שיחה לפר' וישב - התורה והחיים

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

בס"ד

התורה והחיים
דיברנו שבוע שעבר על החשיבות הרבה שהתנועה הדתית לאומית לקחה לעצמה מחד, והאתגר והקושי שמשימה זו מביאה מאידך.

"אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים" (בראשית לז)

החשיבות הגדולה של להיות מעורה במפעל הגדול הזה, תחילת חזון הנביאים הניסי הזה של מדינת ישראל, וכן החשיבות לרומם את הציבור בארץ, להנחיל את הערכים הנכונים והתרבות הנכונה. ר' שמעון שקופ בהקדמתו כותב:

"וסגולה זו היא, שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו. כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו, להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה. ולדעתי מרומז ענין זה במאמרו של הלל עליו השלום שהיה אומר אבות א יד: "אם (אין) אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני?" היינו שראוי לכל אדם להתאמץ לדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה, יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני. שאם יצמצם את ה"אני" שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז "אני" זה מה הוא, הבל הוא וכאין נחשב. אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול, והוא גם כן כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונישא גם ערכו הוא. שבמכונה גדולה גם מסמר היותר קטן, אם רק משמש כלום להמכונה, הוא דבר חשוב מאד. שהכלל בנוי מפרטים, ואין בכלל אלא מה שבפרט" (הקדמת "שערי ישר")
אתמול היתה הרצאה של יהודי מאוד מעניין, ד"ר יחיאל הררי, חוזר בתשובה. הזמנתי אותו להיפגש עם ראשי המוסדות של קריית החינוך בשעלבים. הוא דיבר, שעד שחזר בתשובה הוא הרגיש את "האיש הגס והשפל הזה", הוא הרגיש ריק, למרות שנשא בתפקידים בכירים מאד. כשחזר בתשובה הרגיש את האני הכולל, והיום הוא רץ ממקום למקום מתוך הרגשת שליחות, שיידעו איך בונים לתלמיד את העולם הרגשי היציב כדי שכל תלמיד יוכל להידבק בבורא. הוא חיבר ספר בחינוך המבוסס על הרב סולובייצ'יק, הרב קוק, האדמו"ר מחב"ד, איך לרומם את הנפש בשם תורת ההגבהה.
על חובת ההשפעה רואים במדרש תנחומא, שמסביר שבזה שיעקב שם את דינה בתיבה, הוא הוגדר כהורג בשוגג, כי היא היתה מסוגלת להחזיר את עשיו בתשובה, וההורג בשוגג חייב גלות. וכך כותב המדרש תנחומא:
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו" (תנחומא ויצא)

אנו רגילים לא להשוות בין הפיזי והרוחני. אצלנו נתפס שההורג בשוגג זו רק הריגה פיזית. פיקוח נפש זה רק אם האדם ימות פיזית. אך מדרש תנחומא וכן הבית יוסף בהלכות פיקוח נפש בשבת,נותנים לנו הסתכלות אחרת על הדברים. בעיניהם אדם שמת רוחנית מוגדר כמת, ולכן הבית יוסף מתיר לחלל שבת כדי שאדם לא יתנצר. וכן יעקב שגרם לעשיו להמשיך למות רוחנית, נחשב הורג בשוגג.

ברגע שנצליח גם אנו בעקבות המדרש והבית יוסף להשוות בין הפיזי והרוחני, נבין עד כמה חשובה המשמעות של חיים רוחניים.
הגמ' בסנהדרין אומרת שכל תולדות עשיו הובאו בסוף פרשת וישלח, בשביל הפסוק הבודד "ואחות לוטן תמנע". לפי הגמ' בסנהדרין, מכיוון שאברהם יצחק ויעקב לא גיירו את אחות לוטן-תמנע, לכן יצא עמלק. רואים עד כמה יש חשיבות להשפיע ולרומם.

