שאלה שבועית: גדר פסח שני

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

בפרשת בהעלותך (במדבר ט, ו-יב) מתוארת פנייתם של אנשים שהיו טמאים בעת הקרבת הפסח ולא יכלו לעשותו, תוך בקשה לעשות את הפסח. מכח פנייתם פונה משה להקב"ה ומצווה בעשיית פסח שני

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.

בשיעור זה ננסה לעמוד בקצרה על גדרי ודיני פסח שני:

א] אפשרות ההשלמה – חיילים שהיו בעזה או בלבנון בראש השנה או בסוכות ולא יכלו לתקוע בשופר או לשבת בסוכה, אינם יכולים להשלים את מצוות אלו, לא נתנה להם הזדמנות שניה. מדוע איפוא דווקא לקרבן פסח נתנה 'הזדמנות שניה' חודש אחרי?

ב] מעמדו של 'פסח שני' – האם מצות ההקרבה ביום זה מוגדרת כמצוה עצמאית, או לא? מה יהיה דין מי שלא הקריב בראשון במזיד, האם מועילה הקרבתו בשני להינצל מכרת, או לא? וכן להיפך- שגג בראשון והזיד בשני, הינו בכרת או לא?

ג] אמירת סליחות ב'פסח שני' – במידה ופסח שני חל ביום שני (כפי שחל השנה), ניתן לומר בו את סדר הסליחות הנאמרות ב'בה"ב', או שמא יש להימנע מלאומרו?

נשאל שתי שאלות נוספות שבהסתכלות ראשונה נראה שאינן קשורות לנושא, אולם בשיעור נראה הקשר אפשרי:

ד] קטן שהגדיל בימי הספירה- דעת הרב עובדיה יוסף (יחוה דעת ח"ג סי' כט) שאינו מברך מיום הגיעו למצוות ואילך על הספירה. וזאת משום שהספירה בקטנותו אינה נחשבת לספירה מדין תורה, ועל כן חסר ב'תמימות'. ישנם החולקים על דעתו וסוברים שקטן יכול להמשיך לספור בברכה. ננסה להבין כיצד ישיבו על טענתו.

ה] הגדיל באמצע סוכות – נער שהגיע למצוות באמצע חג הסוכות, צריך לשוב ולברך שהחיינו על מצות הסוכה, או לא?

תשובה

ישנן שתי מציאויות הלכתיות דומות: האחת – יכולת השלמת פסח ראשון בשני, והשניה השלמת קרבן חגיגה, במידה ולא יכול היה לקיימה בתחילת החג, נביא את שתי הסוגיות המתייחסות לנושא זה, ונשים לב להבדלי הניסוח ביניהן:

ביחס לפסח שני נאמר בגמ' (פסחים צג.):

תנו רבנן חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני [היה שוגג בראשון אבל הזיד בשני] דברי רבי, רבי נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני. רבי חנניא בן עקביא אומר אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני [למרות שהזיד בראשון]. ואזדו לטעמייהו: דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי, רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני. במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא, רבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקין ליה ורבי חנניא בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא.

לדברי רבי, פסח שני אינו אפשרות השלמה אלא מועד הקרבה נוסף. ולכן גם מי שלא היה חייב בראשון – כדוגמת קטן שהגדיל בין שני הפסחים, חייב בשני. מסיבה זו מכנה אותו רבי 'רגל בפני עצמו' – לשון המופיעה ביחס לשמיני עצרת, דבר המלמד אותנו שהינו 'מועד' עצמאי של הקרבה.

לעומתו רבי נתן סבור שפסח שני הינו תשלומין לפסח ראשון. ולכן מי שהיה פטור מההקרבה בפסח ראשון, אינו חייב בשני.

להלכה פסק הרמב"ם (קרבן פסח ה, א-ב) כדברי רבי, ש'אין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו'.

כאמור, ביחס לקרבן חגיגה ישנו דיון דומה בגמ' (חגיגה ט.):

מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג... ומאי תשלומין? רבי יוחנן אמר תשלומין לראשון ורבי אושעיא אמר תשלומין זה לזה מאי בינייהו אמר רבי זירא חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו רבי יוחנן אמר תשלומין לראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ורבי אושעיא אמר תשלומין זה לזה אף על גב דלא חזי בראשון חזי בשני.

להלכה נפסק אמנם כשיטת ר' אושעיא, אולם גם לפיו יכולת ההקרבה הינה בגדר 'תשלומין זה לזה'. ודאי אם כן שאין זה חיוב עצמאי.

ואכן, עיון בספר המצוות לרמב"ם מלמד שבעוד שאת מצות הקרבת פסח שני מנה כמצוה עצמאית, את יכולת השלמת קרבן החגיגה לא מנה.

