שיחה לפר' כי תבוא - מה צריך להתכונן? מה צריך לעשות?

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

"וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: (דברים פרק כ"ט)

אני מבקש ללמוד פסוקים אלו, ראשית בפשט, אני לא מבין מה כתוב בו.

אחרי שנבין אותו ברמת הפשט, ננסה להבין מה זה אומר לגבינו.

ביום האחרון של משה רבנו, הוא יודע שהוא עומד למות והוא מכנס את כל העם ואומר פסוקים אלו.

זה כלל לא מובן לי. מחד כתוב שהם ראו את הניסים ומאידך מה הם לא ראו ולא ידעו מה כוונת משה?

מסביר רש"י:

ולא נתן ה' לכם לב לדעת - להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו: (רש"י שם)

איך יכול להיות שהנסים לא גרמו להידבקות בה'?

שאלה נוספת: מה קרה ביום הזה שהשתנה המצב, וכעת הם כן רואים ויודעים?

מה המלחמה עם סיחון קשורה לשאלה אם הם מידבקים בה' או לא?

המדרש אומר שפסוקים אלו באו לפייס את בני ישראל מהקללות ששמוע. כיצד פסוקים אלו מהווים פיוס על הקללות? הרי יש כאן דברי מוסר?

מה המסר שמשה רבנו רוצה להעביר, מה הוא אומר להם ומה זה אומר לגבינו בישיבה, ומה זה אומר לעבודת אלול?

אסביר את הקטע לפי שלושה הסברים: הנצי"ב, ושני פירושים במשך חכמה.

הסבר ראשון: כותב הנצי"ב:

דישראל נקראו בשמו ית' לכבודו ומלכותו. שיתגלה כבודו ומלכותו בכל העולם על ידם. ואם א"א שיתגלה כבוד מלכותו אלא בזה האופן. אין לנו להתרעם ע"ז שהרי על מנת כן נוצרנו. וכמו מלך בו"ד המעביד את חילו במלחמה תכופה עבודה גדולה יומם לא ינוח ולילה לא ישקוטו וגם מסתכנים ומוכים במלחמה. אין להם להתרעם ע"ז כלל. שאין זה חלילה מרעת לב המלך. אלא באשר הוא צריך להגדיל מלכותו. וע"ז הוא נעשה מלך במדינה. והמה ע"מ כן יכנסו לעבדו בחיל ולשמור את המלכות בגופם ובנפשם. כך מלך מה"מ הקב"ה עמ"כ ברא עולמו שיהא נמלא כבודו בכל הבריאה ... ועמ"כ לקחנו לעמו ועבדיו שיהיה נתמלא זה התכלית על ידנו. א"כ בכל אופן שההכרח נותן להגיע לידי כך אין לנו להתרעם ע"ז כלל. וכבר נתבאר בס' בראשית י"ז ד' שזה היה ענין כי אב המון גוים נתתיך... שלא כלה הקב"ה את מצרים בפעם א' אלא לאט לאט במכות הממסות את הגוף. ולמאי עשה הקב"ה כך. ביאר ה' ואמר כי עתה שלחתי את ידי ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ.. והרי לתכלית שיוציאו את ישראל מתוכם לא היה להקב"ה לעשות נפלאות וגדולות כאלה. ואלו היה מכות בכורות בפעם הראשונה. וכאשר מרוב פחד אמרו אז כלנו מתים היו מניחים את ישראל. אלא הכל היה כדי להראות כבודו... מצד השכל או מידיעת בית רב במאמרי ה' לא"א כי כך רצונו העיקרי.

הנצי"ב מביא בתחילת דבריו הקדמה.

לכל יהודי יש תפקיד-להרבות כבוד שמיים, להיות שגרירים של הקב"ה. לא תמיד זה קל. גם אם ה' מביא למצבים קשים זה נעשה בכדי שנגדיל כבוד שמיים גם במצבים אלו.לעמ"י יש תפקיד להרבות כבוד ה' בעולם, גם אם זה קשה.

