שיחה לפר' לך-לך: היעד וכיבושו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור לפנינו "זמן חורף" שאורכו כחצי שנה, ולאור זאת עלינו להגדיר לעצמנו את היעד, שכן אם אדם לא מגדיר לעצמו, הוא לעולם לא יגיע אליו. מהו היעד שעלינו להגדיר לזמן חורף?
אחרי שהגדרנו את היעד, עלינו גם לברר מהן הדרכים ליישומו? מה הדברים העיקריים שאני צריך לעשות כדי להגיע ליעד זה? כי אם אדם לא יסלול לעצמו את הכביש, הוא לא יידע איך להגיע ליעד, אפילו אם הוא יניח לנגד עיניו יעד- הוא לא יגיע אליו.
אני מבקש היום בשיחה לדבר על היעד ועל הדרכים איך מגיעים ליעד זה, כדי שבאמת שישה החודשים הקרובים יזניקו אותנו קדימה, שנרגיש שמחה, שנרגיש התעלות, שנרגיש שאנחנו לא נמצאים באותו מקום.
אני חושב שקריאת פרשתנו, פרשת לך-לך, תאיר את ענינו, ונוכל מתוכה להגיע לתשובות.
הקב"ה קורא לאברהם שיהיה איש א-לוקים. הוא דורש ממנו שלא יחיה במוסכמות ויעמוד במקום כמו כולם. עליו להתקדם, להעמיק, לשים את ה' במרכז, ובכך להפוך להיות עבד ה'.
אדם שיש לו להט בעבודת ה', לומד תורה והלכה בחיות, נמצא במצב תמידי של בירור מטרתו בעולם ורצון ה'- מתקדם ומתעלה. ואכן, אברהם אבינו היה עסוק בכל אלה, ולכן הוא כל כך התקדם והגיע לאן שהגיע.
הזוהר הקדוש אומר שקריאתו של הקב"ה לאברהם "לֶךְ לְךָ", היא זעקה שה' זועק בכל העולם לאורך כל הדורות, אך רק אברהם הוא זה ששמע אותה. וכמובן הדברים מעוררים תמיהה- מה מיוחד באברהם? מדוע רק הוא זה ששמע ציווי זה? נגיע לתשובה בהמשך הדברים.
בחור שיסיים את זמן חורף כשיש לו להט לתורה, להט להלכה, להט לעבודת ה', הוא מתקדם כל הזמן, הוא מברר לעצמו דברים, הוא מבין בשביל מה הוא חי, מה התפקיד שלו, מה זה דורש ממנו, הוא בעצם מתקרב יותר ויותר למטרה.
נח מתחיל את חייו כ"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", ובסוף ימיו נהיה שיכור- "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". וקשה מאד, איך צדיק כנח מגיע לשכרות. ומה אנו צריכים ללמוד מכך? הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל בשיחתו מסביר, שהתורה
מציינת ש"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם". מה הכוונה "איש אדמה"? עונה הרב ליכטנשטיין, אין שום בעיה שאדם יהיה חקלאי. כשיצא נוח מהתיבה, הוא הבין שיש לו תפקיד לשקם את העולם שהיה שמם וחרב ולבנותה מחדש, ואכן זה היה יעודו, איש א-לוהים שעובד אדמה. רק מי שמבין שכל מה שהוא עושה בעולם זה הכל לכבודו יתברך, והוא בס"ה שגריר שלא חי דקה לעצמו, מי שהוא עבד ה' שמשועבד לאדוניו- הוא יהיה מתאים לתפקיד החשוב. ואכן בהתחלה כשנח יצא מהתיבה באמת היה לו את כל זה והוא היה מתאים, אבל לאחר זמן מה כשעיסוקיו במלאכת האדמה בכרם השתלטו על זהותו, הוא נשאב לשיקום העולם עוד ועוד, ופתאום האמצעי נהפך להיות מטרה, ופתאום מ"איש א-לוהים" שגם עסוק בעבודת האדמה, הוא נהיה "איש אדמה"- איש שכל מאמציו ומטרותיו מופנים לאדמה הגשמית. כשהוא נהיה "איש אדמה" הוא שכח בדרך את העיקר- להיות שותף עם ה' בבריאת העולם, ואז כשהאמצעי נהפך למטרה, הוא מתדרדר ומגיע לשכרות.
