שיחה לפר' דברים - צביונה של מדינת ישראל

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

אני רוצה לשתף את הציבור, בחוויות שעברתי בימים האחרונים, ובתובנות לאור חוויות אלו. ואני מבקש לפתוח אותם לדיון, ומתוך זה נגיע לפרשה ולמראי מקומות, למהותו של ספר דברים, ספר שמטרתו ההכנה לכניסה לארץ ישראל.

חוויה ראשונה-הייתי מוזמן כראש ישיבה לכינוס של רבנים ביום ראשון. ראשי ישיבות, דיינים, רבני קהילות. הנואמים היו: הראשון לציון הרב יצחק יוסף, הרב הרשל שכטר, הרב שלמה אבינר, הרב צבי קוסטינר, הרב מיכה הלוי, הרב דוד פנדל, ועוד. אתה רואה 700 רבנים יושבים מ16:00-21:00 , חמש שעות, ודנים על נישואין שלא על פי ההלכה, פקודת השירות המשותף, גיור, מתווה הכותל, התנועה הרפורמית שמנסה לשנות את פני היהדות, ועוד. שאלתי את עצמי, למה אתה פה, הרי לא התחדש אצלך דבר? גם לפני הכינוס הזה ידעת את כל מה שנאמר. ישבו שם בעצם 700 רבנים חמש שעות ולא התחדש להם דבר. שאלתי את עצמי באמצע הכינוס, אולי תלך הביתה, הרי לא מתחדש לך דבר. הרהרתי לעצמי מהי מטרת הכינוס ולמה זה חשוב. כשישבתי שם, שמעתי את האנשים בלהט שלהם, והלהט שלהם גרם לי לחשוב על שתי תובנות, ומפה אני רוצה להתחיל את השיחה.

אני חושב שכשאנחנו מדברים על המושג לדעת, יש לדעת ויש להרגיש בכל רגע. אנחנו יודעים שה' קיים ומנהיג את העולם. השאלה אם אנחנו חווים זאת בכל רגע, בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד". אנחנו יודעים שיש שאלה על צביונה של מדינת ישראל, השאלה אם אנחנו חווים זאת בכל רגע. הרגשתי שהכינוס לא עזר לי ברמת הידיעה, אבל זה כן עזר לי לחוות את הדבר. מהכינוס עד עכשיו, כל הזמן אני חושב על זה.

אני חושב שזה נכון לכל הנושאים של אמונה. יש "וידעת היום", ויש "והשבות אל לבבך", שויתי ה' לנגדי תמיד, וזה גורם לך לא לחטוא, או לחטוא הרבה פחות. אני חושב שהשאלה הגדולה היא אם את שלוש עשרה העיקרים, הדברים הכי בסיסיים, אנחנו יודעים בדרגת "וידעת היום", או בדרגת "והשבות אל לבבך". כאשר אדם מגיע לדרגת "והשבות אל לבבך", אז הוא חווה את הדבר וזה נותן לו תמריץ לעשייה.

אני חושב שיש שתי תפיסות איך תופסים את מדינת ישראל. יש תפיסה שתפקידה של מדינת ישראל היא לאפשר מגורים בנחת ובביטחון ליהודים, כדי שהציבור היהודי יהיה יחד. תפיסה זו הולידה את הצעת אוגנדה.בואו לא נתווכח עם הערבים, ונשב שם. לעומת זאת, יש תפיסה שתפקידה של מדינת ישראל היא להקים "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", וזה מוכרח להיות בארץ ישראל, כי ממלכת כהנים זו צריכה לינוק מקדושתה של ארץ ישראל. והזהות של המדינה חייבת להיות ברורה, כדי שכל העולם יידע את הזהות של המדינה. לכן צריך שיהיה לה צביון מסוים, כי אם אין לה אותו, היא לא ממלאת את ייעודה. כי ייעודה הוא לא רק להיות מקלט בטוח, אלא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" מתוך קדושתה של ארץ ישראל.

