שאלה שבועית: ספירת העומר בזמן הזה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

השיעור לע"נ של עשרים וחמשה אלף ארבע מאות ארבעים וארבע חללי מערכות ישראל, שמסרו נפשם כדי שנוכל לבנות בארץ ממלכת כהנים ולעסוק בתורה בנחת.

בשיעור שלפנינו נראה ששה הבדלים אפשריים בין אופן קיומה של מצות ספירת העומר בזמן הזה, לבין האופן שקיימו אותה בעת שעמד המקדש על מכונו.

שאלה א] 'לשם יחוד'- מצות ספירת העומר יסודה מהתורה 'וספרתם לכם ממחרת השבת'. האם בזמן הזה לאחר חורבן המקדש (שאיננו זוכים להקריב את קרבן העומר) תוקפה של המצוה נשאר כשהיה, או שמא תוקפה בזמן הזה הוא מדרבנן בלבד?

קבלתי מייל מרב קהילה שעורר וקרא להגיד לציבור שישנה בעייתיות באמירת לשם ייחוד לפני ספירת העומר בזמן הזה. וזאת, משום בנוסח ה'לשם יחוד' נאמר 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה כמו שכתוב בתורה' ולהלכה נפסק בשולחן ערוך (ריש סי' תפט) שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן.

בקיום מצות דרבנן אין משום 'בל תוסיף' הואיל ומקיימם מראש על דעת זאת שהינם תוספת דרבנן בלבד. אולם המקיים מצות דרבנן על דעת שחיובן הוא מהתורה עובר משום 'בל תוסיף'.

נמצא לכאורה, שהאומרים את נוסח ה'לשם יחוד' עוברים בקיום המצוה משום 'בל תוסיף'! ועל כן אמר שאו שיש להימנע מלומר את נוסח ה'לשם ייחוד', או לכוון ש'כמו שכתוב בתורה' נסוב על החיוב היסודי שהיה בזמן המקדש ולא על המצוה שהולך לקיים כעת. האם צודק פסקו של רב זה, או לא?

שאלה ב] ברכת 'שהחיינו'- זכורני את הפעם הראשונה שהייתי כילד בבית הכנסת במוצאי חג ראשון שלך פסח שספרו את ספירת העומר, המתנתי בצפייה שיברכו 'שהחיינו' כבכל מצוה המגיעה מזמן לזמן, ולא ברכו. מה טעם בדבר? במה שונה מצות הספירה מכל המצוות המתחדשות מזמן לזמן?

זאת ועוד, שביחס למצות נטילת לולב בששת ימי החג שבדומה לספירת העומר הינה 'זכר למקדש', מברכים שהחיינו[1]. ומדוע אם כן בספירת העומר אין מברכים?

שאלה ג] מנין ימים ושבועות- בספירת העומר מונים אנו ימים ושבועות. גם בלא איזכור השבועות יכלנו בקלות לעשות את החשבון ולדעת את המנין- בעקבות מנין הימים. מדוע אם כן מונים גם שבועות? האם זו מצוה עצמאית? ואם כן- מדוע לא זכתה לברכה עצמאית, כדוגמת תפילין של ראש הזוכות (לבני אשכנז) לברכה נוספת?

כדי להשיב על שאלה זו, עלינו להעמיק בדברי הגמ' במנחות (סו.):

אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא.

הגמ' העיקרית עליה נסוב דיוננו, היא הגמ' במנחות (סו.):

אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא.

דברי אמימר צריכים ביאור- הרי בלולב, טענת 'זכר למקדש' מהווה עילה להוסיף על חיוב הנטילה הקיים, וכיצד סיבה זו עצמה מהווה עילה להפחית מהחובה במצוות ספירת העומר?

בנוסף, מה יסוד סברתם של אביי ורבנן דבי רב אשי- האם סברו שתוקף החיוב הוא מהתורה (ומסיבה זו חלקו על אמימר), או שמא מודים הם שתוקף מצות הספירה בזמן הזה הוא מדרבנן, אלא שעם כל זאת חלקו על דברי אמימר?

הרמב"ם (תמידין ומוספין ז, כב-כד) פוסק:

מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות. ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום.... מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה.