לאור הקדמה זו מסביר הנצי"ב: "אתם ראיתם..." הקב"ה לא כילה את מצרים בפעם אחת אלא בעשר מכות. מהעובדה שהיו עשר מכות, עליכם היה לדעת שהמטרה היתה להרבות כבודו בעולם.אם כל מטרת המכות היתה רק להוציא את בני ישראל ממצרים, ה' היה עושה מכה רק במכת בכורות כדי שמצרים ישחררו את בני ישראל כמה שיותר מהר ולא היה צורך בתוספת המכות האחרות. אלא ה' בכוונה היכה בנוסף תשע מכות אחרות על מנת לפרסם את שמו בכל העולם, וכפי שאומר לפרעה "בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ".

אבל אתם לא כך הבנתם- "ולא נתן ה' לכם לב לדעת..." הכוונה שפספסתם את תפקידכם בעולם- להרבות כבוד ה' בעולם. היכן ניכר שכלל לא הבנתם מה תפקידכם בעולם. בעובדה שביקשתם מרגלים ולא הבנתם שכדי להרבות שם שמים בעולם אתם צריכים להיכנס לארץ בדרך ניסית. ברגע שאתם נכנסים בדרך טבעית: מרגלים, מלחמות, אתם ממעטים כבוד שמים. אם הייתם נכנסים בדרך ניסית הייתם מקדשים שם שמים. ולכן החטא אינו רק בכך שאחרי שליחת המרגלים לא רציתם להיכנס לארץ, אלא החטא הוא בעצם שליחת המרגלים לראות את הארץ.

וכך כותב הנצי"ב:

ובזה גרמו כל הפזור והגלות הזה. שאלו התבוננו ע"ז. לא היו מסרבים ליכנס לא"י בלי מרגלים שהרי כבר נתבאר בפ' שלח ובפ' דברים. דמתחלה בא עסק המרגלים בשביל שלא רצו לסבול עול הנהגה נסית. שמוכרחים מחמת זה להיות נזהרים מאד כמו העומד בפלטין של מלך. ובשביל זה בקשו ליכנס לא"י בדרך הטבע. ומש"ה נצרכו באמת למרגלים ואח"כ סירבו ולא האמינו שאפשר ליכנס לא"י בדרך הטבע. ומזה יצא מה שיצא. אבל כ"ז שהקב"ה הסכים לדעתם להתנהג בדרך הטבע ולשלוח מרגלים. לא היה זה עיקר רצונו ית' אלא משום שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. והנה כ"ז גרם הפזור הרב שאם היו נכנסים בדרך נס והיו מתנהגים כך כמה שנים. היה מתגלה כבוד שמים ומתפרסם בכל הארץ. כמו שנתפרסם בשעה מועטת של י"מ וקריעת י"ס בהרבה מדינות. אבל אחר שהיו מתנהגים בא"י בדרך הטבע. לא היה מתגלה כבוד שמים אפי' כשהיו מוצלחים הרבה. שהרי זה מצוי גם בשארי אוה"ע לכבוש ארצות לא להם ולחיות בהצלחה

ומכיון שלא קידשו שם ה' לכן נענשו להיות ארבעים שנה במדבר, כדי שיקדשו את ה' בהיותם במדבר. הן עצם העונש מה' זהו קידוש ה' שיש מנהיג המעניש, והן שארבעים שנה יהיו ליד ז' עממים ויוכלו להיות להם אור לגויים, והם לא הבינו שזו מטרת היותם במדבר, ולכן קיטרו ובאו בטענות במקום להבין שזהו תפקידם ויעודם.

וכך כותב הנצי"ב

מש"ה היה ההכרח להגיע לתכלית הנרצה גזרה של פזור בכל העמים ושיבואו עי"ז לידי כמה נסיונות ומזה מגיע כבוד שמים בכל הארץ. נמצא זה היה פיוס גדול על פזור הרב. אחר שאינו מצד העונש. אלא מצד שהוא התכלית הנרצה בבריאת שו"א ובבחירת אומה הישראלית... והיה מדומה לישראל שהוא צרה גדולה כמבואר בפ' דברים א' מ"ה כמה בכו ע"ז והפצירו לבטל גזרה של ארבעים שנה. וכ"ז הוא משום שכמדומה להם איך יסבלו כ"ז המשך בלי כסות ושמלה ומנעלים במדבר. והרי נתקיים הגזרה הרעה הזאת ומכ"מ.