אומר הרב ליכטנשטיין לסיכום: אפשר להיות "איש א-לוהים" העוסק בכימיה, ו"איש א-לוהים" העוסק במשפטים, אבל אין לו לאדם להיות "איש כימיה" ו"איש משפטים". המטרה היא שהישיבה תיצור מציאות שכל החיים אנחנו נהיה איש א-לוהים, כמו שהיה משה רבנו- מלך, מצביא שניהל מלחמה עם עמלק, שופט- אבל תמיד הוא היה עבד נאמן, תמיד הוא היה איש א-לוהים. משה הוא לא היה מלך, אלא איש א-לוהים שגם מלך, איש א-לוהים שגם שופט, ומהבחינה הזאת מובן הרמב"ם שאומר שכל יהודי יהודי יכול להיות כמו משה. לכן הוא אנטיתזה לנח, שבניגוד לנוח שמתחיל כצדיק ומדרדר ל"איש אדמה", משה רבנו מתחיל כאיש מצרי ומתעלה מעלה-מעלה לאיש א-לוהים ועבד נאמן.
גם במסגרת הישיבה יש אפשרות להגיע חלילה למצב של לומד גמרא, במקום להיות איש א-לוהים שלומד גמרא. ואם אנחנו רוצים להיות כל חיינו איש א-לוהים אנחנו חייבים להתחיל את זה כאן ועכשיו.
בכל מה שנעשה במשך חיינו, עלינו לראות בזה התגשמות של הסיבה שבשבילה ה' הביא אותנו לעולם וממשיך להחיות אותנו. ממילא לימוד התורה וההלכה, חייבים להשתלב עם עבודת ה' ולהט בתפילה. אם בחור לא מגיע לתפילה ואח"כ הוא מגיע רק לסדר, הוא כבר מקרין לעצמו שהלימוד הוא לא עבודת ה' אצלו, שזה עיסוק אינטלקטואלי בלבד. אנחנו חייבים להגביר את הלהט בתפילה בישיבה, את הלהט בתורה, שיהיה ויכוחים בתוך בית מדרש, כי יש לנו מטרה- אנחנו רוצים להיות איש א-לוהים, כי אם נממש את זה פה נוכל לקחת את זה לחיים, אך אילו לא נממש את זה פה- לא נהיה איש א-לוהים בעתיד.
אני מבקש ללכת לפרשה ולדבר על 3 נקודות, שהן שלושת הכבישים איך להגיע למטרה.
המדרש בבראשית רבא כותב:
"ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט"- מה זכירה נזכר לו? שתיקה ששתק לאברהם בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו "אחותי היא", היה יודע ושותק. (בר"ר נ"א, ו')
אברהם יורד עם שרה למצרים בפרשתנו, ומבקש ממנה "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ", כדי שלא יהרגו אותו. המדרש אומר שזכות שתיקתו של לוט שהיה עם אברהם במצרים, זה מה שהציל את לוט לאחר מכן בהפיכת סדום. לוט ידע שאם הוא יפליל את אברהם ויגלה לפרעה על מצב המשפחתי שהוא נשוי לשרה, הוא יקבל בתמורה מתנות וכסף וזהב. ובכל זאת הוא התגבר על עצמו ולא עשה את זה, ובזכות זה הוא ניצל מסדום.
כל מי שרואה את המדרש עומד ותמה- הרי רק בפרשה הבא מסופר על איך לוט הלך איתן ויציב נגד מוסכמות חברתיות- כל העיר לא מכניסה אורחים ושונאת אורחים ואילו הוא מארח אותם עד כדי התפתחות לינץ' על ביתו ו-2 בנותיו. לכאורה יש פה מסירות נפש עצומה הרבה יותר! למה לא לומר שבגלל זה הוא ניצל?
