פר' לך לך: קניין ואהבת תורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור השבוע הראו לי כתבה שבה ראיינו מספר בחורי ישיבה שלמדו הרבה שנים, ולאחר מכאן יצאו למה שנקרא "החיים", והרגישו שהם לא מוכנים. דיברו שם על הקשיים, על צורת החיים האחרת וכו'.
כל מי ששומע את הדברים צריך להדיר שינה מעיניו, לא לישון בלילה, ולשאול את עצמו: מהם הדברים העיקריים אנו שצריכים לעשות פה, בבית המדרש, כדי שתלמידנו לא ירגישו כך בבוא הזמן?
לדעתי הדבר החשוב ביותר הוא שבחור יבנה לעצמו קשר נפשי לתורה. זו לא רק שאלת הידע, אלא שאלת הצימאון. האם יש לו את התכונה הזאת של צמאה נפשי לה'? האם הוא מרגיש מחובר? האם הוא מרגיש שהוא ותורה זה אחד? שבלי זה הוא לא יכול?
בחור שיצא כשהוא מקושר, מחובר לתורה, בבחינת צמאה נפשי לה', אז גם כשיגיע למצב שלא הורגל בו קודם, ואף לא חשב עליו, יש לו את הכלים להתמודד איתו.
איך בונים את הקשר הנפשי הזה? אני חושב שיש בפרשה שלנו מספר נקודות חשובות ביותר, שמהן אפשר ללמוד על הדרכים לבניית הקשר הנפשי.
לוט נפרד מאברהם והולך לסדום. אבל למרות שבסדום, אנשים רעים ורשעים, יש להם חוק שלא מכניסים אורחים הביתה, לוט מסכן את חייו ומכניס את המלאכים לביתו. אומר על כך מדרש תנחומא שלמד ממעשיו של אברהם. כמו שכתוב באברהם, "וירא וירץ לקראתם פתח האהל". אמר שלמה "חנוך לנער על פי דרכו", על ידי שגדל לוט בביתו של אברהם תפש מידותיו.
שימו לב מה כוחו של בית! לוט ראה בבית את העניין הזה של הכנסת אורחים, עד שזה נהפך להיות חלק מטבעו, והוא הולך ומסכן את חייו כדי להכניס את המלאכים לביתו.
ועדיין, האם זו הזכות שהצילה את לוט ממהפכת סדום?
אומר המדרש: מה זכירה נזכר לו? שתיקה ששתק לאברהם בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא, היה יודע (שזה שקר) ושותק.
למה לא נאמר שניצל בזכות הכנסת אורחים? דווקא על זה שכשאברהם יורד למצרים ואומר לפרעה והשרים ששרה שהיא אחותו, ולוט יודע שזה שקר ולא רץ להלשין עליו ולספר להם האמת?! זה יותר זכות מאשר לסכן חיים כדי להכניס אורחים.
מסביר הרב דסלר שלאדם יש זכויות במקום שקושר אותו נפשית הכי הרבה. המקום שקושר הכי הרבה את האדם הוא המקום שיש לו התמודדות, שיש לו בו קושי. אם שם הוא מנצח את הקושי, שם הוא נקשר הכי הרבה. הבחירה בהכנסת אורחים הייתה אצל לוט במצב שאין לו בו התמודדות כי הוא כבר היה רגיל מהבית, זה היה חלק מטבעו וזה בא לו באופן אוטומטי.
אבל התאווה לכסף וכבוד הייתה חזקה אצלו מאוד. אם היה הולך לפרעה ושרי מצרים – איזה כבוד היו נותנים לו, איזה מתנות! לוט התקשה מאוד לוותר על כך, ולמרות זאת הוא לא הסגיר את אברהם. זה מה שיצר אצלו את הקשר הנפשי, וזוהי הזכות שהצילה אותו ממהפכת סדום.
בחור יכול להיות שנים בישיבה וללמוד, ולהיות בכל הסדרים. אבל אם הוא מוותר לעצמו בשעות הקשות, כשהוא עייף או לא מרגיש טוב, כשצריך לחזור ולשנן אפילו שכבר אין התלהבות ראשונית – אז הוא לא יהיה מוכן לחיים, כי הוא לא התקשר מספיק. כשבחור עמל דווקא במקום של ניסיון, כשזה לא נוח ונחמד, להיכנס ללימוד, אז הוא נקשר לתורה שהוא לומד והיא נהיית לחלק ממנו.
אסור לחשוב שבעצם העובדה שאני נמצא בישיבה אני נקשר לתורה. זה תלוי בעמל שלי, בכמה אני משקיע גם במקומות שקשים לי.
בניחום האבלים בביתו של הרב אקשטיין זצ"ל, שהיה ראש הישיבה התיכונית פה, סיפרו לי ילדיו שאחרי התיכון, כשהיה צריך להחליט אם לשבת בישיבה כמה שנים וללמוד תורה, היו לו את כל התירוצים שבעולם שלא לעשות זאת. הוא היה צריך לפרנס את אימו, והמצב כלכלי היה מאוד קשה. אמר להם הרב שהוא מרגיש שהדבר שבנה אותו היא ההחלטה לשבת וללמוד למרות הקושי, למרות כל התירוצים שהיו.
