שיחה לפר' נשא - יקרה היא מפנינים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור אנחנו נפרדים בקרוב מתלמידנו בני חו"ל שלומדים בישיבה, והשאלה המרכזית שצריכה להעסיק אותם בימים אלו, כיצד חופשת "בין הזמנים", לא רק שלא תגרום לרדת מרמתם הרוחנית, אלא הפוך- תגרום להם לעלות מעלה מעלה?. בפרשתנו ישנם ארבע נקודות שנתייחס אליהן, שכל אחת היא מאוד אקטואלית ורלוונטית לנושא זה.
א.עמל התורה
" נשא את ראש בני גרשום גם הם וגו' " (במדבר ד', כ"ב)- הדא הוא דכתיב (משלי ג', ט"ו): " יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה וכו' ", אם היה ממזר תלמיד חכם, [הוא] קודם לכוהן גדול עם הארץ כו', מה טעם? "יקרה היא מפנינים", אפילו מזה שהוא נכנס לפני ולפנים. (במדבר רבה פרשת נשא פרשה ו')
הפרשה מתחילה בתיאור התפקידים של בני גרשון, לאחר שבפרשה הקודמת כתבה מהם התפקידים של בני קהת. ומדוע גרשון, שהוא הבכור, לא מופיע ראשון? ועל זה מביא המדרש את הלימוד שממזר-תלמיד-חכם קודם לכהן-גדול-עם-הארץ.
במילים אחרות, אדם שיש לו ח"ו חולה בבית בזמן שבית המקדש היה קיים ויש לו שתי אפשרויות: או לתפוס את הכהן גדול דקה לפני כניסתו לקודש הקדשים ביום כיפור ולתת לו פתק עם שם החולה לרפואה שלימה, או לתת למי שנמצא באמצע לימוד דף גמרא- עדיף לתת לתלמיד חכם, כי תלמוד תורה כנגד כולם. לעסוק בקיום מצוות- יש לזה חשיבות בפני עצמה, אבל "יקרה היא מפנינים"- אי אפשר בלי קביעות של תלמוד תורה.
ר' שלום שבדרון שואל, מה גרם לחז"ל לשנות מפשט הפסוק שהתורה היא יותר יקרה מפנינים? מדוע אי אפשר לפרש את הפסוק כפשוטו?
ר' שלום עונה כדרכו במשל לאדם שרצה לקנות במתנה יהלום מאוד גדול לאשתו, ואחרי הקנייה ראה בחלון הראווה יהלום גדול יותר. המוכר מסביר לו שהגדול אינו יהלום אלא עשוי מזכוכית, ונמצא בחלון הראוה רק לקישוט. הוא מחזיר את היהלום וקונה לאשתו את החיקוי של היהלום מזכוכית. האם שייך בכלל להשוות את שני היהלומים ולהביא לאשתו את היהלום המזויף? בוודאי שלא! מסביר ר' שלום- אם כוונת הפסוק כפשוטה שתורה חשובה יותר מפנינים, אין בכך שום חידוש, ולכן חז"ל הרגישו שהכוונה שממזר תלמיד חכם עדיף מכהן גדול עם הארץ.
הסיבה שתלמיד חכם עדיף על כהן גדול, כי תלמיד חכם קנה תורה מכיון שעמל עליה, ואילו הכהן הגדול-עובדת היותו כהן גדול באה לא בירושה ולכן משפיע פחות. בחור הרוצה להתקדם, חייב כל יום גם ב"בין הזמנים" לקבוע עיתים רבות לתורה.
ב. לא להפסיד רגישות רוחנית
"רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין". (סוטה ב'.)
סמיכות הפרשיות נועדה להעביר את המסר, שהתשובה של מי שראה סוטה בקלקולה, זה קבלת נזירות על יין. לכאורה "סוטה בקלקולה" משמעו, לראות את עבירת הניאוף. ואז מובן מדוע הרואה אותה צריך תשובה-כדי לחזור לקדושה. ראיית מעשה העבירה מחייב מיד איזה שהוא מנגנון הגנה.
