שיחה לפרשת נשא: החשיבות הרבה שה' יהיה נוכח בחיינו בתמידות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
אני מבקש לדון היום, מה גורם לאדם לחטוא, הרי לכל יהודי יש חלק אלוק ממעל ומרגיש הוא את ה', וא"כ צריך לברר מדוע האדם חוטא?
אם האדם כלל לא פיתח והעצים את החלק אלוק ממעל ע"י לימוד ועמל התורה אז זה מובן שהוא יכול לחטוא, שהרי אז אין חלק זה דומיננטי ומשפיע על אישיותו. אך אם האדם כן פיתח את החלק אלוק ממעל ע"י לימוד ועמל התורה, אז איך ייתכן שבכל אופן הוא יחטא במזיד?
כתוב בפרשתנו:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (במדבר פרק ה פסוקים יא-יב)
פרשתנו מדברת באשה חוטאת, סוטה. בעלה מקנא לה והיא הולכת ונסתרת עם אדם אחר. מה גרם לה לעבור עבירה כה חמורה?
כותבת הגמ':
"ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנא': איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב" (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ג.)
"נכנס בו רוח שטות" הכוונה שכעת האדם לא חושב על ה' ולכן חטא.
וצריך להבין מה גורם לאדם שלא יחשוב על ה'?
הגורם הראשון לא להרגיש את חלק אלוק ממעל: הנהנתנות בעולם
הרב אברהם יהושע מאפטא כותב:
"והענין הוא כי באמת קשה על האדם הנברא בצלם א-לקים ואורות עליונים מקיפין אותו איך יכול לעשות עבירה בפועל, לכך אמר אין אדם עושה עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, וכשנכנס רוח שטות לתוך איבריו יסתלק הצלם מעליו ח"ו, ואז יכול לעשות עבירה בפועל" (הרב אברהם יהושע מאפטא-אוהב ישראל)
אדם נולד רוחני עם חלק אלוק ממעל. העיסוק בתאוות ונהנתנות מקטינה את החלק אלוה ממעל ואז האדם חוטא.
כותב הרב משה טייטלבאום:
"אם אתה מאמין באמת שהאל יתברך רואה אותך, איך אתה עזות פנים גדול כל כך שאתה יודע שמלך מלכי המלכים הקב"ה רואה אותך והוא עומד אצלך ואתה עושה כך, הלא אם היה כאן איזה אדם, ומכל שכן אדם חשוב ודאי לא עשית זאת בפניו בשום אופן, ואיך תעשה זאת לפני מלך גדול ונורא אשר כל דיירא ארעא כלא חשובין קמיה, ואיך אימתך לא תבעתך. ואם תחשוב שאינו רואה, זה קשה מן הראשון שאתה כופר בעיקר האמונה..והנה אין ישוב לזה הקושיא, רק מה שאמרו חז"ל (סוטה דף ג' [ע"א]) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות... ובאמת בשעת עבירה שוכח מכל זה, ואין נותן על לבו כלל שהשי"ת רואה" ("ישמח משה" פר' נצבים)
בישיבה אנו מגדילים את חלק האלוק שלנו, וכשלא נגדיל חלק זה אנו עלולים לחטוא.
כותב הרמב"ן:
"והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות.... ויקדש עצמו מן היין במיעוטו.....וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס" (רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק ב)
גם מה שכשר תלוי במינון. כי אם יש רדיפה ותאווה זה יגרום שהקדושה תסתלק ותהיה רוח שטות. מי שלא קדוש תיכנס בו רוח שטות.