"ואחות לוטן תמנע מיהת אחות לוטן תמנע מאי היא תמנע בת מלכים הואי דכתיב +בראשית ל"ו+ אלוף לוטן אלוף תמנע וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא בעיא לאיגיורי באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל מאי טעמא דלא איבעי להו לרחקה" (גמ' סנהדרין צט:)
יחד עם זאת, יש סכנה ואתגר גדול כיצד להשפיע בלי להיות מושפע. אם אדם מושפע הוא לא יכול להגיע לייעוד שלו.
יש היום דיון על דתלשי"ם ועל דתי על הרצף, אנשים מחליטים אלו איסורים ומצוות לאמץ ואלו לא. לא רואים בשולחן ערוך סמכות עליונה. אני חושב שיש לכך מספר סיבות, ביניהם: מוסדות שלא נותנים אמון בתלמידים, ולא מאפשרים לתלמיד לחוות את יופי המצוות, וכן להתבלט ולחשוב ולהעמיק. אבל אחת הסיבות המרכזיות, היא פתיחה מרובה מדאי לעולם הכללי ולתרבות שבו, זה השפיע עליהם וממילא לא חיו חיי קודש, ואז נוצר מצב שכאשר אדם לא חי חיי קודש, וממילא החיים של האדם לא קשורים לריבונו של עולם, זה בהכרח משפיע גם על המצוות, וכל ייחסו לדת.
ופה אני מבקש להגיע לשני מושגים של הרב הוטנר. "דברי חובה ודברי רשות". "דברי חובה" הם המצוות והאיסורים. "דברי רשות" הם כל החיים עצמם חוץ מהמצוות והאיסורים (טיולים, אכילה, שינה, תרבות הפנאי, ועוד). רוב הדברים בחיים הם "דברי רשות" ולא "דברי חובה", והשאלה אם הם קשורים לעבודת ה' חשובה ביותר.
"הנה אחד החילוקים הנכבדים בין התוכן הנפשי של קיום מצות וין התוכן הנפשי של עשיית דברי רשות לשם שמים הוא, כי בקיום מצות הבירור הוא לאלתר בשעת מעשה, ואילו עשיית דברי רשות לשם שמים הבירור אינו מופיע אלא לאחר מכן. דבר עבירה הרי הוא כנגד רצונו יתברך לאלתר, דבר מצוה הוא קיום רצונו לאלתר. ואילו עשיה של רשות, ענינו תלוי ועומד עד אשר תתברר תעודתה. דאם עשיה זו תשמש מכשיר לצרכי שמים הרי זה בהתאם לרצונו יתברך. ואם עשיה זו לא תשמש מכשיר לצרכי שמים הרי זה בניגוד לרצונו יתברך.
ומי שמחכים את לבו בחכמת העבודה יבחין היטב כי המונח "דברי הרשות" מתפרש הוא בשפתה של חכמת העבודה במובן אחר מאשר הוא מתפרש כשהוא מופיע בעניינים של מילי דעלמא. בעניינים של מילי דעלמא המושג של דברי הרשות בא לומר שאין העניין הנידון קשור בגבולות המותר והאסור. "דברי הרשות" במילי דעלמא עניינם הוא שאין כאן קפידא איך יפול דבר. ואילו בענייני מילי דשמיא לא יתכן כלל לומר שנמצא הוא עניין כזה שאינו נוגע כלל לרצון השם וכאילו לא אכפת לו להקב"ה מה נעשה בשטח זה. ועל כן פירושו של המונח "דברי הרשות" בענייני עבודה, אין פירושו אלא שאין יחסו של דבר זה לרצון השם מבורר לאלתר על אתר, וזהו בניגוד למצוות ועבירות שיחסם לרצון השם מבורר הוא בשעת מעשה" (פחד יצחק-הרב הוטנר)
"דברי הרשות" כאשר הם מנותקים מעולם הקודש, הם מרחיקים את האדם מריבונו של עולם, ומביאים את האדם לניתוק ולהיותו דתי על הרצף.
הרב הוטנר קושר את הדברים לחנוכה. מדוע חכמים קבעו את נס פך השמן כחג לכאורה? מה התחדש בכך שהשמן דלק שמונה ימים? זה שה' יכול לשנות את הטבע כבר יודעים אנו מחגי התורה כגון פסח מכות מצרים וקריעת ים סוף, ולשם מה צריך חג נוסף? והוא עונה, שעיקר חג החנוכה נקבע כדי שנחשוב שמונה ימים על המתיוונים, ונחשוב שמונה ימים על הוויכוח שהיה בין יוון לישראל. המתיוונים לא עברו שום איסור בהתחלה, רק הלכו לאיצטדיון וכד', ואימצו את "דברי הרשות" של המתייוונים וזה גרם לכך שהתנתקו לגמרי מתורה.
וזה האתגר הגדול, איך מצד אחד נהיה עם השכלה, פתוח לעולם, ומצד שני נשפיע, נעמוד על שלנו, לא נתייון. זו המשמעות של חנוכה, ומדוע קבעו זאת כחג. ואומר הרב הוטנר, יש עוד נקודה חשובה בחנוכה שרצו שנחשוב עליה שמונה ימים. הוויכוח שהיה בין יוון לחשמונאים: מי בראש. יוון טענו- החושב הוא בראש הפירמידה, כמו שאמר אפלטון: "אני חושב משמע אני קיים", ולכן אנו הפילוסופים בראש הפרמידה. ועמ"י טענו- אנחנו בראש הפירמידה, מכיון שאנו בניו של ה', ולאור זאת שיש לנו נשמה כזרע של אברהם יצחק ויעקב, זה גורם שהתורה היא טבעית לנו, היא לא משהו חיצוני, כפוי, אלא מטרת התורה להגדיל את מה שנמצא בתוכנו, את הניצוץ האלוקי-הנשמה. אדם שלא חי את "דברי הרשות" שלו כקשורים לריבונו של עולם, התורה לא נהיית טבעית לו, הוא מכניס דברים חיצוניים ואז והתורה נהיית מנוגדת לטבעו הפנימי. אדם ש"דברי הרשות" שלו רחבים מאוד, אך קשורים לריבונו של עולם, התורה נהיית טבעית לו, ויוצרת הרבה שמחה, והוא לא קרוע בין העולמות.
ידועים דברי רבי יצחק שרש"י מביא בפתיחת פירושו לתורה:
"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית א,א)
התורה פתחה בספר בראשית, לא בשביל המצוות שהובאו בו, שחיובם כידוע לא נלמד ממקומם הם, כי ניתנו לפני מתן תורה, אלא כדי לומר שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל.
