שיחה לפר' קדושים: דעלך סני לחברך לא תעביד, זוהי כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כתוב בתורה:
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא פרק יט פסוק יח)
איך אדם יכול לאהוב את החבר כמוהו? האם דרישה זו אפשרית ואם כן כיצד?
כתוב במדרש:
"אמר ר' עקיבא, ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (תורת כהנים שם)
רבי עקיבא באומרו "כלל גדול בתורה" מדגיש שזה קשור ליסודות הדת. מה כוונת רבי עקיבא? כיצד "ואהבת לרעך כמוך" הוא מיסודות הדת?
כתוב בגמרא:
"מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, א"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד, זוהי כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור" (שבת לא.)
האם אנו היינו אומרים לגר אותם דברים? מדוע לדבר עם גר על מצוה בין אדם לחברו, מדוע לא לדבר איתו על מצוות של בין אדם למקום? כיצד "ואהבת לרעך כמוך" הוא עיקר התורה והשאר רק פירוש?
כותב בעל התניא:
"והנה ע"י קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. וזהו שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין" (ר' שניאור זלמן מלאדי - ספר התניא - חלק ראשון - פרק לב)
כותב הרש"ר הירש:
"אדם שלם מבחינה רוחנית ומוסרית לא יבדיל בין שלום רעהו לבין שלום עצמו; כי הסיבה המביאתו לדרוש את שלום עצמו - היא גם המביאתו לדרוש את שלום רעהו. כי גם אהבתו את עצמו איננה אלא הכרת חובה; הוא רואה בעצמו רק את יציר כפיו של ה'; וה' הפקיד את צלמו בידיו; ועליו להביא אותו לאותה שלמות גופנית, רוחנית ומוסרית, שה' הועיד לו כרצונו; למען אותה שלמות ה' הביאו לחיי חלדו ונתן לו הוראות בתורתו. ומתוך אותה הכרת חובה הוא אוהב את שלום רעהו; הוא אוהב בו את יציר כפיו של ה', שנברא כמוהו בצלם א-להים; ובאהבתו לבריות הוא מבטא את אהבתו למקום" (רש"ר הירש ויקרא פרק יט פסוק יח)
אדם אוהב את עצמו כי ה' נתן לו שליחות לקדש שם שמים, וכדי להצליח במשימה צריך גוף בריא. הכל למען שמו יתברך.
החבר הוא צוותא, גם הוא יציר כפיו של ה', גם הוא בא לקדש שם שמים, ולכן מצווה לאהוב אותו.
הלל בא להדגיש שאנו בעולם כדי לקדש שם ה' בעולם כדי למלא את שליחות ה'.
ובדומה לכך כותב המהר"ל:
"ולפיכך כאשר אוהב את השם ית' אי אפשר שלא יאהב את ברואיו ואם הוא שונא הבריות אי אפשר שיאהב השם ית' אשר בראם" (מהר"ל נתיב אהבת הריע פרק א)
כותב הרב דסלר:
"מי שמבטל את עצמו כלפי ה' יתברך ירגיש התבטלות גם כלפי רעהו, וע"כ שואלים לאדם אחר מותו המלכת את חברך עליך בנחת רוח" (מכתב מאליהו ח"ג)
"המתגאה כאילו עובד ע"ז". אחד היסודות בעבודת ה' היא התבטלות בפני ה'. ענווה היא יסוד קיום התורה. רק מי שיש בו ענווה יכול לעבוד את ה'. עבודת ה' דורשת ביטול וענווה. צריך לשים את ה' בראש הפירמידה. מי שיש לו ענווה יש לו את היכולת להכיל את השני כחלק ממנו וכך לקיים "ואהבת לרעך כמוך". וזוהי כוונת עקיבא שזה יסוד בדת, ההתבטלות לפני ה'.
כותב הרמב"ן:
"וטעם 'ואהבת לרעך כמוך' - הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ סב א). אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב....כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה...ולא שישווה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצווה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורין באהבה" (רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק יז)
'ואהבת לרעך כמוך' – זה לפרגן.
הרמב"ן מסביר שבדרך הטבע אדם רוצה לשמור לעצמו ייחוד ולכן הוא רוצה לתת לחבר הרבה אך לא את המידה-התכונה שמייחדת אותו.
אך אין זה רצון ה'. ה' רוצה שהאדם יפרגן לשני ויברך את השני ויתפלל לה' שלשני יהיה הכל כולל מה שמייחד אותו. הייחוד שלו יהיה הלב המיוחד שלו והרצון שלשני יהיה כל מילי דמיטב.
כותב הרש"ר הירש:
"והנה לא נאמר כאן: ואהבת את רעך...אילו נאמר כן, היה מדובר כאן באהבת אישיותו של האחר; והיה חובה עלינו להשוות אהבה זו לאהבת עצמנו; ואין להעלות על הדעת קיום דרישה כעין זו. כי האהבה האמורה כאן מוטלת עלינו ביחס לכל אדם; אך אהבה המתייחסת לאישיותו של האחר זקוקה לתנאים המתקיימים רק לעיתים רחוקות: היא מושתתת על התאמה וקירבה בין הנפשות, המצויה רק בין אנשים מעטים ... אולם נאמר כאן: "ואהבת לרעך כמוך"; אך "לרעך" איננו אישיותו של השני, אלא כל המגיע אל אישיותו: כל התנאים הקובעים את מעמד חייו - לטוב או למוטב. לאלה נכוון את אהבתנו; נדרוש שלומו וטובתו, כדרך שאנחנו דורשים את טובת עצמנו; נשמח באושרו ונתעצב בצערו, כאילו אירעו הדברים לנו; בשמחה נתרום לשלומו - כאילו היה מדובר בשלומנו; נרחיק מעליו צער, כאילו נשקפה סכנה לנו" (רש"ר הירש ויקרא פרק יט פסוק יח)
אם היה כתוב ואהבת את רעך הכוונה היתה לאהוב את האישיות של האדם. לכן כתוב ואהבת לרעך כמוך- הכוונה להשתתף בשלומו, להשתתף בצערו, להרגיש מה שהחבר מרגיש. אבל זה לא מחייב לאהוב את האישיות של החבר.
יה"ר שנצליח לאהוב את השני ולחבר את כולם בדיבוק חברים, אמן כי"ר.