הכסף משנה מציין, שמפשט הגמ' נראה היה שאביי ורב אשי סברו ש'זכר למקדש בעלמא הוא', אולם מדקדוק לשונו של הרמב"ם לומד הכסף משנה שלמד בדעתם שהוא דאורייתא, משום שאם תוקף החיוב היה מדרבנן, לא היה חובת מנין שבועות. וכאמור- גם בזאת נשאלת השאלה מדוע? מדוע אם החובה היא מדרבנן מצטמצמת החובה, ואין חובה למנות שבועות?

שאלה ד] נשים בספירת העומר- מסברה נראה היה שספירת העומר הינה מצוה 'הבאה מזמן לזמן', ונשים פטורות ממנה כשם שפטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן. אולם הרמב"ן אומר שמצות ספירת העומר היא מצות עשה שלא הזמן גרמא ועל כן נשים חייבות בה. נשאלת השאלה- הכיצד? הרי מצות העומר תלויה ומתוחמת היא בזמן מסוים- בין פסח לעצרת, ומדוע אם כן מגדירה הרמב"ן כמצוה ש'אין הזמן גרמא'?

תשובה

שתי סוגי תקנות 'זכר למקדש' – הגרי"ז בחידושיו מבאר, שכשתקנו חז"ל לספור ספירת העומר בזמן הזה, לא תקנו 'חובת ספירה' מדרבנן כעין של תורה, אלא תיקנו חובה עצמאית זכר למקדש. ועל כן אין כל גדריה ופרטיה שוים לגדרי חובת הספירה הדאורייתאית שהיתה בזמן המקדש.

בדרך זו מבאר הגרי"ז את הנימוק הנזכר בתשו' הרשב"א לכך שאין מברכים 'שהחיינו' בזמן הזה. אם מצות הספירה בזמן הזה היתה יישום דרבנני של מצות הספירה, הגם שעגמת הנפש כרוכה בדבר, היו מברכים 'שהחיינו'. אלא שהואיל ומצות הספירה היא תקנה עצמאית שכל עניינה הוא 'זכר למקדש' אין מברכים עליה.

לדבריו, נמצא שעל נטילת לולב בזמן הזה, על אף שהיא תקנה עצמאית 'זכר למקדש' מברכים 'שהחיינו', וצריך לברר מדוע?

הרב יוסף דב סולוביצ'יק (פניני הרב עמ' רכז) מוסיף קומה על הרעיון הנ"ל בדברי דודו הגרי"ז, ולפיו מבואר החילוק בין תקנת נטילת לולב 'זכר למקדש' עליה מברכים 'שהחיינו', לתקנת ספירת העומר 'זכר למקדש' עליה לא מברכים.

תקנת נטילת לולב כל שבעה מוסמכת בגמ' בסוכה (מא.) על הפס' בירמיהו (ל) "'ציון היא דורש אין לה' – 'מכלל דבעיא דרישה', ועניינה לזכור תמיד את שמחת בית המקדש (כך גם תקנת 'כורך' 'זכר למקדש כהלל').

לעומת זאת תקנת ספירת העומר 'זכר למקדש', שייכת לתקנות שנועדו להזכיר ולעורר את הכאב על החסר שבא בעקבות החורבן, המובססות בגמ' בבבא בתרא (ס:) על הפס' בתהילים (קלז): "אם אשכחך ירושלים תשכחך ימיני". ועל כן, מסיבה זו סבר אמר שיש להשמיט את מנין השבועות מהספירה בזמן הזה, כדי להדגיש את החיסרון הקיים בעקבות החורבן (שהרי זהו עניינה של התקנה), מה שאין כן בלולב.

לדבריו, האבלות בימי הספירה אינה רק על מות תלמידי רבי עקיבא, אלא גם ובעיקר על חורבן המקדש והחסר הגדול שבא בעקבותיו, המודגש בתקנת ספירת העומר.

מסיבה זו מובן שעל נטילת לולב שהינה זכר לשמחת המקדש מברכים שהחיינו, אולם על ספירת העומר שהינה זכר לחסר ולחורבן אין מברכים. בנוסף, על ספירת העומר מוסיפים את אמירת 'הרחמן' לעורר רחמים בעקבות תחושת החסר של החורבן, דבר שאינו שייך בתקנת נטילת לולב זכר למקדש.