פסוק שנלמד הוא כל היסוד של ישיבות ההסדר:

"וידבר ה' אל משה בערבת מואב על ירדן ירחו לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם עברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו ואת כל במותם תשמידו. והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" ( במדבר פרק לג פסוקים נ-נו)

"והורשתם" לכבוש לפי רוב הראשונים, ולהילחם ולכבוש פירושו לסכן את החיים כדי לכבוש את הארץ. מכאן הגיע הרב צבי יהודה למסקנה שאסור למסור שטחים. רואים שאין דין פיקוח נפש על ארץ ישראל. התורה מצריכה אנשים להילחם ויהיו כאלו שימותו, כי הרי אין סומכים על הנס, כדי לכבוש את כל ארץ ישראל, ולכן לשיטתו אפילו אם יהיה הסכם ריאלי לחלוטין ויכול למנוע הרוגים (דבר שהיום לא ריאלי כלל), אסור להחזיר שטחים. משום שלעם ישראל אין מקום אחר שיוכל למלא את ייעודו בתור "ממלכת כהנים וגוי קדוש". זה הדבר הראשון שכתוב בפסוק- תילחמו על ארץ ישראל. וזה החיוב ללכת לצבא, כדי שנוכל להילחם על הארץ במלחמת מצווה, וזה מתיר ללכת לצבא אפילו שלא נוכל ללמוד תורה בצבא כל הזמן.

חידוש שני בפסוק, שיש מצווה לגור בארץ ישראל. וכך כותב הרמב"ן:

"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה - על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש" (רמב"ן במדבר פרק ל"ג פסוק נ"ג)

הרמב"ן כבר חשב על הצעת ופתרון אוגנדה, והתנגד לה כי עם ישראל חייב להיות בארץ ישראל בגלל קדושתה.

התורה דורשת דרישה נוספת לאחר הכיבוש:

"פסילי אלהיהם תשרפון באש .. כי תועבת ה' אלהיך הוא" (דברים ז כה)

"ואבדתם את כל משיכתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו ואת כל במותם תשמידו" (במדבר לג נג)

כשנכנסים לארץ ישראל, מצווה התורה לבער את העבודה הזרה מהארץ. אסור שיישאר פסל אחד. כי אם נחיה עם פסל, נהיה מבולבלים בזהות. ואם נהיה מבולבלים בזהות, לא בשביל זה יש מצווה לכבוש את ארץ ישראל. עד כדי כך, שהרב עובדיה יוסף טוען, שכיום אנחנו לא יכולים לבער עבודה זרה, כי כל העולם יילחם בנו, וזהו פיקוח נפש של כלל ישראל, וביעור הע"ז הוא תנאי במצווה של "והורשתם את הארץ וישבתם בה". ולכן היום אין מצות "והורשתם את הארץ וישבתם בה". הרב צבי יהודה ופוסקים נוספים סוברים, שחיוב המלחמה והדרישה לכבוש את הארץ לא תלויה בביעור הע"ז שבה.

אנחנו מסכמים שנה של לימוד כאן בישיבתנו הקדושה, שנה עם הרבה עמל תורה, שנה מיוחדת, בואו נגדיר את השנה הזאת- תפקידה לבנות זהות ברורה, שלא כל רוח יכולה להפיל אותה. משהו מוצק, משהו אמיתי, משהו בנוי, שיושב ומחייה את האדם.

כשיש לגיטימציה ציבורית לדברים שסותרים את קדושתה של ארץ ישראל, זה מבלבל את האנשים. כמו אדם שילמד כל היום, ובערב יצפה במשהו שלא מתאים. וזה שאנו נלחמים שרשות הרבים של מדינת ישראל תהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש", זה כדי שכל מי שיכול יוכל לקבל את הזהות הזו, ולא יתבלבל.

שיהיה ברור, אני לא אומר לאף אחד איך לחיות את חייו הפרטיים, כשיהיה סנהדרין הם ידאגו לכך. לכן, כשדיברו בכינוס על דברים מסוימים, כוונתם הייתה שמדינת ישראל לא יכולה לתת לכך יד, אך לא ביחס ליחיד. אם בציבוריות ייכנסו הרוחות הללו, זה יגרום למצב של חוסר זהות, ולא יהיה ברור תפקידה של מדינת ישראל. חופש הפרט הוא נכון כאשר מדברים על הפרט לא כאשר דנים בציבוריות של המדינה, כאן צריך שיהיו קווים ברורים ומדויקים.

