שיחה לפר' דברים - למהות בין הזמנים

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

אומר המהר"ל בדרשותיו-

דרוש על התורה, עמ' מה:

ועל זה נשברה רוחי בקרבי, ואמרתי אוי ואבוי לבני אדם המבלים ימיהם בדברים שאין להם שייכות לתורת אמת כלל... ויותר מכל הוא ביטול הלימוד שאין תורתם כי אם באקראי לא תמידים, כי אם לתקופת השנה. ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן 'בין הזמנים'...יחשוב שאין צריך ללמוד כלל וכאילו אין זה זמן לתורה לקרותו 'בין הזמנים'.

ואם הראשונים הנהיגו כך בודאי היה זה לכמה סיבות עצמיות כידוע. אך עתה אין זה כי אם להסרת התורה לקיים 'אם תעזבני יום-יומיים אעזבך', ועל ידי ביטול זה מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים...אבל הדרך שהוא טוב וישר לפני הא-לוהים ללמוד בכל יום ויום בלי הפסק כלל כנאמר (משלי ח', ל"ד): "לשקוד על דלתותי יום יום".

אם היינו הולכים לפי דרכו של המהר"ל, היינו נשארים בישיבה בשלושת השבועות הקרובים. אין מקום לבין הזמנים. פעם כשהיו נוסעים ללמוד שנה שלימה מחוץ לבית-היה מקום למציאות של בין הזמנים, לא כך היום. האם באמת הסיבה שאנו יוצאים לבין הזמנים היא היסטורית-המשך של מה שנהגו באירופה?

גם השל"ה קורא לבטל את המושג של בין הזמנים:

של"ה מסכת שבועות- פרק נר מצוה, יג:

ולמדתם את בניכם כסדר הזה...ואז 'מלאה הארץ דעה'. ועיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים', לא ייזכר ולא ייפקד, רק כל העיתים שווים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שנאמר (יהושע א', ח'): 'והגית בו יומם ולילה'.

ועוד איך נעשו רבנו תם ור"י וכל בעלי התוספות מחודדים, רק על ידי לימוד תורת אמת...ולא יזכר ולא יפקד שם 'בין הזמנים', ויעקר מן העולם, אז תהיה תורתנו תורת ה' תמימה (שם, יד)

אני רוצה בדבריי להתייחס לשני נושאים:

א. מה צריכה להיות ההתייחסות לבין הזמנים-דיעבד/לכתחילה, לבטלו או לא?
ב. אחרי שיש "בין הזמנים", מה צריך להרוויח בשלושת השבועות הקרובים?

יש קהילות יעקב יסודי שצריך ללוותנו במשך כל החיים-

סימן ט"ו בברכות.

וצריך ביאור מ"ש מצות ת"ת דמבטלין בשביל מצוה אחרתולא מפטר מטעם עוסק במצוה כו' והרי תנן ות"ת כנגד כולם...דמצוה שא"א לעשות ע"י אחרים מבטלין ת"ת...

מצווה שאי אפשר לעשות ע"י אחרים מבטלת תלמוד תורה. שואל הקהילות יעקב, במה שונה מצוות ת"ת שמתבטלת מפני מצווה אחרת, ולא מתקיים הכלל "עוסק במצווה פטור מן המצווה"?

ומשיב ה"קהילות יעקב" ביסוד גדול מאוד-

ונראה דהגדר הוא כך, דבכל מצוות חיוביות שבתורה אפילו כשהוא אנוס מלקיים המצוה וליכא עליו טענה ותביעה על ביטולה, מ"מ חיוב רמיא עלי', כגון במצות צדקה מי שהוא עני ואין לו כלל מה ליתןאינו בגדר "אנוס", רק "פטור", דזהו עיקר השיעור במצות צדקה שהוא כפי יכלתו, וכשאין לו, ליכא חיוב כלל ליתן...

וכן מצות ת"ת כיון שלא נתנה בו תורה שיעור , ממילא החיוב הוא כםי יכלתו ועל זמן שהוא אנ וס מללמוד אין זה בגדר מבטל מצוה באונס, אלא זהו גבול חיובו שהוא עד כמה שאפשר לו, רק פרק אחד שחרית ופ"א ערבית חיובו קבוע וברור דכתיב והגית בו יומם ולילה, וכשיהיה אונס מפרק זה מחשב מבטל מצוה באונס