כתוב בקהלת:
"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר. רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קהלת פרק ט פסוקים ז-י)
כותב על כך הרב אלבו:
"שבתחלה אומר לו לך אכול בשמחה לחמך וגו'.... כי כבר רצה הא-להים את מעשיך ואין לך חסיד בעולם שלא שלא יתפתה לדבריו הללו שאינו נראה שיהיה בהם מכשול עון וכשהאדם נשמע לו בזה יוסיף לומר לו בכל עת יהיו בגדיך לבנים (שם ט') כלומר שיהיה נאה ומסולסל ואחר ששמע לו גם בזה שאין בזה עון אשר חטא יוסיף עוד לומר לו ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו' (שם ט') ואחר שהגיע אותו למדרגה זו להשמע אליו בדברים הללו אע"פ שהם דברים המותרין לא ישקוט עד שמוסיף עליו ומביאו לכפור בעקר ולומר לית דין ולית דיין ואומר לו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" (ספר העיקרים מאמר רביעי פרק כח)
הנפילות מתחילות בדברים שהם 'היתר'- סלסול בשיער, חשיבות יתירה למאכל ומשתה. אין כוונת הדברים שאדם לא ייהנה מהעולם הזה, שהרי הנזיר נענש על שמנע עצמו מן היין. צריך למצוא את האיזון הנכון ולעשות זאת במינון שאינו גורע מן המיקוד וסולם הערכים הפנימי של האדם.
הגורם השני לא להרגיש את חלק אלוק ממעל: הפסד רגישות
כותבת הגמ':
"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? ללמדך שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ב.)
כותב רש"י:
"מה זה בקלקולה? בניוולה, בבושתה שמנוולין אותה" (רש"י מסכת סוטה דף ב.)
מה זה הרואה סוטה בקלקולה? לכאורה הייתי חושב שהכוונה שראה את הבגידה שאשה זו הולכת עם אדם אחר. אך רש"י מסביר אחרת. רש"י מסביר שמדובר על אדם בבית המקדש שרואה את הסוטה שותה מן המים הבודקים ונענשת. ולכאורה רש"י לא ברור, הרי האדם ראה את יד ה', ראה את העונש, אז מדוע צריך להזיר עצמן מן היין? אלא שרש"י מחדש לנו שעצם המחשבה על אשה סוטה, זה כבר גורם לאדם להפסד קדושה, ואז רוח השטות נכנסת ואדם זה בא לידי חטא.
עלינו להיזהר לא להפסיד רגישות.
כתוב:
"יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו" (דברים פרק יז פסוק ז)
הרב דסלר כותב:
"הם שראו את החוטא בחטאו, הם שהתרו בו ושמעו אותו אומר "אף על פי כן", הדווקאיות שלו, הם זקוקים לסייג מחודש מן העבירה. עצם זה, שהם ראו את העבירה הזו זה גורם להם לרדת ביראת שמיים ולכן בביצוע גזר הדין, כשמוציאים לפועל, הם צריכים לתקן את הפגם שנוצר" (הרב דסלר)
עדים אלו זקוקים לחיזוק כדי שרגישותם לשמירת השבת תחזור אליהם כבתחילה. עצם זה שהם ראו את העבירה, את החוצפה, זה גורם להם שיראת השמיים שלהם ניזוקה, ולכן חשוב שהם אלו שיהרגו את מחלל השבת, כדי לאזן בחזרה את יראת השמים שלהם.
כתוב:
"וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה... וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה" (בראשית פרק כו פסוקים לד-לה)
כתוב במדרש:
"אלא מפני שהיה רבקה בת כמרים לא הייתה מקפדת על טינופת עבודה זרה. אבל יצחק שהיה בנם של קדושים היה מקפיד על טינופת עבודה זרה, לפיכך יצחק נמצא תחילה" (בראשית רבה)
רבקה היתה בצער מכך שעשיו מתחתן עם אשה העובדת ע"ז. אך מכיון שהיא גדלה בבית של ע"ז היא איבדה רגישות. ולכן צערה היה פחות מצער יצחק שגדל בבית קדושים ולא ראה ע"ז.
הגורם השלישי לא להרגיש את חלק אלוק ממעל- חוסר בקביעות בלימוד תורה
כתוב במדרש:
"נשא את ראש בני גרשום גם הם וגו' " (במדבר ד', כ"ב)- הדא הוא דכתיב (משלי ג', ט"ו): " יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה וכו' ", אם היה ממזר תלמיד חכם, [הוא] קודם לכוהן גדול עם הארץ כו', מה טעם? "יקרה היא מפנינים", אפילו מזה שהוא נכנס לפני ולפנים" (במדבר רבה פרשת נשא פרשה ו')
כל אדם חייב שיהיו לו קביעות יומית בלימוד התורה. לימוד תורה מגדיל את ה"חלק אלוק ממעל", ולכן חשוב כל יום ויום לעסוק ולחדש בתורה.