זכורני, שפעם הייתה לי דילמה לא פשוטה. הגיעו קבוצה של אנשים שרצו לשם שמיים לעלות להר הבית. ברור לי שהם היו טובלים, וברור שהם רצו שיעור ממני לאן אפשר ללכת, וברור שהם היו עושים הכל במאה אחוז. אמרתי להם שאני צריך שלושה ימים לחשוב. בשלושת הימים התלבטתי עם עצמי בשאלה אם אני מסתכל עליהם, ולהם זה טוב, או שאני מסתכל על מעמדה של הרבנות הראשית, שאוסרת זאת בגלל שאנשים שאינם דתיים יסתכלו על אנשים דתיים, ויגיעו למקומות אסורים, וכן יעלו ללא טבילה. חשבתי שאם אומר לקבוצה הזאת לעלות, אני אומר להם להתעלם מהפסק של הרבנות הראשית. בואו נגדיר את תפקידה של הרבנות הראשית. תפקידה הוא לדאוג לצביונה הרוחני של רשות הרבים. אם אנחנו מבינים שיש חשיבות לזהות הברורה של מדינת ישראל, האחראי לכך הוא הרבנות הראשית. אם אני לא מחזק את מי שאחראי על רשות הרבים, אני מחליש אותו, והרגשתי שאסור לי לעשות את זה. ולכן לאחר ג' הימים אמרתי להם שלא יעלו.

הגמרא אומרת, שסיבת החורבן היא, הבכי בחטא המרגלים של העם:

"אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כט.)

שואלים המפרשים, הרי הגמרא מביאה סיבות אחרות:

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. [...] אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא ט: )

התשובה היא שהמרגלים לא הבינו שארץ ישראל יוצרת זהות והחטאים הללו הם נגד הזהות של עם ישראל, ולכן יש קשר בין שתי הסיבות. המרגלים חשבו שהשלב של המדבר הוא האידיאלי, ולא הבינו את הצורך ב"ממלכת כהנים וגוי קדוש", ולא הבינו שמקומו של עם ישראל בארץ ישראל, כי שם נבנית ומתעמקת זהותו. והגמ' שמדברת על חטאים של בנין ראשון ושני, היא מדברת על חטאים שנובעים מחוסר זהות. ולכן בעצם, שתי הגמרות אומרות אותו רעיון.

כשהאתון שואלת את בלעם למה הוא היכה אותה, היא אומרת : "למה הכיתני שלוש רגלים". על הבחירה במילה רגלים ולא פעמים אומר המדרש המובא בשפת אמת:

"במדרש ג' רגלים רמז לו שביקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים. ולמה דוקא מצוה זו. אך דהג' רגלים שעלו בני ישראל לרגל הי' עדות שהמה מיוחדים לירושת הארץ ובית המקדש [...] ששם עלו שבטים וכו' עדות לישראל. וכן אמר אותו רשע כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. לפי פשוטו שראה בנבואה כי כל צור וגבעה בארץ ישראל מיוחד לבני ישראל. וארץ ישראל אשר הנחיל השי"ת לאבותינו ולנו אינו במקרה רק כשברא העולם והי' יסוד העולם ארץ ישראל ובית המקדש. [...] וכל הציור של ארץ ישראל ובית המקדש הוא מכוון לציור של בני ישראל [...] וכל אלה הקנינים שייכים זה לזה". (שפת אמת פרשת בלק שנת תרמ"ח).

בלעם כל רצונו לטשטש את הזהות היהודית בעם ישראל, הן ע"י קללות והן ע"י עצת הזנות שנתן. והעלייה לרגל כל תפקידה לחזק את הזהות. בית המקדש שבימים אלו אנו כה אבלים על חסרונו, הוא העדות לכך שהזהות של עם ישראל הוא בארץ ישראל. ולכן העלייה לרגל היא בניית הזהות.

