עלה בידינו עיקרון זה, שעל סמך אשה אחת ומעשה שהיה, לא נאסור לכל העולם.
על פי עיקרון זה, עלה בידו סניף נוסף להקל לקיים פגישה במסעדה שאינה כשרה, וזאת, הואיל ואיננה נכללת בגזירת חז"ל.
3] דעת הרב אליהו בוחבוט שליט"א – מותר מעיקר הדין, ממידת חסידות אסור – הרב בוחבוט נשאל מפי יהודי בברזיל שבבעלותו מפעל שרוב עובדיו גויים, האם רשאי לקחתם פעמים בשנה למסעדת טרפות ולהאכילם, באופן שהוא עצמו נוכח שם, אך אינה אוכל ממאכיל החנות. ומצדד, שמעיקר הדין מותר, אולם הואיל ומדובר באיסור שאם אכן היה עובר עליו עובר היה על איסור תורה, יש להחמיר במראית העין מדין מידת חסידות.
בטעמי ההיתר העקרוני מונה את הצדדים הנ"ל בדברי ר' אשר וייס, ואף מוסיף ואומר, שכל הדברים האסורים משום 'מראית עין' שמצינו בגמ', הינם באופן בו ניתן לעשות בדיוק את אותה פעולה ולעבור בכך על איסור. במקרה שלנו, מי שיעשה בדיוק כמעשיו וייכנס למסעדה ולא יאכל דבר, לא יעבור על איסור. ואין לומר שחוששים אנו שמא יבוא לאכול, הואיל ואיננו מחדשים ומתקנים מעצמנו גזירות ותקנות חדשות.
בנוסף, ישנו היכר נוסף, והוא – שכל העובדים הבאים עמו גויים.
אכן, על אף סיבות אלו, סבר שלמעשה יש לאסור, וזאת, הן מחמת שמדובר על חשד/מראית עין באיסור שאם עובר עליו עוברים על דאורייתא, סבר שיש להחמיר בזה. משום שעובר על איסור מראית עין.
והן, לאור דברי הירושלמי האומר שאלישע בן אבויה נהיה 'אחר' ל"ע בגלל שאמו הריחה מאכלות אסורות וזאת משום שמאכלות אסורות מטמטמים את הנפש[1]. ועל כן למעשה יש להימנע מכניסה למסעדה.
פאה נכרית – הרב עובדיה יוסף בתשובה אסר לבישת פאה נכרית מחמת 'מראית עין', אולם דווקא האגרות משה שינה דעתו ביחס לפאה נכרית, ועל כן התיר למעשה.
טעות שלא תביא לאיסור – מה יהיה הדין במקרה בו הוא אינו עובר על איסור, וגם אם יעשו כמוהו לא יעברו על איסור למעשה, אולם הם סבורים שבמעשיהם הם כן עוברים.
הזכרנו בעבר, שהאגרות משה היה יוצא מביתו לאחר שאשתו הדליקה נרות, ברכב לבית הכנסת, ורק בהגיעו לבית הכנסת היה מקבל שבת.
יהודי אחד פנה אליו ושאלו – שלכאו' ישנה בעייתיות בדבר מצד מראית עין. האגרות משה השיבו שאין בדבר כלל משום מראית עין מחמת שכלל אינו מכשיל אחרים. אולם למעשה ממידת חסידות מאז אותה פניה, הפסיק ליסוע ברכב לאחר הדלקת הנרות.
ואכן, ביחס לכנס רופאים, נשאל הרב אוראליין האם רשאי ללכת (כמובן בלא לכתוב)? והשיב שאמנם מעיקר הדין מותר, אולם ממידת חסידות יש מקום לאסור.
[1] הזכרנו בעבר, שעל סמך עיקרון זה אסר לשלול ילד 'מיוחד' למוסד שילמדו לאכול, אך יאכילוהו מאכלות אסורים.