הנצי"ב ור' שמעון שקופ אומרים שהתורה פותחת בספר בראשית כדי ללמוד מידות, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. ולכן מסביר ר' שמעון שקופ, שמשה רבינו שובר את הלוחות, כי כל עוד היו לוחות ראשונים לא היתה שכחה של תורה וזה גרם לחילול ה', כי יש אנשים שזוכרים הרבה תורה אך מושחתים במידותיהם. אך כאשר משה שובר את הלוחות וכעת יש שכחה, אדם אינו יכול להיות גדול בתורה אלא אם כן הוא עמל וטורח בלימוד התורה, והעמל מזכך את האדם, ולכן גם מידותיו יהיו מתוקנים, וכך יהיה קידוש ה' ולא חלילה חילול ה'.
וכך כותב ר' שמעון שקופ בהקדמתו ל"שערי יושר"
"ואפשר לבאר על פי זה ענין שבירת הלוחות שלא ראיתי ביאור ענין זה, שבהשקפה ראשונה הוא ענין סתום, היתכן שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח"ו. והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אבל לא לשברם לגמרי ואח"כ להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות. והנה חז"ל קבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונים, דאמרינן בגמ' עירובין דף נ"ד מאי דכתיב: 'חרות על הלוחות', אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל, היינו שהיתה סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם. וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה, שעלול על ידי זה להיות חילול הקודש נורא מאד, שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה, ולמד משה רבינו קל וחומר מקרבן פסח שאמרה תורה (שמות יב, מג): "וכל בן נכר לא יאכל בו", לכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים, היינו שהלוחות הראשונים היו מעשה אלוקים כמו גוף הכתב, כמו שמפורש בתורה והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמו שכתוב: "פסל לך שני לוחות אבנים". וענין הלוחות הוא דבר המעמיד ומקיים שלא יהיו אותיות פורחות באוויר וכיון שהיו מעשה השם היה עומד לעד, אבל הלוחות השניות שהיו מעשה אדם אינם מתקיימים, רק בתנאים וגדרים מסוימים. זה מה שמצינו שתחילת קבלת התורה ע"י משה רבינו הייתה דמות ואות לכל בני ישראל מקבלי התורה, שכמו שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה "פסל לך שני לוחות אבנים" רמז בזה לכל מקבלי התורה, שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו לכתוב עליהם את דבר השם, וידע שכפי הכשרתו בהכנת הלוחות כך תהיה קבלתו. עוד רווח ישנו שאם יתקלקלו אצלו הלוחות, לא תתקיים בו התורה"
לפי הפחד יצחק, המטרה של ספר בראשית היא ללמד שהתורה טבעית לנו.לאור זאת שאנו הזרע של אברם יצחק ויעקב, והם גרמו לכן שהנשמה שלנו שונה משל הגוים, ויש לנו יכולת להיות בניו של ה' ולהתעצם ולגדול ע"י קיום התורה והעיסוק בה. אם התורה היתה פותחת ב"החודש הזה לכם", היינו חושבים שתורה חיצונית, פקודות, אך התורה איננה כך. התורה היא פנימית, שהרי יש חלק אלוק ממעל שגדל ומתעצם ע"י לימוד התורה וקיומה. ולכן כל ספר בראשית בא כהקדמה למצוות, כהבנה שתפקיד המצוות לרומם את האדם.
אדם ש"דברי הרשות" לא קשורים לריבונו של עולם, גורם לך שהוא לא מרגיש עת טבעיות התורה, כי החיים שלו מנותקים מריבונו של עולם.
ישנו הפסד נוסף למי שלא קושר את "דברי הרשות" לעולם הקודש.
מספר הגרי"ז בשם אביו ר' חיים: נפוליאון יצא וכבש את רוסיה וליטא. אחרי שכבש את רוסיה, אצילי רוסיה ערכו לו מסיבה גדולה. האצילים דיברו והחניפו לנפוליאון, ונפוליאון ישב שם והרגיש כל הזמן שהדברים נאמרים מתוך צביעות לא מתוך אמת. לפתע נפוליאון שואל איך זה שלא הזמנתם את הרב היהודי, והאצילים היו כולם בהלם. אמר להם נפוליאון אני דורש שתביאו את הרב היהודי. האצילים שלחו מיד עגלה והביאו את הרב, ונפוליאון מבקש מהרב לדבר, והוא אומר את הדברים הבאים:
"אדוני הקיסר, כולם יודעים ומעריכים את כישוריך הצבאיים. הכל מכירים ומוקירים את תבונתך. רבים אף מהללים את נאורותך. ברם, הרשה לי אדוני הקיסר לומר בפניך דברים כנים: על אף זאת, ברי וניכר, שניצחונותיך העקביים, כיבושיך הנאדרים, הם מעבר לכושר צליחת תבונת אנוש. מאמציך מוכתרים בהצלחה על טבעית. הרבה מעבר ליכולת כישורי אנוש. אין ספק אם כן, שהנך משמש שליח, שלוחה של ההשגחה. ההשגחה התוותה לך כאן יעד גדול. ויורשה לפרוק כאן את אשר בליבי. איני נביא, אבל בן אני לאומת הנביאים. ותחושה בהירה אומרת לי, מהו אותו יעד לו נבחרת. אומתנו, אומה ממושכת וממורטת בין העמים. חלקנו משך דורות עבר סבל רב, רב מנשוא. המעמד הנוכחי שנקראתי לו של מדעתי, אינו מרשה לי לפרט. והריני נסמך על מאמר החכם: "המפורסמות, אינן צריכות ראיה". לדידי אין ספק, שעל כן ההשגחה מסייעת לך בדרכך, כי היא ייעדה לך משימה שגיבה בעניין. תפקידך אדוני המלך – פקידה שלא תוכל להימלט ממנה- הוא לבטל בהחלטיות את אפלייתנו, ולהפקיע את כוח רודפינו חינם, ולחוקק לנו חוקת שוויון וסובלנות"
ובהמשך, הרב מביא את מה שיוסף אמר לשר המשקים:
בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ ... כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ - אלהין תדכרנני עמך - כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה (בראשית מ, יג-יד ואונקלוס)