אומר הרב דסלר: עם הכנסת אורחים לוט לא התקשה להתמודד במהלך חייו, כי הוא ראה את זה כל הזמן בביתו של אברהם. כשאתה עושה משהו שקל ושאתה רגיל בו, שחונכת אליו, השכר הוא מועט, כיוון שמעשה שהוא קל לאדם לא יוצר התקשרות לבורא. אבל ללוט היה ניסיון והתמודדות לא קלה בתחום אחר, והוא- תאוות כסף. הוא רצה הרבה כסף עד כדי כך שהוא נפרד מאברהם, לטובת מקום עם מרעה. ובמצריים לוט עמד בניסיון שלא להסגיר את אברהם בעד הון עתק, וזה היה קשה לו, ובכל זאת הוא התגבר. הודות לקושי הרב שהיה לו והוא עמד בה- הוא התקשר רבות לבורא ולכן קיבל שכר רב.
הרב קוק זצ"ל ב'עין אי"ה' מרחיב את העניין ואומר דבר מדהים: מה פתאום לוט מתאווה לכסף רב? הרי הוא גדל וחי לאורך השנים בבית אברהם שהיה מושתת על התבטלות וחסד, אז מדוע מה שמעסיק אותו זה כסף? התורה מספרת כמה פעמים שגם לאברהם היה כסף רב, אך אצלו הכסף שימש כאמצעי בלבד. הכסף איפשר לאברהם להכניס לאוהל אורחים רבים ואז לגרום להם להתקרבות לה'. אברהם הבין שללא כסף לא יהיה לו מעמד חברתי מתאים והוא לא יוכל לקרוא בשם ה' ולהשפיע. ממילא העשירות שלו הייתה חשובה לו, כי נועדה לעבודת ה'. לעומתו, לוט לא הבין שזה רק אמצעי ולא מטרה, ולכן אצלו התאווה לכסף נהפכה למטרה בפני עצמה, שלא קשורה לעבודת ה'.
אנו צריכים ללמוד מהסבר זה את החשיבות הרבה להתמודד עם קשיים. ע"מ להיות איש א-לוהים, שבאמת הישיבה תשפיע עליך לחיים ושזה לא יהיה משהו חולף ורגעי בלבד? תתמודד עם הקושי.
אם בחור ילמד פה שעות אבל דווקא כשקשה לו הוא יעזוב, אז הוא לא יתקשר לה'. הוא יהיה איש ידע, אבל לא יהיה איש א-לוהים. איש א-לוהים בא כשהאדם דווקא עם הקושי שלו מתמודד, נאבק, לכן חז"ל אומרים "לפום צערא אגרא", ה' נותן יותר שכר במקום שזה קשה. מדוע? כי במקום שזה קשה ואתה בכל זאת מצליח, אתה נקשר נפשית, אתה קונה. במקום שזה קל, אולי אתה יודע את הכל, אבל אתה לא קונה. אנחנו צריכים קניין תורה. לכן שאף אחד לא ישלה את עצמו שאפשר להיות איש א-לוהים בלי עמל בלימוד. התנאי הראשון הוא עמל בלימוד תורה. ודווקא היכן שיש קושי- שם אני אלך, את זה אני אכבוש, אני אשים לעצמי יעד. גם בעבודת המידות- דווקא המידה שקשה לי, עליה אני אעבוד. במקום שאני מרגיש שאני חלש- שם אני אתמודד. מלוט בפרשה שלנו אנו לומדים על חשיבות התמודדות עם כל קושי שיש- בלימוד התורה, בעמל, בעבודת המידות, והעבודה עליהם היא זו שמקשרת את האדם לא-להיו.
הנקודה השניה: אי אפשר להתקשר אל ה' בלי שאיפה לעמקות, בלי התבוננות, בלי מחשבה, בלי להבין דברים עד הסוף. מי שיש לו בלאגן בראש, הוא אמנם יודע קצת פה וקצת שם, אבל הדברים לא סדורים בו, לא יושבים בו, הוא לא יראה את היופי, הוא לא ייקשר נפשית, זה לא ידבר אליו. איך אברהם הגיע למצב הזה שהוא שובר את כל הפסלים? תחשבו מה כוחות הנפש שנדרש ללכת נגד כל החברה, הכל, עם האמת שלי. איך הוא מגיע לזה?