מפתיע שרש"י בחר דווקא שלא לפרש כך, אלא: "בקלקולה- בניוולה ובבושתה שמנוולין אותה". כלל לא מדובר על אדם שרואה את מעשה הניאוף עצמו, אדם שכזה ייתכן ואפילו להיות נזיר לא מספיק, אלא הוא צריך תיקון הרבה מעבר. מדובר באדם שרואה את הסוטה בבית-המקדש בשעת קבלת העונש, כפי שמתואר בתורה "אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" (במדבר ה', כ"א).
לכאורה, ראייה כזאת כלל אינה שלילית הדורשת תשובה! אלא אדרבה, כשאדם יראה שאישה שחוטאת- מקבלת על זה עונש, יבין את הקשר בין מעשים לעונש. הראייה רק תועיל לו להתרומם ביראת שמים, לראות את ההשגחה הפרטית של ה', וישמש כחיזוק בעבודת ה'. מדוע התורה דורשת ממנו להגביל את עצמו?
בעלי המוסר מסבירים, שאכן אדם כזה אינו חוטא הזקוק לתהליך של תשובה, אבל עצם המחשבה שלו על סוטה- ואפילו על העונש שלה- גורמת לאיבוד הרגישות. המעבר ליד הסוטה, עצם המפגש איתה- מכניס את האדם לאדישות מסויימת, כמו שאומרים "זה לא סוף העולם!". לכן, מי שהגיע לשם, צריך לקבל על עצמו הרגלי נזירות על יין ע"מ שלא להידרדר, ואז יוכל לחזור לאותה רגישות רוחנית שהייתה לו לפני שראה את הסוטה.
על אותו דרך מסביר הרב דסלר את הפסוק "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ" (דברים י"ז, ז')- מדוע דווקא עדי ההתראה שמחייבים את המחלל שבת במיתת בי"ד, הם אלה שעומדים בראש הוצאתו להורג? כי לשמוע יהודי אומר שהוא מתכוון לעבור עבירה למרות שידוע לו שזה אסור וחייבים על זה מיתה- מחייב את השומעים לעשות תיקון על הפגיעה ברגישות. אז זה שהם הורגים אותו ראשונים זה התיקון להפסד רגישות שנוצר להם על ידו. ובלשונו- "הם שראו את החוטא בחטאו, הם שהתרו בו ושמעו את ה'אף על פי כן' הדווקני שלו- זקוקים לסייג מחודש מן העבירה. שעצם הצפייה בעבירה ובעוברה בשאט נפש, עלולה לדרדר את היראת שמיים שלהם. וביצוע גזר הדין, שהם המוציאים לפועל הראשוניים שלו, עשוי לתקן את הפגם הזה". וכן, מי שחוזר ממלחמה- למרות שזה מלחמת מצווה ופעל נכון בקרב- מביא קורבן, כי בסופו של דבר היה אחראי להריגת אנשים.
הפרשה שלנו כאן מלמדת אותנו יסוד גדול מאוד בעבודת ה', שכשאנחנו באים לקבוע לעצמנו גדרים בשאלות של פתיחות מול סגירות- השאלה אינה רק שאלה הלכתית, אלא גם צריכה להיקבע ע"פ שיקולים של פגיעה על רגישות הנפש. לראות ניוול של סוטה (שלא עוברים בזה על שום איסור), מלמד אותנו שעצם זה שאתה מעורב ועסוק בזה, זה מפסיד לך רגישות.
"וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה... וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה" (בראשית כ"ו, ל"ד-ל"ה)
ליצחק ולרבקה היה צער ועוגמת-נפש רב על בנם, עשיו, שהתחתן עם נשים שעובדות עבודה זרה. המדרש בבראשית רבה מסביר מדוע בפסוק מוזכר קודם יצחק ואז רבקה: "אלא על ידי שהייתה רבקה בת כומרים, לא הייתה מקפדת על טינופת עבודה זרה. וזה [יצחק], על ידי שהיה בן קדושים, היה מקפיד על טינופת עבודה זרה, לפיכך ליצחק תחלה".