ושאל הרב: מה פירוש המילים שהוא אומר לשר "כי אם זכרתני"? הרי זה מיותר לגמרי, לאחר מכן הוא אומר "ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה"?
יוסף אמר לשר המשקים- מדוע בכלל הגעת לכלא? כרגיל שר שמתרשל במעט בתפקידו ונמצא זבוב בכוס המלך, לא נענש בצורה כזאת, ואם כבר נענשת, אז מדוע פתאום פרעה משחרר אותך פתאום? אלא כל הסיבה שהגעת לכלא זה כדי שתזכרני לפרעה ותשחרר אותי, וזה הלשון "כי אם זכרתני"- זו השליחות שלך. וגם לך נפוליאון יש שליחות גדולה, לבטל את כל הפקודות והחוקים המפלים את היהודים לרעה. ואכן מיד שנפוליאון שמע והתרשם מאד מדברי הרב ולהט דבריו, הוא שינה את כל החוקים שהפלו את היהודים.
שני דברים תפסו אותי בסיפור הזה: קודם כל, בלי הכנה, הרב אמר במקום את הדברים הללו. אם הוא לא היה חי את נושא השליחות, התפקיד של שליחות, הוא לא היה מדבר על כך. והדבר השני, העוז והכוח שבהם הדברים נאמרו, כי אדם שחי בשליחות, הרגשה זו נותנת לו עוז וכוח ועוצמה.
אני מאמין שהיכולת שלנו להשפיע ולשנות את העולם בלי להיות מושפעים, רק במידה שנרגיש ונפנים שאנו בשליחות תמידית.- "כיוון שטריד לא בלע"- "הבולע- אינו פולט"- כמו בהלכות איסורים.