אומר המדרש בראשית רבה:" ר' יצחק פתח שמעי בת וראי, הוא ראה, הוא התבונן, הוא חקר, הוא שאל, הוא דרש, הוא עמל. "הטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". אמר ר' יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. בירה זה עיר, זה ארמון. בוער, שורף, יש אש. אמר: תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה. כך שאל אברהם אבינו העולם הזה בלא מנהיג? אז מכוח השאלה, מכוח הרצון לדעת, ה' מתגלה אליו ואומר אני הוא בעל העולם."
וכמובן שצריך ביאור במדרש, מה פתאום המשל הזה על בירה דולקת נשרפת? מה נשרף פה? מה אברהם ראה שנשרף? מה נשרף? מה גורם לאברהם פתאום לעצור לחשוב ולברר? אני מבקש להביא בקצרה שלושה פירושים, וכל פירוש, לדעתי, הוא בעל משמעות לחיים שלנו.
את הפירוש הראשון כותב ה'לקח טוב': אברהם ראה לאן אנשים מגיעים, איך אנשי דורו מקלקלים עצמם ע"י חטאים. עברו 20 דורות מאז אדם הראשון עד אברהם- דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה- וכולם קלקלו את מעשיהם. אברהם אבינו יצא מהמוסכמות ואמר שזה לא יכול להיות, הרי לעולם יש לו מטרה ותפקיד. והחיפוש הזה איך להגיע למעלה לא למטה, גרם לאברהם ללכת נגד כל החברה ולחפש את א-להיו. זה ה"לֶךְ לְךָ" שה' קורא לאברהם- לך קדימה, אל תישאר אף פעם במקום, תתקדם תמיד. תתעלה, תהיה רוחני. ודווקא מתוך החושך, מתוך השריפה, מתוך החטאים, הוא הבין שזה לא יכול להיות, לא בשביל זה בראו את האדם, לא בראו אותו כדי להגיע לשפל כזה.
גם אנחנו צריכים להבין, בלי תורה אין כלום, והאדם רק מידרדר מטה. דווקא ההתבוננות בחברה שמסביבנו שאינה עוסקת בתורה, צריכה לתת לנו עוד יותר כוח להתמיד לעמול בלהט. הבירה הדולקת זה- עוד ר' עקיבא איגר, עוד 'קצות', עוד לימוד אמונה, עוד מהר"ל, עוד שיחה עם הקב"ה בעומק, ובדבקות.
פירוש נוסף מסביר ה'שפת אמת': בירה שדולקת זה לא בירה ששורפת, אלא דולק מלשון "דלקת אחריי", רצים. אברהם ראה כל הזמן האנשים רצים, כאשר אין להם מנוחת הנפש. כולם כל הזמן עסוקים בלצבור ולאסוף, ללא מטרה. הוא הבין שחייב להיות משהו נעלם, משהו עמוק יותר שנותן משמעות לריצה, אתה רץ בעולם הזה כדי לקנות את העולם הבא. זה לא משהו חולף, זה משהו של נצח. אז הריצה חסרת התכלית של האנשים, זה מה שגרם לאברהם לפקוח את עיניו.
וההסבר השלישי זה ההסבר של המדרש הגדול, שהבירה הדולקת מסמלת את גרמי השמים. המורכבות שיש היום של הרפואה ושל הביולוגיה, איך האדם נברא, איזה מלאכת מחשבת, היא גורמת להבנה שיש בורא.
רבותיי, מי שהגמרא לא תציק לו והוא לא יתקשה לישון בלילה, לא יוכל להיות איש א-לוהים. איש א-לוהים לא מגיע מלימוד שטחי, איש א-לוהים לא מגיע מללכת עם העדר, עם הקבוצה. הוא מגיע מהתבוננות, ממחשבה.