ליצחק זה הטריד והפריע יותר מאשר לרבקה, כי הוא- שגדל והתחנך בביתו של אברהם אבינו- היה רגיש לזה יותר. רבקה, שראתה ע"ז בגיל 3- למרות שהיא עזבה הכל מתוך אידיאולוגיה- לאחר שנים רבות היחס שלה לא היה קיצוני ודומה לשל יצחק. אם הדברים האלה מגיעים לרמה כזאת, ק"ו שהדברים מחייבים אותנו, בתוך הישיבה או מחוץ לישיבה, לא להפסיד טיפת רגישות.
ה'אמרי אמת' מסביר את הפסוק "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים ל"ד, ט"ו) כך: סור מרע ע"י שתעשה טוב. אל תתמקד ברע, גם כשאתה רוצה להשתפר. אל תגדיר את עצמך כחוטא. אם תתמקד ברע, כבר תפסיד רגישות. אתה רוצה להוציא את הרע? רוץ, תעשה עוד מצווה ועוד מצווה, ככה ה"סור מרע" יעבור.
כדי להבין את ההסתכלות של מי שלא מאבד רגישות ואינו אדיש, אפשר ללמוד מהרב קוק שטייל בגינה עם אדם, שתוך כדי דיבור בדברי תורה, קטף פרח. הרב קוק ראה שהוא הפסיק לפרח את היניקה שלו מהאדמה וכינה אותו "רוצח", ולא רצה להמשיך לדבר איתו.
כדי שלא נאבד רגישות, כדאי שנאמץ את שיטת הגר"א בהגדרתו לאיסור "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי" (ויקרא כ', כ"ג): אם העולם היה כולו מלא בבני תורה וללא גויים בכלל- האם הדבר הזה היה קיים? אמנם בהלכות חוקות הגוי לא פוסקים כמו הגר"א, אבל ב" הלכות עבודת ה' " נכון לקבל אותו למעשה, כדי שלא נפסיד רגישות.
מי ששואל בתום תקופה שלמה בישיבה, איך שומרים גם מחוץ לישיבה את מה שלמדתי וקיבלתי בישיבה? התשובה היא: תהיה בטוח שכשאתה מחליט החלטות, תחליט לא רק לפי קרטריון ההלכתי,החשוב כמובן כשלעצמו, אלא תבדוק אותם ג"כ בפן של אכפתיות, דאגה ושימת לב לכל המתרחש- לא לאבד רגישות, שלא להגיע לאדישות.
ג.היחס לחומריות
"וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים... וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". (במדבר ו', ט'-י"א)
"ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכי באיזה חטא חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין". (נדרים י' ע"א).
נזיר שבאמצע הנזירות פתאום מת לו מת, מפסיק את נזירותו וצריך להביא קרבן חטאת. וכאן הדברים דורשים הרבה ביאור, מדוע? הרי הוא בכלל אנוס בזה שמת עליו בפתע פתאום, מדוע הוא צריך להביא קרבן?
אלא שהנזיר נוזר את נזירותו מכיון שבשבילו ההנאות של העולם הזה מנוגדות לעבודת ה', ולכן הוא מזיר עצמו מן היין, כדי להידמות למלאך. ורצון זה נחשב כחטא. איזה חטא? איזה איסור דאורייתא הוא עבר?
אומר דעת זקנים: החטא אינו כמצוות לא תעשה, לאו. אלא מלשון להחטיא ולפספס. נזיר כזה החטיא את הנפש מייעודה בהימנעות משתיית יין. נזירות זה טעות, לא נכון, בלבול המונע אותו מעשיית ייעודו.
כדי שבחור לא יפסיד את כל מה שהוא מקבל בישיבה, בחור חייב שלא לצמצם את עבודת ד' שלו רק לרוחניות, החובה שלו היא גם לקדש את החומר. זה כמובן דורש את המינון הנכון והדרך הנכונה, כדי שלא להגיע למה שהרמב"ן מכנה "נבל ברשות התורה". מי שירחיב את הקודש וינחיל אותו גם על החול ועל כל האישיות שלו 24/7, יוכל להתרומם גם מחוץ לישיבה ולא לרדת מטה.