ר' שלום שבדרון שואל, מה גרם לחז"ל לשנות מפשט הפסוק שהתורה היא יותר יקרה מפנינים? מדוע אי אפשר לפרש את הפסוק כפשוטו?
ר' שלום עונה במשל לאדם שרצה לקנות במתנה יהלום מאוד גדול לאשתו, ואחרי הקנייה ראה בחלון הראווה יהלום גדול יותר. המוכר מסביר לו שהגדול אינו יהלום אלא עשוי מזכוכית, ונמצא בחלון הראוה רק לקישוט. הוא מחזיר את היהלום וקונה לאשתו את החיקוי של היהלום מזכוכית. האם שייך בכלל להשוות את שני היהלומים ולהביא לאשתו את היהלום המזויף? בוודאי שלא! מסביר ר' שלום- אם כוונת הפסוק כפשוטה שתורה חשובה יותר מפנינים, אין בכך שום חידוש, ולכן חז"ל הרגישו שהכוונה שממזר תלמיד חכם עדיף מכהן גדול עם הארץ.
הגורם הרביעי לא להרגיש את חלק אלוק ממעל: חוסר קשר עם רב
תלמיד צריך לשמור קשר עם רב גם אחרי שהוא עוזב את הישיבה.
כתוב בגמ':
"למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותן לכהן סוף נצרך לכהן על ידי אשתו" (ברכות דף סג.)
כותב הראי"ה קוק:
"היחש והקשר הראוי שיש בין האנשים המיוחדים לעבודת התורה ודרך ד' ככהנים אל אנשי המעשה והעולם, פועל הרבה על ההדרכה המוסרית של האחרונים. כי צריך כח התורה לפעול בכל העם כולו, פועלת בעוסקים בה ע"י עסקם ולמודם, ופועלת בכל העם ע"י יחשם אל אנשי התורה והמוסר באהבה, היוצאת אל הפועל ע"י סדר מתנות הכהונה. אמנם הנפרד לגמרי מאנשי הרוח עלול הוא לרדת הלך וידד במוסרו, עד שאפי' הצניעות, שהיא היסוד המוסרי האנושי השכלי, ירד בביתו מטה מטה ע"י התגברות הנטיה לחפצים המגושמים והרחקה מכל דבר נעלה וכל אור תורה, עד שמצב הנמוך הזה יביאהו למדה זו שיצטרך לכהן ע"י אשתו. כי ברדתו באופן שגם נפשו הפשוטה תהי' סולדת מהירידה האיומה המוסרית, אז יכיר כמה הרבה הרע בהתרחקו מעבדי ד' מורי תורה ואור דעת ויראת ד'" (עין איה ברכות פרק ט פסקה שיח)
אדם צריך קשר עם אנשי רוח, עם רבנים. הקשר עם הרב הוא קשר עם התורה.
הגורם החמישי לא להרגיש את חלק אלוק ממעל: שאלות מטרידות באמונה וחוסר קשר עם רב שאפשר לדון עמו על שאלות אלו
כותב הר"ן בדרשותיו:
"מי שנכשל בעבירות תמיד, בהכרח יש לו בלבו אי זה הרהור רע ושורש מחשבה רעה, שאם לא כן האיך יאבד דבר יקר הערך כגמול הנצחי בשביל דבר קל עובר בשעתו...יש מי שמביא אותו לזה הכפירה במציאות השם ית'...ויש מי שמביא אותו לזה ביטול ההשגחה..... ויש מי שמביא אותם לזה הכפירה בגמול ועונש וממשלים.. ולכן הם מפקירים עצמן לכל משאלות לבם...ועל זה הצד אמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, רצונם בזה כי אי אפשר שיעבור אדם עבירה מבלי שתהיה בלבו כפירה בשורשי התורה" (דרשות הר"ן-דרוש חמישי)
לאור זאת חשוב שכל בחור יהיה קשור בנימי נפשו לרב כל חייו כדי שיוכל לדון עם רבו על כל הנושאים המטרידים אותו. לא להשאיר שאלות פתוחות.
הגורם השישי לא להרגיש את חלק אלוק ממעל: בטלה
אדם צריך לחשוב על דברים גדולים. להידבק בה'. השטחיות גורמת לחטא כי הוא גורמת לא לחשוב.