הנקודה שלישית והאחרונה היא המדרש הבא:
" 'ומשה עלה אל האלהים'... באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?" (שמו"ר כ"ח)
משה רבנו עולה לקבל את התורה והמלאכים זורקים עליו אבנים. אומרים לו רודף, מה פתאום אתה מוריד אותה לארץ, שתישאר למעלה. באותה עת ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. מה עשה הקב"ה? שינה את הפנים של משה לפנים של אברהם אבינו, קלסתרו של פניו דומה לאברהם והקב"ה אומר להם אינכם יכולים לזרוק אבנים כי אברהם אירח אתכם בביתו ולכן מדין הכרת תודה אינכם יכולים לזרוק אבנים.
שואל הפרי צדיק: יופי, מצאת פטנט טכני איך הם לא יזרקו אבנים, אבל מה זה עונה על השאלה מדוע התורה יורדת לארץ? מדוע משה רבנו צודק כשהוא לוקח את התורה ממקום כזה קדוש לארץ? התשובה היא, שאברהם אבינו הסביר לנו מה זה להיות עבד ה', לקחת את החומר ולקדש אותו. "לושי ועשי עוגות", וקידוש החומר שעשה אברהם נתן לעם ישראל לדורות את הכוח לקדש את החומר ולכן תורה ניתנה לאדם ולא למלאכים, כי המלאכים מנותקים מן החומר ואינם יכולים לקדשו. וזו התשובה שענה ה' בכך ששינה את קלסתר פניו של משה לאברהם אבינו, כדי להסביר למלאכים מדוע התורה נלקחת מהם וניתנת לאדם בארץ. חייבים אנו להבין, שכדי להיות איש א-לוהים ועבד ה' זה לא רק בבית מדרש, זה גם בפנימייה. זה לא רק בבית מדרש, זה גם בשבת החופשית שאני לא בישיבה. זוהי השאלה, האם יש הרמוניה בין איך שאני חי, אם החומר והרוח מתחברים יחד לעבודת הבורא. אם בחור רוצה להיות עבד ה', חייב להיות שהוא יחיה את החיים שלו בהרמוניה, חייב להיות שעבודת ה' תקיף את כל אישיותו וזמנו. אדם שחי בסתירה- אין לו זהות, כמו שנח איבד את הזהות שלו, שהוא נהיה איש אדמה. גם אדם שחי בסתירה לומד, אבל אחר כך בפנימייה רואה משהו שלא צריך לראות, אין לו זהות.
לסיכום, הצבנו לעצמנו יעד, איש א-לוהים- עבד נאמן, להט בתורה, התלהבות בתורה, התלהבות בעבודת ה'. לא רק עבודת ה' בקודש, גם קידוש החומר. ודיברנו על 3 דרכים: אני נקשר איפה שזה קשה, העמל, חשיבות ההתבוננות, העומק, בכל דבר, בתורה בי בקשר בריבונו של עולם ולחיות את כל החיים כהרמוניה.
נסיים בדברי החתם סופר: הקב"ה אומר לאברהם ללכת ל"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", אך מדוע הוא לא משאיר את היעד פתוח ולא אומר לו מיד לאן? אומר החתם סופר דבר נפלא: הוא לא אומר לו לאן ואברהם מנסה לנחש, אז אברהם חושב לעצמו שבטח זה לאיזה אי בודד ששם נתחיל את מדינת התורה, איזה מקום שאף אחד לא גר ומשם נתחיל מחדש. פתאום ה' אומר לו ארץ כנען, הוא מבין שהוא טעה. הוא מבין שהשליחות שלו זה להשפיע, לקרוא בשם ה', להעלות את החברה, לא להתבודד. גם לנו יש תפקיד, להעלות, לא רק אותנו, את החברה. משפחה, חברים, את כל התנועה הדתית-לאומית, את כל עם ישראל, את הכל להעלות למעלה. יש לנו תפקיד אדיר, כל אחד מאתנו שליח. לא נוכל להגיע לזה אם אנחנו בעצמנו לא נחיה חיים של להט, של התלהבות, שעבודת ה' מחיה אותנו, שהבירה הדולקת נהפכת להיות בירה של תורה שדולקת, שמחיה.
יהי רצון שכל אחד מאתנו ישמע את קריאת ה"לֶךְ לְךָ" ויתקדם מעלה-מעלה, ובכך נעשה נחת לריבונו של עולם ונועיל לכלל עם ישראל.
