שיחה לפר' ניצבים - לא נפלאת היא ממך - בפיך ובלבבך לעשותו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור (א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:
(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
(ג) וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:
(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:
(ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:
(ו) וּמָל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:
(ז) וְנָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:
(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(ט) וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:
(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
(יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא:
(יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:
(יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:
(יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:
(דברים פרק ל)
בפרשתנו מוזכר עניין התשובה פעם ראשונה בתורה. וצריך להבין מדוע בכלל התורה קושרת את עניין התשובה עם גלות וגאולה? מדוע התורה מחלקת בין תשובה בגולה לתשובה בארץ ישראל? מדוע עניין ומצוות התשובה לא מופיעים בפני עצמם?
לפי הרמב"ן ש"הַמִּצְוָה" זה מצוות התשובה שהוא אחת מתרי"ג המצוות, בפסוקים מוזכר קודם כל התשובה שעושים בגולה, בחו"ל ("בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה... וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ"), ואז בפסוקים מובאת התשובה שעושים בא"י ("וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ... תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ")
מהפסוקים עולה שרק כשתגיע לארץ ישראל, יהיה לך ילדים, יהיה לך בהמות, יהיה לך יבול מהשדה ואז תחזור בתשובה- יהיה תשובה שלמה (ושבת "אל" בניגוד לחו"ל שזה "עד"). והשאלה היא כמובן אם נושא התשובה הוא כ"כ חשוב בפני עצמו, מדוע לא ניתן לעשות תשובה שלמה גם בחו"ל? וכן, צריך לברר את ההבדל שבפסוקים בין הלשון "עד" בתשובת חו"ל, לבין הלשון "אל" בתשובת א"י? בהמשך התורה מחדשת ומדגישה שהתשובה אינה מצווה רחוקה, כגון: בשמיים או מעבר לים, אלא "קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". מה ההו"א שבניגוד לכל שאר המצוות היא רחוקה?
המדרש על הפסוק "לא נפלאת היא", כותב:
ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה? לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם, שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן... ממלאכי השרת היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת. מנין? ממה שקרינו בענין "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ". (דברים רבה פרשת נצבים פרשה ח)
ללא שהמדרש היה מגלה לנו שהתורה לטובתנו, וכי היינו מעלים על דעתנו שהתורה ניתנה לרעתנו? ועוד, איזה מין הוכחה זו שהמלאכים נתאוו לתורה ונעלמה מהם, לזה שהתורה ניתנה לטובת עם ישראל?
הרב חיים יהודה דוד אזולאי (החיד"א) שואל שאלה למדנית על הפרשה שלנו; לפי הרמב"ן ש"הַמִּצְוָה" זו מצוות התשובה שהיא אחת מתרי"ג המצוות, יוצא שאדם שעבר עבירה מעולם לא יקבל מלקות. כידוע על כל עבירת לאו מתחייבים בעונש של מלקות, למעט על לאו הניתק לעשה, שהוא מ"ע שמתקנת את הל"ת, שאינו לוקה (לדוגמה: הלאו של "לא תגנוב", תקנתו בעשה של "והשיב את הגזלה", ולכן אדם שגנב אינו לוקה). לפי זה, אחרי כל איסור דאורייתא שאדם עבר יש מצווה מהתורה לחזור בתשובה. אם כן לכאורה, כל לאו יוגדר כלאו הניתק לעשה שאין לוקים עליו. נמצא שאין כלל מציאות של מלקות על עבירות דאורייתא!
ראינו מספר שאלות ודברים שאינם מובנים. עשרת ימי תשובה- מה השאלה המרכזית שאדם צריך לשאול את עצמו בימים אלו? מהי מהות התשובה? מדוע מצוות התשובה שונה מהותית בין בחו"ל ולבין א"י? למה בחוץ לארץ זה רק "עד" ובחו"ל זה "אל"? מה זה "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ", ומה הייתה ההו"א שהיא נפלאת ורחוקה? מה הכוונה "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"? מה ההוא אמינא של המדרש "שמא לרעתכם נתתי"? ואולי השאלה אחרונה שאני מבקש גם אליה להתייחס, היא של בחורים שבאו אליי בחודש הזה, ישראלים ובני חו"ל, איך גמרא מועיל לעיצוב האישיות, למה לומדים כל כך הרבה גמרא ולמה גמרא בעיון, מה זה נותן מעבר לידע?
"א-להי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי".
ישנה מחלוקת גדולה מאוד בין הרב הירש לרב קוק מהי אותה נשמה. הרב הירש מבין שנשמה זה איזושהי יכולת של האדם, שמה שהוא מכניס פנימה נשמר. אם הוא מכניס קדושה- תישאר קדושה, אם הוא מכניס טומאה- תישאר טומאה. המעשים שאדם עושה משפיעים עליו. אם הוא עושה מצוות- אז הוא מתמלא בקדושה, ואם הוא עושה ח"ו עבירות- להפך. הרב קוק חולק עליו לגמרי. ב"אורות הקודש" כותב הרב: "אין לישראל סימבולים שהם רק גורמי מחשבה ורגש, כי אם המצוות הם דברים חיים וקיימים". לפי הרב קוק, פירושה של נשמה היא קדושה פנימית שהקב"ה ברא בתוכך- חלק אלוק ממעל. אם אתה תכניס טומאה- הטומאה תהיה רק המעטפת, אך הקדושה עדיין נשארת. הקדושה והרגשת השייכות לבורא יש לכל ליהודי מרגע בריאתו.
