שיחה לפרשת דברים-מלחמת 'חרבות ברזל' משמעותה וחשיבותה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
נמצאים אנו באמציעתה של מלחמת חרבות ברזל. החיילים הרבים שמתו על קידוש ה' ובתוכם יקירנו, מחייבים אותנו לבירור על מהותה של מלחמה זו. מה תפקידה וייעודה? האם לא נכון היה לקבל בזמנו את עצת אוגנדה ואז החמאס לא היה נלחם בנו ולא היו הורים שכולים, אלמנות, ויתומים?
בפרשתנו התשובה על שאלה זו.
כתוב בפרשתנו:
"וידבר ה' אל משה בערבת מואב על ירדן ירחו לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם עברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו ואת כל במותם תשמידו: והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" (במדבר פרק לג פסוקים נ-נג)
כותב הרמב"ן:
"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה - על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש" (רמב"ן במדבר פרק לג פסוק נג)
לדעת הרמב"ן והורשתם את הארץ פירושו להילחם לכבוש את הארץ, וזו מצוה לא רק לזמנו של יהושע אלא לכל הדורות כולל דורנו ומלחמותינו. לדעת הרמב"ן העובדה שעם ישראל יהיה בארץ ישראל מצדיקה להילחם ולהסתכן וברור שיש חיילים שימסרו את נפשם, שהרי אין ניסים גלויים במלחמה. וכל זה כדאי היות והעולם נברא כדי שעם ישראל יהיה בארץ ישראל, ולכן רש"י מדבר על זאת בתחילת התורה. "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
התורה נותנת משמעות והבנה עמוקה למלחמה בה אנו נמצאים ולקדושים שמסרו את נפשם.
המצווה היא לשבת בארץ ולקדש שם שמים ולכן התורה מצווה:
"פסילי אלהיהם תשרפון באש... כי תועבת ה' אלקיך הוא" (דברים פרק ז פסוק כה)
ארץ ישראל צריכה להיות דגל של תורה וקדושה וערכיות. היום אנחנו לא מקיימים "פסילי אלהיהם תשרפון באש" מתוך הבנה שזה יגרום למלחמה עולמית באזור.
מכח ציווי זה שלא מתקיים, טען הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שזהו מהות ותנאי בכיבוש הארץ כדי שהיא תהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש". והיות והיום אין אנו מקיימים מצווה זו חסר לנו שליטה במקום, וא"כ מצוות "והושבתם את הארץ" מתבטלת ולא ניתנת ליישום ואז מצוות פיקוח נפש גוברת על מצוות ארץ ישראל, ולכן אם יהיה שלום אמיתי שימנע הרוגים ניתן למסור שטחים.
הרב שאול ישראלי ענה לרב עובדיה שאין זה פוגם בבעלות שלנו, שהרי זה שאין אנו עושים כן והורסים את הע"ז זה נובע מחשיבה ורצון שלמרות שאנו יכולים אין אנו רוצים כי זה יגרום למלחמה עולמית, וא"כ זה נובע מבחירה וזה לא פוגם בבעלות, ולכן קיימת מצוות ארץ ישראל שגוברת על מצוות פיקוח נפש.
המלחמה בה אנו נמצאים יש להם שתי מטרות:
א.שעם ישראל יוכל להיות בא"י בבטחה ובבטחון. כל עוד יש איום קיומי מהחמאס אנשי עוטף עזה לא יכולים לגור שם.
ב. להחזיר את כבוד ה' בעולם לאור חילול ה' שהיה בשמחה תורה.
כותב הב"ח:
"ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה ונראה דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקדוש ברוך הוא תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבידתה" (ב"ח אורח חיים סימן מז)
לימוד התורה שאנו לומדים בבית מדרשנו אינו רק להעצים כל אחד ואחד מאיתנו אלא נותן לכלל ישראל קדושה ועוצמה. שטח ארץ ישראל צריך "לצעוק" קדושה. החיוב לא רק להיות בארץ ולגור בה, אלא להקים "ממלכת כהנים וגוי קדוש. וזה מחייב כל אחד מאיתנו להיות עוצמתיים ולהקרין שמחתה של תורה, כדי שנוכל לקרב עוד ועוד יהודים לאביהם שבשמים ע"י דוגמא אישית.
באיכה רבה מובאים שלושה פסוקים בהם כתוב את המילה" איכה" והמדרש מקשר ביניהם.
הפעם הראשונה:
"איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם: הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (דברים פרק א פסוקים יב-יג)
הפעם השניה אצל ישעיהו:
"איכה הייתה לזונה קרייה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים" (ישעיהו פרק א פסוק כא)
ופעם שלישית:
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות הייתה למס" (איכה פרק א פסוק א)
כותב המדרש:
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם: שלושה נתנבאו בלשון איכה משה ישעיה וירמיה. משה אמר: איכה אשא לבדי, ישעיה אמר: איכה הייתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד. אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינים. אחד ראה אותה בשלוותה, אחד ראה אותה בפחזותה, אוחד ראה אותה בניוולה. כך משה רבנו ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם ואמר איכה אשא לבדי, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה הייתה לזונה, וירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה בדד" (איכה רבה פרשה א)
לכאורה קשה, מה הקשר בין האיכה הראשון לבין שני איכה האחרים שהקשר ביניהם הוא חטא ועונשו? אלא שהמדרש הקושר גם את האיכה הראשון כוונתו ללמדנו שהכל תלוי ביחס האישי למצוות. אם היחס הוא של טרחכם ומשאכם אז התוצאה היא חטא ועונש, אך האם היחס הוא שזה אוצר אז התוצאה תהיה קיום מצוות.
אנו צריכים לבדוק מה היחס הנפשי שלנו לתורה.
ישבתי עם בחור שלא הצליח לנצל את זמנו בישיבה. הוא תלה את זה בגורמים חיצונים. ואני אמרתי לו שלדעתי זה נובע מהיחס הנפשי שלו לתורה כי הוא לא התנתק מהעולם שהיה רגיל בו והוא חי בשתי עולמות, וזה מונע ממנו להתעלות בתורה.
הגמרא אומרת, שסיבת החורבן היא, הבכי בחטא המרגלים של העם:
"אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות" – ט' באב בעקבות חטא המרגלים (תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד א)
שואלים המפרשים, הרי הגמרא במקום אחר מביאה סיבות אחרות?:
"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים.... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב)
אלא כוונת הדבר שהמרגלים לא הבינו את הצורך להקים כאן בארץ "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ומבחינתם ישיבה פסיבית במדבר שיש ניסים עדיפה. הגישה הזו שלא מטילה על האדם אחריות גורמת לחטאים שגרמו לחורבן בית המקדש.
כותב כלי יקר:
"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות. [...] והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם... ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ" (כלי יקר פרשת דברים פרק א פסוק ו)
עם ישראל רצה להישאר בהר סיני ולא לבוא לארץ ישראל, כי הוא לא הבין שארץ ישראל מחזקת את הזהות בעם ישראל של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" על ידי עשיה ונתינה. עם ישראל צריך היה להיות אקטיבי ולא פסיבי וזה מה שמשה מוכיח אותם "פנו וסעו לכם". עם ישראל נסע בסוף אך זה היה בצורה מעשית אך לא בשינוי גישה אלא הוא נשאר בגישה שהוא רוצה להישאר פסיבי והוא לא שינה את דרכו וגישתו, ולכן לא הצליח בבואו לארץ ישראל.
יה"ר שנבין את תפקידנו להקים "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ונזכה להשפיע על סביבתנו מתוך עוצמה והקרנתה של שמחתה של תורה. אמן כי"ר.