מעין ב' המרכיבים שראינו ב'זכר למקדש' ישנם גם באבל: בהתוועדות שערכנו כהכנה ליום הזכרון דיבר הרב מנחם הרב של אליהו צימבליסט הי"ד. אליהו, שהקריאה היתה יותר קשה עליו, היה לומד בשמיעה- הוא גמר כחצי ש"ס! בשמיעה באוזניות. הוא שאלני בדרכו לעזה אודות כניסה לבית כנסת כדי 'להתקרר' מהמזגן. לאחר נפילתו, העברנו על כך שאלת שבועית והזמנתי את אביו ל'שאלה'.

הרב מנחם סיפר, שכשאביו של אליהו הגיע, הוא שוחח איתו ואמר לו שהם רוצים ומנסים לזכור ולחיות בעיקר את החיים המלאים של אליהו, ולא את ההעדר.

ברכה על מנין השבועות- כאמור, שאלנו, מדוע לא מברכים ב' ברכות נפרדות, כפי שמצינו שמברכים על מצות תפילין? משיב על כך רבנו יהודה בר יקר:

נ"ל לפי דכתוב תספרו חמשים יום מהחל חרמש בקמה וכתוב נמי מיום הביאכם את עשר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי עומר אבל ספירת הימים לא כתיבא גבי עומר נמצא דספירת הימים מן התורה אפי' בזמן הזה וספירת שבועות בזמן דאיכא עומר והיו מברכין על זה ועל זה בזמן שבית המקדש קיים .והיינו דכתוב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום דהוה ליה למכתב עד מחרת אלא ר"ל ממחרת תספור ועד מחרת לומר שלא תלה מיום הביאכם אלא ממחרת. ובזמן הזה סופרים אנו לשבועות זכר למקדש ובדבר שהוא זכר למקדש לבד אין מברכין עליו מידי דהוה אכריכה דליל הפסח ואערבה דשביעי של סוכות לכך אנו אומרים שהם כך וכך שבועות להראות שאין זו ספירה ממש ואם היו סופרים ממש כמו שהיו עושין בזמן דאיכא עומר היה נראה שהברכה מהדרא אף אספירה דשבועות.

מחדש רבנו יהודה בר יקר, שבזמן המקדש אכן היו מברכים ב' ברכות נפרדות- האחת על מנין הימים והאחרת על מנין השבועות, והיו מונים כל אחד מהם בפני עצמו.

בזמן הזה מנין הימים הינו מדאורייתא, אך מנין השבועות הינו מדרבנן. מנין הימים הינו מדאורייתא הואיל ואינם תלויים בעומר אלא ב'ממחרת השבת', מה שאין כן השבועות. אמנם, מדרבנן סופרים שבועות גם בזמן הזה זכר למקדש, אולם אין מברכים על תקנה שהיא זכר למקדש.

לאור זאת, משמעות דברי אמימר אינה- שלא סופרים שבועות בזמן הזה, אלא שלא סופרים שבועות במנין עצמאי עם ברכה בזמן הזה, אלא סופרים את הימים והשבועות יחד.

נמצא להבנה זו, שהמנהג אותו אנו נוהגים היום הוא דווקא כאמימר, ולא כחולקים עליו!

מדברי תוס' (מנחות שם ד"ה זכר) מבואר שחובה זו הינה מדרבנן בלבד זכר למקדש, וזאת מכך שכתבו שבמצבי ספק- הולכים אנו לקולא, ככל ספק דרבנן:

נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן.

בביאור שורש המחלוקת בין הרמב"ם לתוס'[2] ניתן להציע שני כיוונים:

א] מדברי ערוך השולחן (או"ח תפט, ג) מתבאר שנחלקו בעיקר עניינה של ספירת העומר, בעוד שתוס' תלו את הספירה בקרבן העומר (כרמוז בשמה), הרמב"ם למד שעניינה של הספירה הוא הכנה למתן תורה. ועל כן, בזמן הזה שמחד לצערנו אין מקריבים את קרבן העומר, ומאידך חג מתן תורה בעינו עומד, נחלקו הרמב"ם ותוס' האם חובת הספירה מהתורה או לא.

ב] הגרי"ז (ע"פ הגר"ח) מבאר, שאמנם חובת הספירה תלויה בקרבן העומר, אולם אינה תלויה בהקרבת הקרבן בפועל אלא ביכולת להקריב. כפי שהזכרנו בשיעור הקודם נחלקו הראשונים האם קדושת המקדש בעינה עומדת – 'קדשה לעתיד לבא' (רמב"ם) או לא (ראב"ד). הרמב"ם לשיטתו שקדושת המקדש לא בטלה, ועל כן ניתן להקריב את קרבן העומר וממילא חובת הספירה קיימת מדאורייתא.