אם יגש אלי בחור וישאל אותי- הרב- נשארו פחות משבועיים עד ר"ה ועשי"ת, במה צריך להתכונן,מה צריך לעשות? אענה לו- זה לא הזמן בעיקר לחשבן ולבדוק כמה מצוות עשה וכמה עבירות עשית, אלא תחשוב בעיקר ותתמקד מה מטרת חייך, שלא יהיה כמו עם ישראל שהיה במדבר ושכח את מטרתו. האם ברור לך שכל מטרת חייך לקדש שם שמים ולאהיב ולפרסם את שם ה' בעולם.

העולם משקיע מיליונים בפרסום כדי שנשכח את העיקר, את מה שצריך. יש לנו המון מסיחים להפוך את העולם הזה לעיקר, את החומריות לעיקר. הרב הוטנר מסביר ש"צדיקים גמורים נחתמים לאלתר" הכוונה למידה בנפש- האם אתה יודע את מטרתך, וזה מה שבנ"י פספסו.

נדהמתי השבוע. היה לי צער גדול. שלח לי תלמיד בישיבה הפנייה לסקר על קיום ושמירת מצוות. שאלו שם על: הנחת תפילין, תפילה במניין, חוף נפרד, ברכות תחילה וסוף, לימוד תורה.

הנתונים מראים שאלו שהגדירו עצמם כתורני רק כ50% שמרו על ההלכה. כיצד זה יכול להיות? אלא שאותם 50% שלא שמרו את ההלכה נובע כי אינם ממוקדים בתפקידם ויעודם. שאלה אחת שכחו לשאול- לא שאלו את האנשים מה מטרת חייהם. אני מסופק אם 20% היו עונים "להרבות כבוד שמיים". זו התשובה העיקרית שיש לעשות בר"ה. אדם יכול להמליך את הקב"ה על כל העולם, אך יכול לפספס את המלכת קודשא בריך הוא עליו. וזו צוואתו של משה רבנו- סוף סוף תבינו את התפקיד שלכם. עכשיו אתם הולכים להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש. האם תקדשו שם שמיים או לא. כל החלטה קטנה כגדולה שאדם מחליט עליו לעמוד מול עיניו- אני שגריר, עליי להרבות כבוד שמיים בעולם.

עוד פיוס כי אין אדם יודע מה זה טוב ומה רע באשר אינו רואה אחרית הדבר. והראה לדעת מזה הענין כי מזו הצרה של גזרת ארבעים שנה יצא שמחה זו של כיבוש סיחון ועוג. שאלו נכנסו מקדש ברנע לא"י מיד היו נכנסים דרך אדום מדרום א"י.. הרי דזו הרעה סיבבה כל הטובה.

ממשיך הנצי"ב ומסביר, שמשה מסביר לבני ישראל שלמרות שקיבלתם עונש, גם בעונש ה' דואג לכם ואינו עוזב אתכם. ה' דאג שארבעים שנה שמלתכם לא בלתה ונעליכם לא בלו.

איך זה קשור לסיחון ועוג ולראובן וגד? עונה הנצי"ב- גם ברע יש טוב, גם בחושך יש אור. אם היו נכנסים בצורה ניסית, לא היו כובשים את עבר הירדן המזרחי, ואת נחלת ראובן גד וחצי המנשה. וכך כותב הנצי"ב:

הרי ההשגחה עליכם אפי' בהסתר פנים. שהרי לא נברא שלמות ונעלים כמו המן והבאר בדרך נס. אלא בהשגחה נסתרת לא בלו השלמות והנעלים. כך תבינו ותשכילו כי גם בעת עומק הצרות תהיה ההשגחה חזקה עליכם. ויודע הקב"ה חוסי בו. גם בשעת רעה זו. וא"כ אינו כ"כ רע.. זה שנתן הקב"ה מן ובאר. ובזה חייתם כל הארבעים שנה. ג"כ היה רק לזה התכלית למען תדעו כי אני ה' משגיח על חייכם...

לאור הסבר הנצי"ב נבין מדוע פסוקים אלו הם פיוס על הקללות. כי עונש ה' אינו כעונש בשר ודם, אלא מטרתו דרך אחרת לקדש שם שמים.