הכוזרי משווה את המצוות ולימוד התורה, לסמי התרופות. בעיניי זה דבר מאוד קשה, אם הוא היה משווה אותם נניח, לחגורת ביטחון, הייתי מבין, זה גורם שלא יקרה לנו רע. אבל מהו הפשט שמצוות ותלמוד תורה שכנגד כולם, דומים לתרופות? הסבר הדברים הוא שלכל אחד מאתנו יש חלק א-לוה ממעל, ולכל אחד מאיתנו יש גוף. הגוף רוצה תאוות והנשמה רוצה רוחניות. הנשמה רוצה משמעות, הנשמה רוצה ערכים והגוף רוצה סיפוק מידי. כשאדם נולד, אם הוא לא עובד על עצמו אז הגוף הוא הדומיננטי. המשיכה לחומר, לסיפוק המיידי, לתאווה, היא הדומיננטית. כשאדם לומד תורה ומצוות- משתנה אצלו האיזון בין משיכה לחומר לבין רוחניות, בין נשמה לבין גוף. כך הנשמה של האדם גדלה. וזה הפשט אדם רוחני- אדם שיש לו יותר נשמה. ולכן הכוזרי משווה את זה לתרופה- כשם שהתרופה משנה את ההרכב בדם, לימוד תורה ומצוות משנים את היחס בין גוף לנשמה. הם לא מבטלים את הגוף ואין לנו עניין לבטל את הגוף, אדרבה- אנחנו יודעים שאין שמחה אלא בבשר ויין. כשהנשמה גדלה ודומיננטית, אז יש קידוש של החומר ,אז הגוף נהפך להיות כמסייע לנשמה. הוא כבר לא עומד ככוח נגדי אלא ככוח משלים, כחלק. זה קידוש החומר. תפקיד התורה הוא, לתת את האיזון הנכון בין נשמה לבין גוף, ולתת לגוף את תפקידו האמיתי.
לשאלת אותם תלמידים רבים ששאלו אותי מה קורה עם לימוד הגמרא כל היום, אומר, שאם האדם באמת מעמיק וחי את התורה כך שיפריע לו רמב"ם קשה והוא ירצה לתת הסברים לדברים- מתוך הלימוד והעמל נוצר תהליך נפשי, והנשמה שלו נהפכת להיות גדולה ותגרום לגוף שלו לקדש את החומר. יש חשיבות רבה ללמוד דווקא בעיון, ודווקא לעסוק במסכתות הקשות ביותר שיש הרבה מה להעמיק והרבה מה לדון, כי שם התהליך קורה. והרב קוק מציין הרבה מאוד פעמים שהקב"ה זה לא איזה משהו חיצוני, כמו כל לימוד חול שבו ע"י הלימוד החומר נלמד מתקרב ללומד. בלימוד תורה זה בדיוק הפוך- זה כבר נמצא בפנים, והתורה והמצוות מגלות ומעצימות את הכוח הרוחני הנמצא באדם.
לכן הישיבה לא באה לשנות את האדם, אלא היא באה לוודא שכל אדם יגיע למיצוי הרוחני שלו, לשיא היכולת הרוחנית, מה שיש לו מהרגע שנברא. זה כוח שנמצא באדם שהישיבה גורמת שהכוח הזה יתפתח. זה כוונת הפסוקים "לא בשמים" ו-"לא מעבר לים"- אל תחשוב שהתורה זה משהו חיצוני לך ומנוגד לך, אל תחשוב שהתורה גם רוצה למגר את הגוף, שתתנזר לגמרי, שתהיה מלאך. לא – התורה רוצה "אנשי קודש". אמר הרב מקוצק: מלאכי קודש יש לה' מספיק. אנשי קודש-זה מה שה ' רוצה מאיתנו-רוחניות וקידוש החומר אך לא התנזרות. לא לחינם המלאכים שאינם בעלי גוף, לא קיבלו תורה. כי מטרת התורה לאזן בין גוף ונשמה ולהם אין גוף. המדרש בא לומר לנו, כי התורה טובה לנו, כי זה לא משהו לא טבעי, זה משהו טבעי שנמצא בפנים. התורה באה לעדן, באה להטיב עם הגוף. המטרה היא שיהיה גוף, אבל שהגוף ייהפך להיות קדוש, לקדש את החומר ע"י התורה.
מה זה תשובה? לאן חוזרים? לאן שבים? תשובה זה לנצל את הפוטנציאל העצום שיש בי. להיות אני עצמי, להיות בריא נפשית. אדם שהנשמה שלו לא דומיננטית הוא חולה, למרות שאולי פיזית הוא לגמרי עומד בקו הבריאות.