ואילו תוס' למדו כשיטת הראב"ד שקדושת המקדש בטלה, ועל כן הואיל ולא ניתן להקריב את קרבן העומר חובת הספירה אינה מהתורה.

עלו בידינו ששה הבדלים אפשריים בין דיני ספירת העומר בזמן המקדש לדיני ספירת העומר בזמן הזה:

א] ספירת העומר בבין השמשות בזמן שהוא ספק לילה- בזמן המקדש שהספירה היתה דאוריתא- הדין הוא שספקא דאורייתא לחומרא ואין לספור, אולם בזמן הזה שהספירה היא מדרבנן לכל הפחות לשיטת תוסק- עלתה ספירתו של הסופר בבין השמשות, הואיל וספקא דרבנן לקולא.

ב] האם מברכים 'שהחיינו' או לא? בזמן המקדש- כן, כיום – לא.

ג] האם מברכים בנפרד על ספירת השבועות או לא?

ד] האם לומר 'לשם ייחוד' או לא? בענין זה נציין, שלמרות שנפסק שספירה בזמן הזה אינה מהתורה, מכל מקום דעת הרב שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה דבר הלכה יא, ב) שניתן לומר 'לשם יחוד', וזאת משום שניתן לפרש את כוונת הלשון מצות עשה'- מדרבנן, ו'כמו שכתוב בתורה' הינו גדר תקנת חכמים- חכמים תקנו כמו מה שכתוב בתורה. ובלשונו:

ואע"פ שלדעת השו"ע סימן תפט עיי"ש בבה"ל ס"א ד"ה לספור, אין הספירה מהתורה בזמן הזה, מ"מ אין לערער על זה משום כך. ובישוב הנוסח י"ל דעיקר הכוונה היא שסופר לשם קיום מצוה, והלשון "מצות עשה" יש לפרשו שפיר גם על מצות עשה דרבנן ואם הוא מדרבנן כוונתו למ"ע דרבנן ופשיטא שאין צריכים לכוין בשעת קיום המצהו אם הוא חייב מהתורה או מדרבנן. ומה שאומרים "כמו שכתוב בתורה" יש לפרשו דחכמים תקנו מצוה זו כמו שכתוב בתורה לעשות זכר למקדש.

ה] האם אומרים 'הרחמן' אחר ספירת העומר או לא.

ו] חיוב נשים בספירת העומר- כאמור, דעת הרמב"ן היא שנשים חיבות הואיל ואין זו מצות עשה שהזמן גרמא. המהר"ם חלוואה מבאר, שספירת העומר אינה מוגדרת כתלויה בזמן, הואיל והיא תלויה בקרבן ולא בזמן [נציין, שהרב בן ציון אבא שאול למד מדבריו אלו שלמד כתוס' שספירה בזמן הזה דרבנן, משום שאם היה סובר שספירה בזמן הזה מהתורה- מסתבר שאינה תלויה בקרבן, ואם אינה תלויה בקרבן נמצא שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (ולא הקרבן).

רש"י בברכות (מח. ד"ה עד) אומר שבמצות עשה דרבנן נשים חייבות גם אם 'הזמן גרמא', וזאת משום שהחיוב לשמוע בקול חכמים נלמד מ'לא תסור', ונשים מצוות גם הן בלאוין.

נמצא אם כן, ששאלת חיוב נשים בזמן הזה תלויה בשאלה האם ספירת העומר מהתורה (שאז נשים פטורות), או מדרבנן (שאז נשים חייבות).

רש"י בברכות אומר שבמצע של דרבנן נשים חייבות גם אם הז"ג, כי חיובי דרבנן נלמדו מלא תסור ונשדדים חייבות בלאוין ולכן חייבות בתפילה למרות שתפילה דרבנן כי כל מצ"ע זה לאו. יואצ שזה קשור לדיון שלנו בזמן המקדש היו פטורות היום חייבןות.

[1] במידה ולא בירך ביום הראשון של חג.

[2] כמובן שתהיה ביניהם נפקא מינה גדולה למצבי ספק, כספירה בבית השמשות, לתוס' זהו ספק דרבנן ולקולא, ואילו לרמב"ם זהו ספקא דאורייתא, ולחומרא.