השבוע חל יום השנה ליורצאייט של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. סיפרנו פעם שהרב גדל במשפחה מאוד ענייה, ולא היה לו כסף לקנות ספרים. הלך למוכר ספרים מסויים וביקש להשאיל את הספר בלילה, כדי שיוכל ללמוד כל הלילה, ולהחזיר בבוקר. המוכר אמר לו שיחשוב על כך, וכשחזר אליו הרב עובדיה לאחר יומיים כבר הייתה לו תשובה. למרות שהמוכר רצה לעזור לו ללמוד ולהפוך לתלמיד חכם, הוא לא יכול היה להשאיל לו את הספרים, כי אז ייצא לספרים שם של ספרים משומשים וכבר לא יקנו אותם. כשהרב עובדיה שמע זאת הוא פרץ בבכי. ראה המוכר את בכיו, ולא יכול היה לעמוד בכך. ואז המוכר הציע ונתן רשות לרב עובדיה יוסף שאז היה צעיר לימים, לעמוד וללמוד בספרים בחנות. כך במשך קרוב לשנתיים היה הרב עובדיה לומד תורה בחנות, מתוך עמל וקושי, ולדבריו אלו השנים שבנו אותו הכי הרבה.
לכל אחד מאיתנו יש רגעי קושי. צריך לדעת שכשנוותר על רגעים אלו, כשנאמר לעצמנו שלמרות זאת אני בסה"כ בסדר, אז יש לזה מחיר גדול מאוד. כי הקשר הנפשי הוא לא רק פונקציה של ידע, אלא בעיקר פונקציה של עמל. כמה אתה מוסר נפש? כמה אתה מזיע?
בחור שרוצה להכין את עצמו לחיים חייב לעמול בתורה דווקא בשעות הקשות ובדברים הקשים, שאינם מתאימים לאישיות שלו. לאחד זה חזרה על החומר, לשני זה עיון בעומק, ולאחר זה לימוד בשעות מסויימות. ההשתדלות בדברים האלו היא מה שמחבר אותך לתורה שלמדת.
נקודה נוספת היא ההפנמה, הבירור. צריך לקחת את הרעיונות ששומעים בישיבה, ולהמשיך לחשוב עליהם אחר כך ולעבד אותם. מה זה אומר לגבי? איפה זה נוגע לי?
אדם יכול לשמוע שיחה שלמה, על כל נושא שיהיה, אבל אם אחר כך הוא לא מפנים אותה אז הוא לא יתקשר לכך, הוא לא ייקח את זה לחיים שלו. ההתקשרות בינינו לבין התורה היא לא בידיעת הרעיון אלא בחוית הרעיון, בהגשמה שלו בחיים.
אומר המדרש: ר' יצחק פתח "שמעי בת וראי והטי אזנך, ושכחי עמך ובית אביך." אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג. הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה.
כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם.
כוונת הדברים: שמעי בת וראי והטי אזנך - לא מספיק רק שרואים, צריך אח"כ גם להתבונן, להטות אוזן. ושכחי עמך ובית אביך - לא ללכת אחרי ההתבוננות רק למוכר, אלא להאזין גם כשזה נגד מה שמורגלים בו. כולם עבדו לפסל, אבל אברהם לא הסכים לקבל נורמה חברתית כדבר מובן מאליו, הוא היה צריך להבין.
עד מתי אנו משתחווים למעשה ידינו? (הרי זה לא הגיוני להשתחוות לפסל מעשה ידיים!)
אלא למי ראוי לעבוד לו ולהשתחוות, לארץ, שהיא מוציאה פירות והיא מחיה אותנו. חזר ואמר: אילמלא השמים נפתחים ויורדים גשמים, אין הארץ מעלה פירות, אילא לשמים ראוי להשתחות. ראה את השמש שהיא מאירה לכל העולם. וכיון שראה שהיא שוקעת, אמר: אין זה אלוה. ראה את הירח ואת הכוכבים שהן מאירין בלילה, אמר: לאילו ראוי להשתחות. כיון שעלה עמוד השחר בטלו כלם מן העולם, ואומר: אין זה אלוה. והיה אברהם מצטער.
משל, למה הדבר דומה, לאדם שהיה מהלך בדרך וראה בירה אחת גדולה וגבוהה ביותר, ביקש ליכנס בתוכה, חזר על כל צדדיה ולא מצא פתח, קרא כמה קולות ואין עונה אותו, נשא עיניו וראה כלי צמר אדומים שהן שטוחין על הגג, אחר כך ראה כלי פשתן לבנין, אמר אותו האדם: בודיי אדם יש בבירה זו, אילולא שיש בבירה מנהג שם, לא היו הדברים הללו, למה אילו ניטלין ואילו ניתנין. כיוון שראה אותו בעל הבירה כשהוא מצטער על כך, אמר לו: למה אתה מצטער? אני הוא בעל הבירה (מדרש הגדול).
מה ההבדל בין אברהם לבני דורו? בני דורו עשו את המקובל והמוסכם בלי להעמיק, לדרוש ולחקור. ומכיון שמקובל היה להשתחוות לפסל- כך עשו. אברהם לא קיבל דברים כמובנים מאליהם, הוא דרש וחקר וחיפש את האמת. וכשלא מצא הצטער.
אין מדובר כאן בשאלה אינטלקטואלית, אלא בשאלת חיים – כי אברהם מפנים את הדברים, ואם יש בורא לעולם זה מחייב אותו. הוא לא נותן לחיים לעבור לידו, אלא חווה את החיים. ובגלל הצער התגלה אליו בעל הבירה.
חובה על כל תלמיד ותלמיד להפנים, ובכל דבר לשאול את עצמו מה זה אומר לגבי חיי.
עמל והפנמה יוצרים את הקשר הנפשי – קנין תורה, וזה נשאר לתמיד.
יהי רצון שנזכה כולנו לקניינה של תורה.