"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות. [...] והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדם הראשון כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ" (כלי יקר דברים א, ו)

התובנה הראשונה של משה היא, שעם ישראל רצה להישאר בהר סיני ולא לבוא לארץ ישראל, כי הוא לא הבין שארץ ישראל מחזקת את הזהות בעם ישראל.

הייתי השבוע בהתלבטות עם עצמי. וכמעט הייתי צריך התרת נדרים. אבי ז"ל היה נשיא אוניברסיטה, והרבה פעמים ביקשו ממנו לחתום על הרבה עצומות, והוא אף פעם לא חתם על שום דבר. כשנבחרתי להיות ראש ישיבה, חשבתי ללכת בדרכו של אבי מורי. השבוע ביקשו ממני לחתום על עצומה המחזקת את שרת המשפטים על כך שהיא לא מסכימה לאפשר לזוג שחי לא לפי התורה, לאמץ ילדים. חשבתי שדבר זה מבלבל את הזהות של מדינת ישראל. והחלטתי אחרי הרבה התלבטות לחתום. חשבתי שאי החתימה עצמה מראה שזה לא מספיק חשוב, ואנו חייבים להרגיש שבניית זהות יהודית למדינה היא צורך השעה, וצורך חשוב ויסודי.

כשישבתי בכינוס, אמרתי לעצמי- הגעת לשלב של "והשבות אל לבבך". מה אתה עושה למעשה. אני חושב שיש לנו תפקיד מאוד גדול לקחת אחריות על מדינת ישראל, ולדאוג לצביונה הרוחני של המדינה. אנחנו לא יכולים רק ללכת ולדבר עם מי שמאוד רחוק מאיתנו, כי נקודת ההסתכלות כל כך שונה, והפער כל כך גדול, ולא תמיד שיח זה יצליח. חובה עלינו לעשות דבר נוסף. אני מרגיש שהחברה שלנו בנויה מחוליות. אני חושב שאנחנו צריכים לקחת את החוליה שלידנו ולקרב אותה אלינו. אנחנו צריכים להזיז את הקרובים אלינו לעמדה שאנו מאמינים בה, ואוטומטית זה יגרום לרצף לזוז שלב אחד קדימה, ובסופו של דבר כל העם יזוז קדימה.

השבוע נפגשתי עם משפחות האברכים שעוזבים את הישיבה. והיה מדהים לראות שלוש משפחות שעוזבות מתוך בחירה, שכל מה שבוער בנשמתם זה לקחת אחריות על עם ישראל. היית חושב שמי שעוזב רוצה נוחות. הייתי אומר שזה כמעט היצר הרע של היום- נוחות ועצלות. לדעתי זה מה שמעכב בחור- נוחות, עצלות וחוסר מחויבות. אך אצלם כל זה-הנוחות, מה טוב למשפחה, לא היה שיקול, אלא העיקר היכן יתרמו הכי הרבה לעם ישראל. אשרינו ואשריהם שתודעת השליחות כה חזקה בקרבם.

אסיים ואומר שאני חושב, שזהות לא נבנית כאשר האדם והמדינה חיים בסתירה. אני חושב שאנחנו חייבים לחזק את הזהות של מדינת ישראל ושלנו. ואני חושב שכל סתירה שנעשית במזיד מחלישה את הזהות.

כשם שהדבר נכון לגבי זהות מדינת ישראל, הדבר נכון גם לגבי כל בחור ובחור, וחשוב עוד יותר ב"בין הזמנים". אסור ש"בין הזמנים" הבחור יחיה בסתירה והחלשת הזהות.

יהי רצון שהקב"ה יסייע בידינו, נצליח לרומם את קרן ישראל, נבנה זהות אמיתית ורוחנית, שכל מי שיראה ויחיה ויבקר במדינת ישראל מיד יבין ויחווה את ייחודה, וסולם הערכים שלנו יהיה יצוק כל חיינו, ונזכה לקדש שם שמים כל חיינו בכלל ובפרט.