אני מאמין שרק מי שחי באמת שגם החיים עצמם הם קודש, הם קשורים לריבונו של עולם, הוא ימצא את השליחות שלו, ואף פעם הוא לא ירגיש ריק. אני נמצא ברשמים של אתמול, איך ד"ר הררי שיתף אותנו בחיים הפרטיים שלו. רק ברגע שהוא קשר את "דברי הרשות" שלו עם הקודש, הוא מצא את שליחותו בחיים, שהרי השליחות קשורה לחיים. אם החיים לא קשורים לתורה, אי אפשר למצוא את השליחות.
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית ל"ז, א)
"ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז" (רש"י ל"ז,ב)
מה רע ברצון של יעקב לישב בשלווה? כאשר אדם חושב שסיים את תפקידו בעולם ושליחותו, זה לא נכון, כי השליחות ממשיכה כל עוד הוא חי. יעקב הרגיש הרגשה של מיצוי,וזה הכוונה "ביקש לישב בשלווה", וזה אינו נכון. אפשר להרגיש הרגשה של סיפוק, אך לא מיצוי. תמיד צריך לשאוף להמשיך עם השליחות הלאה. בכל מציאות ושלב בחיים יש לאדם תפקיד ושליחות.
וכך כותבים בעלי המוסר:
אלא מכאן לימוד נורא לחיזוק היסוד שחידש הסבא זצ"ל, שצדיק זה לא מי שהגיע לשלמות" (דגל המוסר-הרב גרשון ליבמן)

כי יעקב אבינו נדרש שלא יפגום בהרגשתו אם שוכב על מצע רך של כרים וכסתות או כאשר שכב על הארץ ואבן שם למראשותיו ביודעו כי גם שם 'והנה ה' נצב עליו', ומה צריך עוד" ("אור יהל"-הרב יהודה לייב חסמאן)

כשיש לאדם שליחות, כל הדברים האחרים, התאוות והחמריות עדיין קיימים, אבל הם תופסים מקום אחר.
אם אנחנו בבית המדרש נשייך את החיים עצמם, את "דברי הרשות" לריבונו של עולם, אז נוכל להגיע לשלימות, ודרך זה נוכל להגיע לשמחה, לקידוש שם שמיים, לעשות נחת רוח לריבונו של עולם ולעשות נחת רוח לעצמנו. זה מהותו של חנוכה. זה מהותו של ספר בראשית.