יש במצוות ת"ת חיוב מינימום-פרק בבוקר ופרק בערב. מעבר לחיוב המינימלי, ההגדרה של כמה ללמוד תורה היא: תלמד כל הזמן, אלא אם כן יש לך צורך אמיתי, ואם יש לך צורך אמיתי-אתה פטור, לא כי אתה אנוס, אלא אין עליך חיוב ת"ת באותו הזמן. וזו הסיבה שכשיש מצווה שאיננה יכולה להיעשות ע"י אחרים אתה מפסיק מהלימוד- נחשב צורך-וממילא אין עליך חיוב ת"ת, ולכן שונה משאר המצוות בהם העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי בהגדרת מצוות ת"ת, כשיש צורך אין חיוב. וכך ממשיך הקהילות יעקב:

והנה הא דעוסק במצוה פטור ממצוה היינו משום דשניהם חיוב עליו ואין דוחין זה את זה, אבל ת"ת ומצוה אחרת הנה מצד המצוה דרמי' עלי' שבשבילה מוכרח הוא לבטל ת"ת הרי אם נחייבו לעסוק בהמצוה ממילא אין עליו שום חיוב ת"ת על שעה זו לפמשנ"ת דבהזמן שאנוס לבטל מת"ת ליכא חיוב ת"ת כלל...ולכן מבטלין ת"ת בשביל מצוה אחרת, דהחיוב ת"ת אינו יכול לעשות פטור על המצוה. אבל החיוב מצוה עושה פטור על מצות ת"ת כמשנ"ת.

מסביר הקהילות יעקב שהכלל העוסק במצוה פטור מן המצוה מבוסס על הרעיון, שאם תפסיק מהמצוה הראשונה ותלך לשניה עדיין החיוב של הראשונה קיים ואתה מחוייב בה, ולכן הכלל ההלכתי תישאר בראשונה. אך במצוות תלמוד תורה, אם תלך למצוה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים שזה צורך, החיוב הראשוני של תלמוד תורה לא קיים, ולכן כאן לא אומרים כלל זה.

א"כ- יש צורך בבין הזמנים- החלפת כוחות, התרעננות. אבל עדיין קיימת שאלת הצורך בבין הזמנים- יש היתר לא להיות בישיבה אבל אין היתר לא ללמוד תורה.

השאלה הראשונה שאדם צריך לשאול עצמו בבין הזמנים- יש לי צורך שבשלו עליי לא ללמוד כרגע או שאין לי צורך כזה. בישיבה יש זמנים. בבין הזמנים יש צרכים רבים-חתונות, טיולים. אבל בין הזמנים נועד כדי שאדם יחנך עצמו לשאול- יש לי צורך או שאין לי צורך. אני מסכים שאולי השם "בין הזמנים" מסיר אחריות, ואיננו טוב. אני טוען שבבין הזמנים יש אחריות, והיא ההכנה הכי טובה לחיים, כי גם בחיים אין מסגרת. האם אתה יודע להתמודד עם השאלה הזאת, האם אתה יודע לשאול עצמך אם יש צורך או אין צורך, ומתי ללמוד ומתי לא.

אדם צריך לשאול את עצמו ולהיות אמיתי עם עצמו- עכשיו אני לומד או שאני מטייל. בכל מקרה אסור שיהיה יום בלי תורה, כי היא המזון הנפשי של האדם.

נקודה שנייה- את הנקודה השנייה אני מבקש ללמוד מהפרשה. משה מכנס את עם ישראל, וכל הפרק הראשון הוא חזרה מוחלטת על הנאמר לפני כן בתורה-שום דבר חדש. משה מדבר לדור הבנים שלא חוו את האירועים הללו, בשבילם זו היסטוריה. וכל המפרשים דנים ושואלים- בשביל מה זה היה נחוץ.

(ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

(ו) יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה:

(ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:

(ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:

- מהו ביאור התורה? רש"י מסביר את המילים "רב לכם שבת בהר הזה"- "כפשוטו". כלומר, הייתם יותר מדי זמן בהר סיני- ר"ח סיון עד לכ' אייר-כשנה.

זה ביאור התורה-יותר מדי זמן במקום מקודש?!

מדרש האגדה שרש"י מביא הופך את הדברים- ויש מדרש אגדה הרבה לכם גדולה ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות:

'רב' - מלשון "גדולה"=הרווחתם דברים רבים מישיבתכם בהר סיני.

אך מה הפשט?