הנזיר שחושב שגשמיות מורידה את האדם ואז הוא מנסה להילחם איתה, לא קלט את המסר. עם הבנה כשלו, הוא לא יצליח בדרכו בעבודת ה' לטווח ארוך. לכן כשמת לו מת, הוא מביא קרבן כעונש על זה שהוא הכניס את עצמו למצב כזה שאחר כך גרם לו להיות אנוס ולהיטמא למתו.
כשמשה רבנו בא לקבל את התורה, המלאכים רצו לרגום אותו באבנים וטענו "מה ליילוד אישה בינינו?", המדרש מספר שהקב"ה שינה את דמות דיוקנו לאברהם אבינו, ואז המלאכים הפסיקו לזרוק על משה רבינו אבנים מדין הכרת הטוב שהתארחו בביתו.. נשאלת השאלה: מצאת פטנט חיצוני שלכך הם לא זרקו אבנים, אבל איך זה עונה על הטענה של המלאכים שתורה צריכה להישאר בשמים במקום קדושה ולא לרדת ארצה?
אומר הפרי צדיק: זו בדיוק התשובה. אברהם אבינו היה הראשון שקידש את החומר- "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (בראשית י"ח, ו'). הוא הבין מה מטרת החומר בעולם הזה, הוא הבין את מה שאומר הרבי מקוצק: "אנשי קודש תהיו לי"- הקב"ה אומר: מלאכים יש לי מספיק, תהיו אנשי קודש. את המעלה הזאת של קידוש החומר אברהם נתן לכל אחד מאיתנו, וזו הסיבה למה עם ישראל מקבל את התורה ולא מלאכים- כי מלאכים מנותקים לגמרי מהחומר, הם לא יכולים לקדש אותו. אם בחור לא יקדש את החומר, והחומר הרי יהיה חלק מובנה מהאישיות שלו- יוצא שהוא מצמצם את קשרו עם ריבונו של עולם ועבודת ה' שלו מתייחסת רק לחלק מאישיותו בלבד.
רש"י מסביר שהסיבה שבני קהת הוקדמו לבני גרשון במניית תפקידם במשכן, כי הם נשאו את ארון הברית ואת השולחן. ארון הברית זו התורה והשולחן זה הגשמיות, והם ידעו לחבר בין שניהם.
ד.ותן חלקנו בתורתך
בחור שרוצה לרומם את כל מה שהוא קיבל בישיבה, חייב לעבוד בצורה פרטית ולא בצורה של עדר, לא להיות מושפע מקבוצתיות, לא להיות מושפע מסביבה. רואים בפרשתנו שיש נזירים שונים. יש נזיר שנזירותו נובעת מתפיסה מוטעית שהגשמיות בעולם מהותה מפריעה לעבודת ה', ואצלו זה חטא להיות נזיר, ויש נזיר שהגמ' בנדרים ט' כותבת ששמעון הצדיק נושק על ראשו ואומר לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל.
כי לכל אחד יש את ה"ותן חלקנו בתורתך" – לכל אחד יש את עבודת ה' שלו. אחד הדברים שלא יכולים להינתן לא מעל במה ולא בשיעור גמרא, אלא זה תהליך נפשי שכל תלמיד וכל מי שנמצא בישיבה צריך לעבור ולחוות- זה למצוא את ה"ותן חלקנו בתורתך", למצוא את החלק שלו בעבודת ה', וכן להבין מהי השליחות והייעוד שהוא צריך למלא בעולם.
אם באמת נצליח פה בבית המדרש הנפלא שלנו שכל אחד ימצא את החלק שלו בעבודת ה', , לא נאבד רגישות ונכנס לאדישות, נקדש את החומר ונשים את תלמוד תורה כנגד כולם כגולת הכותרת- הרי נזכה כל חיינו להתקדם מעלה מעלה בעבודת ה'.