כתוב:
"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר פרק ז פסוק א)
כתוב במדרש:
"'ויהי' - ווי היה, מי אמר ווי? אמר ר' אבין כביכול הקדוש ברוך הוא אמר ווי. למה הדבר דומה למלך שהיה לו מטרונה רוטננית (מתלוננת, כועסת) ואמר לה המלך: עשי לי פורפירא. כל ימיה שהיתה עסוקה באותה פורפירא לא היתה מרננת. אחר ימים גמרה את הפורפירא ונתנה אותה לכובס ועשאה והביאה למלך. כיון שראה אותה המלך והתחיל צווח ווי שלא תחזור לרוטנניתה. כך את מוצא שהיו ישראל מרננים בכל שעה... תבע הקדוש ברוך הוא שיעשו לו מקדש כמו שכתוב (שמות כה) 'ועשו לי מקדש' וגו' את מוצא כל הימים שהיו עסוקים במלאכת המשכן לא היו מרננים, וכיון שגמרו מלאכת המשכן התחיל הקדוש ברוך הוא צווח ווי שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים" (במדבר רבה-פר' נשא)
לפי דעת המדרש הקב"ה ציווה על המקדש כדי שעם ישראל יעסקו בענייני קדושה וכך לא יחטאו.
בזמן שאין אנו לומדים תורה אנחנו צריכים להיות עסוקים, לעזור לעם ישראל, לפעול למען כלל ישראל, לטייל בארץ, לקיים מצוות, אך לא להתבטל.
כתוב בפרשתנו:
"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה" (במדבר פרק ו פסוק ב)
כותב הרב ברוך אזרחי:
"כי הפלא הוא, ההכנסות ל"מהלך" חדש. "מהלך" אחר, מהלך של התגברות על ההגררות "אחר תאוותם". אדם זה, מפסיק להיות נגרר, אדם זה, מתחיל להיות מוביל, מחושב. אדם זה, הציב לפניו אתגר של מהלך חיים חדש, מהלך של שליטתו על רצונותיו" (ברכת מרדכי פרשת נשא)
המפרשים שואלים, מדוע התורה מפרטת את קורבנות כל הנשיאים ולא כותבת שהנשיא השני הביא כמו הראשון וכו'.
עונה על כך ה"נתיבות שלום", וכך הוא כותב:
"ויש ללמוד מפרשת הנשיאים את היסוד שאמור חז"ל (סהדרין קו: ) רחמנא לבא בעי, המחשבה היא העיקר, דאף שבמעשה היה שווה קרבן כל הנשיאים, כתבה התורה כל קרבן בפרטות, מפני שכל נשיא השקיע בקרבנו את המחשבות והכוונות שלו בפרט המיוחד של שבטו. ובמיוחד בקרבן לא המעשה הוא העיקר אלא המחשבה"
אנחנו עושים הרבה דברים בלי מחשבה וממילא זה לא מזין את הנשמה. כל דבר עלינו לחשוב בעומק מה רצון ה'.
הגורם השביעי לא להרגיש את חלק אלוק ממעל- גאווה
כך כותב הרב סורוצקין:
"ויש לומד שדברה תורה בשבחם של הנשיאים, שהשני לא הוסיף על הראשון ושלישי על השני, וכן כולם, ולא דרך אנשים (ובפרט נשיאים וסתם "גדולים"), הרגילים, באופנים כאלה, במעמד כל ישראל, להתפאר בנדיבות לבם, ולהראות לכל, כי עולים המה על חבריהם... והם לא עשו זאת" (אוזנים לתורה)
התורה מדגישה שכל נשיא הביא את אותו דבר שהביא חברו וכלל לא ראה צורך לחדש ולהביא משהו אחר, כי כל נשיא עבד את ה' מתוך הבטלות וענווה ולא חיפש להתגאות ולהתבלט.
כל הגורמים שהבאנו יגרמו לאדם להיות ממוקד מטרה לדעת מה רצון ה' והוא לא יגיע לידי חטא. ברגע שאדם יחשוב מה ה' רוצה ממנו ממילא הוא לא יחטא.
יה"ר שבכל החלטה נחשוב מה רצון ה', ונזכה שה' יהיה נוכח בכל חיינו. אמן כי"ר.