בציווי הקב"ה לישראל נאמר: "פנו וסעו לכם", ואילו בעת הקיום בפועל לא כתוב 'פנו':

(יט) וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:

מסביר ה'כלי יקר'-

כלי יקר דברים פרק א פסוק ו

(ו) רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות. ורב לכם הוא מלשון רב לכם בני לוי (במדבר טז ז) כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדם הראשון כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ שהרי המרגלים אמרו נשובה מצרימה

זו תוכחה על כך שהאנשים שנאו את הארץ, והתיישבו בהר סיני ישיבה של קבע, ולא כיוונו פניהם לארץ ישראל- הם רצו להיות בהר וללמוד תורה, אך לא לקיים מצוות.

ארץ ישראל היא מקום של עשייה, חידוש, יצירה; וכשם שהמרגלים לא רצו לבוא לא"י כך גם באותו זמן כל העם רצו להישאר בהר סיני. ובאותה מידה "וניסע מחורב" ולא "ונפן וניסע מחורב" – השאלה ששאלנו קודם- פנייה היא חישוב מסלול מחדש, ובנ"י לא שינו מסלול, לא שינו כיוון. ולכן "עדיין בפחזותכם קיימתון... ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם". זו התוכחה, פחדתם ליישם את התורה בחיים, לכן נשארתם זמן רב מדי בהר סיני. וגם כשעזבתם את ההר נשארתם עם אותה מגמה להישאר במדבר ולא לבוא לארץ, כי רציתם הנהגה ניסית ולא עמל וחיבור בין קודש לחול שנמצא בארץ. רציתם לימוד תורה, אך חששתם מקיום המצוות.

התפקיד השני של בין הזמנים- ליישם את מה שלמדנו בישיבה בכל השנה. להשפיע על המשפחה, הקהילה. להוות דמות. לא מעט הורים סיפרו לי במהלך השנים, שהימצאות ילדיהם בבית גרמה להורים להתחזק בלימוד תורה. תפקיד בין הזמנים הוא להתחזק בחסד. אני מציע להתקשר בכל שבוע לשני אנשים שנראים בודדים. בבין הזמנים זה הזמן להוציא את הכוחות הנמצאים ב"כוח" במשך ה"זמן". בין הזמנים הם חלק בלתי נפרד מעבודת ה'.

נקודה שלישית של בין הזמנים-

(כא) רְאֵה נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת:

הרמב"ן הידוע בסוף פרשת מסעי-

רמב"ן במדבר פרק לג פסוק נג

(נג) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה - על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'.

כולנו מכירים את הצעת אוגנדה- על כך מדבר הרמב"ן- לא! א"י שייכת לעם ישראל.

שפת אמת על פרשת בלק- האתון אומרת לבלעם "למה הכיתני שלוש רגלים"- למה השתמשה במילה 'רגלים' ולא 'פעמים'? המדרש משיב- אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים. שואל ה"שפת אמת"- למה הזכירה דווקא רגלים ולא דבר אחר-למשל שבת? ומשיב

אך דהני רגלים שעלו בני ישראל לרגל היה עדות שהם מיוחדים לירושת הארץ ובית המקדש...

הרגלים הם עדות על חיבת הארץ.

אני קורא לטייל, ללכת להתיישבות, ולהתחבר לחיבת הארץ. צריך לזכור כי יש להיות עסוקים בבין הזמנים- בטלה מביאה לידי חטא.

כל גרגיר בא"י קשור לנשמה של עם ישראל, כפי שאומר השפת אמת

וכן אמר אותו רשע 'כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורינו' לפי פשוטו שראה בנבואה כי כל צור וגבעה בארץ ישראל מיוחד לבני ישראל

דיברנו על שלוש מעלות- צורך ולימוד, יישום הדברים שלמדתי במשך השנה מחוץ לישיבה וחיבת הארץ.

אני מבקש לסיים בנקודה אחת שגם היא חשובה, ואולי היא תנאי לכך שבין הזמנים יהפכו להיות חלק מעבודת ה'.

בסוף פרשת מסעי אומרת התורה:

במדבר פרק לג

(נ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

(נא) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן:

(נב) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ:

(נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

על הציוו"ואבדתם את כל משכיותם..." - שואלים המפרשים- למה צריך לאבד משכיותיהם וכו', ומשיבים שהם גורמים לאבדן זהות ולחוסר רגישות.

אפשר ליפול בבין הזמנים, ובין הזמנים נועד להתרומם, ולכן חשוב שאדם ישים לעצמו גבולות, ולכן חשוב שאדם ישים לעצמו גבולות של "מה אני רואה וקורא". ולא לתת לחברה להכתיב לנו, אלא שאנחנו ניקח אחריות על החברה.

יהי רצון שבאמת נזכה בבין הזמנים הזה "לעבדך בלב שלם", שיהיה בשלימות.