כך הרב צבי יהודה קוק מתרץ את שאלת החיד"א. שהתשובה אחרי הלאו לא עושים רק אחרי העבירה, אלא זה תהליך מתמיד להגיע למצוי פוטנציאל שצריך לעשות גם לפני החטא. לכן לא אומרים שכל לאו הוא לאו הניתק לעשה שאין לוקים עליו. לאו הניתק לעשה שלא לוקים עליו, זה כאשר העשה נוצר בעקבות הלאו, אך לעניין תשובה, גם צדיק שלא עשה עבירות צריך לעשות תשובה. זו מצוה תמידית גם לפני הלאו, של התקדמות תמידית של מיצוי עצמי רוחני.
וממילא נבין למה התורה תולה את מצוות התשובה בחוץ לארץ ובארץ ישראל, והן שתי תשובות שונות. כי בחוץ לארץ אדם יכול להתקדם הרבה, ויכול להיות טוב, אבל יהיה לו מאוד קשה לקדש את החומר עד הסוף, כי אין מספיק קדושה בחוץ לארץ, והוא לא יגיע למיצוי הפוטנציאל הרוחני שלו. לכן בחוץ לארץ זוהי תשובה חלקית. ארץ ישראל לעומת זאת היא פלטין של מלך, זה המקום שבו אדם יכול להגיע לשיא הפוטנציאל הרוחני, לכן חוץ לארץ זה "עֲד" וארץ ישראל זה "אֶל". ומתי ה"אֶל" הזה כתוב? אחרי שיש לך פרי בטן ופרי בהמה ופרי אדמה, כלומר כשיש לך חומר, ואת החומר הזה אתה מקדש בארץ ישראל, רק אז ופה אתה יכול להגיע לתשובה שלימה.
ולכן, אם בחור יבוא וישאל אותי מה השאלה המרכזית שלפי דעתי הוא צריך לשאול את עצמו עכשיו כהכנה לראש השנה, הייתי עונה שהיא: האם מה שדומיננטי אצלך זה הנשמה או הגוף? האם אתה עדיין שבוי בסיפוקים המידיים? או שבאמת מה שמכוון ומניע אותך, מה שמעסיק אותך זה ערכים, קירבה לה' ומשמעות בחיים, ואתה מבין שאלו תהליכים ארוכים ולא סיפוק מידי?
אם הנשמה עדיין אינה הדומיננטית, אז האדם צריך לקבל על עצמו יותר תלמוד תורה ומצוות, כי אלו יחישו את התהליך, הם אלו שיגרמו שזה יהיה יותר דומיננטי. והשאלה השנייה שאדם צריך לשאול את עצמו זה האם אני מגיע או שואף או משתדל להגיע למיצוי הפוטנציאל הרוחני שלי? הדגש הוא לא אם הוא הצליח להגיע בפועל, אלא האם זה עומד אצלו בתשתית השאיפות, בתשתית הרצונות?האם לשם הוא צועד? זה מה שמעסיק אותו, להגיע למיצוי הפוטנציאל שלו. זה ה"בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ" הלב, הפנימיות של האדם, ששם נמצאת הנשמה, היא זו שתגרום לגוף להתקדש, כי זה נמצא בתוכך.
ונקודה אחרונה, אם האדם באמת ישאף ויתקרב ויגיע למיצוי הרוחני הזה וישאף אליו, אז אוטומטית גם תהיה לו שמחה מאוד גדולה. כי תחשבו על אדם שיש לו כוח מסוים ואינו יכול להגשים אותו, אז הוא מרגיש תמיד שחסר לו משהו. אדם שיש לו נשמה והנשמה הזאת לא מתפקדת, לא שולטת, לא דומיננטית, אז ממילא קורה מצב שהוא לא מגיע לשמחה אמתית. שמחה אמתית היא כשאר האדם ממצה את יכולותיו וכישרונותיו הרוחניים הפוטנציאליים.
שימו לב, שיום כיפור עיקר עניינו החטאים שנעשו בעבר, בניגוד לחודש אלול וראש השנה שבעיקר מדברים בשאיפות העתידיות. משום שאין טעם לדון בעבר אם אתה לא רוצה לשנות את זה, אם אתה לא רוצה עתיד אחר. לכן ההקדמה ליום כיפור זה עבודת אלול ותשובה, שמטרתה להציב לעצמי את השאיפה שאני רוצה להגיע למיצוי רוחני.
יה"ר שנשתמש בימים האלה מעכשיו ועד יום המלכת ה', וזה ילווה אותנו אחר כך לעשרת ימי תשובה, לקבלות אישיות, להרגיש שאנחנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים, ונזכה לאותו "גילו ברעדה", לאותה שמחה עם היראת שמים של לפגוש מלך, שתלווה בהרמוניה עם השמחה האדירה שאני באמת מה שאני כשאני מרגיש שאני רוצה שהנשמה תשלוט על הגוף, ולא תבטל אותו, אלא שגם הגוף יהפוך להיות כלי לנשמה ונזכה לתהליך הנפלא הזה של קידוש החומר. יה"ר שנזכה כולנו לבריאות פיזית ורוחנית, ונכתב ונחתם בספרם של צדיקים גמורים.