לפי הסבר זה מובן מדוע לא דבקו בה'. רק מי שמבין את תפקידו בעולם יכול לדבוק בקב"ה. זה תפקידנו בשנותינו בישיבה. כדי שנחדיר לעצמנו שתפקידנו לקדש שם שמים.

יש מנהג שאדם סוף התפילה קורא פסוק שמזכיר את שמו כי "שלא ישכח את שמו לעתיד לבוא". מה כוונת הדברים, וכי יש חשש שנשכח את שמנו? אלא שם האדם מורה על תפקידו וייעודו כאן בעולם, וכאשר אדם לא זוכר את תפקידו הוא מפספס את ייעודו בעולם. ולכן קריאת הפסוקים המזכירה את שם האדם באה להזכיר לכל אחד ואחד מאיתנו שיש לנו תפקיד מיוחד בתוך הכלל-כחיילים בצבא, וחובתנו לברר מהו תפקידנו המיוחד במשימה הכללית של פרשת שם ה' בעולם.

הסבר מס' 2: משך חכמה בהסברו הראשון:

ולא נתן ה' לכם לב לדעת וכו' עד היום הזה. הענין כי בארתי בכמה מקומות אשר טעויות בני ישראל בכמה מקומות היה כי חשבו למשה לפועל מעצמו, ולכח האלקי השופע בו הבדילוהו מן היוצר, והוא לא היה רק לפה לאלקים לדבר אתו אודות הנוגע לכל בני ישראל. ואיפה ראו כי משה מעצמו אינו מנהיג ואינו שופע מאומה - ביום שמת משה, אז הבינו כי מחומר קורץ כמוהם וגם הוא בן תמותה, ורק רצון הבורא הקיים בשלמותו בלא שינוי, הוא האומר וגוזר והמשדד. והנה ידוע כי רז"ל אמרו שמשה אמר זה ביום מותו. ולכן אמר "ולא נתן ה' לכם לב לדעת וכו' עד היום הזה" - יום שמת ונפשו הולך בצרור החיים, אז תדעו ותבינו כי ה' המנהיג ומשגיח בפרטיות בזמן ובאיש בכל מפעל ומצעד. (משך חכמה סוף פרשת כי תבוא)

אתה יודע מה גרם לבנ"י להתרחק מהקב"ה? הם חשבו שמשה רבנו אלו-ה והם חשבו שצריך להידבק במשה רבנו ולא בקדוש ברוך הוא. ולכן כותב המשך חכמה, היום תבינו אחרת כי כאשר משה ימות אז תבינו שמשה רבינו הוא ככל אדם, והאלוק הוא אך ורק ריבונו של עולם. לכאורה מה הקשר אלינו? אנחנו לא חושבים שמישהו אלו-ה מבלעדי הקב"ה? והתשובה היא שבכל צומת בה אנו שמים דגש על ההשתדלות ויכולים לשכוח שהכל מאת ה'.ההשתדלות ללכת לרופא הטוב ביותר, לשדכן הטוב ביותר, לבעל המקצוע הטוב ביותר, נותנת את ההרגשה שעתידך תלוי בהם. אך אין זה כך, הם רק הצינורות, הדרך להעביר את השפע ממרום. השאלה אם הניתוח יצליח או לא תלוי בקב"ה, ולכן עיקר ההשתדלות צריכה להיות רוחנית-תפילה וצדקה.

הסבר מס' 3: משך חכמה בהסברו השני:

ובהתכת הכתובים: (פסוק א) "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם וכו' (פסוק ב) המסות הגדולות וכו' (פסוק ג) ולא נתן לכם ה' וכו' (פסוק ד) ואולך אתכם ארבעים שנה". נראה כי באמת לפי מצב הישראל במדבר: מן ירד מן השמים, ומים מצור החלמיש, שמלתם לא בלתה, עננים הולכים לפניהם. מי הוא אשר יבחר לסור מדרך הטוב?! ורק כמו שהיו ישראל בארץ, שכל ענינם היה על פי טבע, אך בזמן שעשו רצונו של מקום, הוסיפו כח בפמליה של מעלה, הוא הטבע המופקד מהשגחה פרטית של השי"ת, עד כי בימי שמעון בן שטח עשו חטים כשתי כליות וכו', וכאשר יראה החכם בההנהגה שבימי דוד ושלמה, זהו תכלית ואושר הבריאה. ורק הנהגתם הנסיית היה להשריש בלבבם יסודי הדת, וללמדם כל פרטיה באותן מ' שנה, והמה היו סיבה ויסוד להנהגת האומה עד היום הזה אשר לא ימוש מפיהם דבר ה' עד עולם [וכמו שפירשתי להלן (לב, ג) פסוק "כי שם ה' אקרא"]. וזה שאמר "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם, המסות הגדולות וכו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וכו' עד היום הזה" - והיום הזה בכלל, כל זמן שאתם מושגחים בהנהגה הנסית לא הגעתם אל התכלית הנרצה, כי לזה לא צריך "לב לדעת ועינים לראות" וכו'. "ואולך אתכם ארבעים שנה, שמלתך וכו' לחם אכלתם וכו' למען תדעו [על ימים העתידים לבא] כי אני ה' [המנהיג הנהגה נסית, אשר על זה הונח שם "ה'"] אלוקיכם" [הוא כח כל הכחות הטבעיים המושפעים מאתו בהשגחה פרטית] וכל מפעל ממנו יתברך בלא צד אמצעית חלילה, ויהיה זה קיום לימים הבאים לשמור דרכו ולילך בדרכיו בעת אשר יהיה הנהגתכם טבעי. (משך חכמה סוף פרשת כי תבוא)

בני ישראל לא הפנימו את התקופה הניסית, כי חשבו שהיא תימשך לעד. מבחינתם להיות עם סגולה הכוונה לחיות בהנהגה ניסית, הטבע-כך חשבו-לא מושגח מהקב"ה. ולכן מכיון שחשבו שהניסים ימשיכו לעולם, לא התפעלו מהם ולא ניסו להפנימם. ביום הזה שנלחמתם בפועל עם סיחון וניצחתם, אז הבנתם שה' משגיח גם בטבע.

אני מרגיש שהתרבות בה אנו חיים גורמת להתמקד בהווה, ולא נותנת להסתכל על החיים בפרספקטיבה. אדם צריך לדעת שעליו לנצל כל רגע בעולם הזה ולחשוב על כך שהעולם הזה זמני. אחרי המוות, לא תהיה עוד אפשרות. כך גם בישיבה, הזמן מוגבל. תשובה, של אלול, זה לראות דברים בפרספקטיבה, זה להבין שהעולם הזה הוא לא העיקר, שהלוקסוס שיש בישיבה שאנו משוחררים מכל עול אחר לא יימשך לעד.)

לפי כל אחד מההסברים, נוכל לקחת מסר לעבודה בימים אלו.

ההסבר הראשון: תבין את תפקידך שאתה שגריר ותפקידך לפרסם שמו יתברך בעולם. ואדם צריך לשאול כמה אנשים הצלחתי להאהיב עליהם את הקב"ה. בשביל זה באנו לעולם. באלול תפקידי לחשוב ולהחדיר מסר זה וייעוד זה, ובכך להמליך את ה' עלי.

ההסבר השני:להרגיש את השגחת ה' ולהבין שכל חיי מושגחים ומונחים ע"י ריבון העולמים.

ההסבר השלישי: לא לחיות רק את ההווה. לחיות בפרספקטיבה של זמן. זמן של העולם הזה, זמן של הישיבה, ולהבין שיש לנו תפקיד אדיר.

אסיים בסיפור: לפני כמה שנים בא אליי אדם ששאל אם לעזוב את עבודתו ולהקדיש את חייו לארגון חסד שעוזר לבנות שלא יידרדרו לסמים. ישבנו על המדוכה שלוש שעות. אחרי שעה וחצי הוא דפק על השולחן ואמר: החלטתי! אני לא רוצה שבעולם הבא יביאו את הילדה הזו ויאמרו יכולת לעזור לה, וכן לעוד ילדה. התפעלתי. על החשיבה כעת על הדין בעה"ב. על ההסתכלות השלמה ולא לחיות רק את חיי ההווה וההנאה.

יה"ר שנזכה להרגיש שאנו שגרירים, שהכל תלוי בתפילה שלנו, ולהסתכל על דברים בפרספקטיבה. ואם נגיע לזה, נזכה להיחתם לאלתר בספרן של צדיקים גמורים.