זאת ועוד, שהרמב"ם עצמו (עשין נז, מצות שחיטת פסח שני), התייחס לשאלה מדוע מנאה כמצוה עצמאית, ותולה זאת בנימוקו של רבי שנפסקה הלכה כמותו. וכך כתב:

והמצוה הנ"ז היא שצונו לשחוט פסח שני מי שנמנע ממנו פסח ראשון והוא אמרו יתעלה (בהעל' ט) בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו. ובכאן יש למקשה שיקשה עלי ויאמר אלי למה זה תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בשרש השביעי באמרך שדין המצוה לא יימנה מצוה בפני עצמה, ידע מקשה קושיא זאת שהחכמים כבר חלקו בפסח שני אם יהיה דינו כדין פסח ראשון או הוא צווי נאמר בעצמו ופסקה ההלכה שהוא צווי נאמר בעצמו. ולכן ראוי למנות אותו בפני עצמו. ובגמ' פסחים (צג.) אמרו חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי ... ושאל התלמוד ואמר במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא. הנה כבר התבאר מה שרמזנו אליו....וההלכה בזה כולו כרבי.

רבי דוד הבבלי דן בשאלה שהפנה לרבי אברהם בן הרמב"םבמניית אביו את מצות הקרבת פסח שני בפני עצמה, וזאת מכח ההשואה בין דברי רבי- ביחס לפסח שני, לרב אושעיא – ביחס להקרבת חגיגה

רבי אברהם בן הרמב"ם בתשובתו חולק על השוואה זו בתקיפות:

אבל מה שראוי לתוכחה ואין לך בו התנצלות הוא שדמית פסח שני לדעת רבי לשבעת ימי החג לדעת ר' אושעיא ועזבת התדמותם לשמיני שלחג אליבא דכולי עלמא שכשם שאמר רבי פסח שני רגל בפ"ע כך נאמר סוכה מ"ז ושמיני רגל בפני עצמו וכשם שהשמיני נבדל בחובותיו ואינו מצורף למה שקדם לו כך פסח שני בלתי מחובר לשקדמו כך יבין כל מי שחננו ה' סברה ישרה.

והביאור בדבריו הוא כנ"ל, פסח שני הינו רגל עצמאי 'בלתי מחובר לשקדמו'.

מדוע דווקא קרבן פסח זכה ל'מועד נוסף'? הספרי (במדבר פרשת בהעלותך פיסקא עא)

'וכי יגור אתך גר ועשה פסח'- שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד? ת"ל כאזרח מה אזרח בארבעה עשר אף הגר בארבעה עשר. ר' שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני ת"ל כאזרח מה אזרח שלא עשה את הראשון יעשה את השני כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני.

בקרבן פסח ישנו מימד של הצטרפות לעם ישראל. ולכן כה רבה חשיבותו, עד שמי שלא עשה בראשון, יעשה בשני.

בעל ספר החינוך (מצוה שפ) מבאר, שמצות הפסח שהינה הזכר הישיר ליציאת מצרים, הינה האבן יסוד אמונית- לבריאת העולם והשגחת הקב"ה על עולמו. ומכאן נובע גם חשיבותה הרבה של מצוה זו:

משרשי המצוה, לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחידוש העולם, כי אז בעת ההיא עשה עמנו הא-ל ברוך הוא נסים ונפלאות גדולות ושינה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ כי השגחתו ויכלתו בתחתונים, ואז בעת ההיא האמינו הכל, ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת, שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה, והוא העת הידוע, ואף על פי שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקוע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים. וענין חידוש העולם הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין תורה וחלק לעולם הבא עם ישראל. ידוע הדבר, אין להאריך במפורסם. על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מעשותה, כי אם יקרהו עון שנאנס בחדש הראשון ולא זכה בה עם הקודמין יעשה אותה בחדש השני. ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים, שחייבין לעשות פסח שני.

הרמב"ם (קרבן פסח ה, ז) פוסק, שאף שקטן שהגדיל בין ב' הפסחים חייב בפסח שני, 'אם שחטו עליו בראשון, פטור'.

מה טעמו של הרמב"ם? הרי כפי שראינו פסק הרמב"ם כרבי שפסח שני הינו חיוב נפרד בפני עצמו? הכסף משנה מתייחס לזה ואומר:

דכיון דרחמנא רבייה לקטן שישחטו עליו וממנין אותו, נפטר הוא בכך מן השני.

הגר"ח מבאר זאת ואומר:

כי עיקר המצוה תלויה בהקרבת הקרבן, ומאחר וקטנים הם בני קרבן פסח, ופסחם קרב עליהם, משום דמדין הקרבת פסח לא הופקעו.

אכן, לעומתו, הקהילות יעקב (ברכות סי' כד סוכה סי' ב) והרב סולוביצ'יק (בשיעוריו על סוכה) מבארים זאת באופן אחר על פי הגדרת חיוב קטן שלא הגיע למצוות. לדבריהם קטן אינו מחויב אמנם בקיום מצוות, אולם במידה ועשה מצוה יש למעשה שם של מעשה מצוה. מסיבה זו, במידה וקיים את מצות קרבן הפסח מדאורייתא בקטנותו באותה שנה, אינו צריך לשוב ולעשות פסח שני.

מצות סיפור יציאת מצרים בפסח שני- האם ישנה מצות סיפור יציאת מצרים עם אכילת הפסח השני? תלוי הדבר במקור חיוב 'מגיד'. הרמב"ם כותב שמקורו הואר מ'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים' (שמות יג, ג). ולפיו כתב השפת אמת שחובה זו אינה קיימת בפסח שני, הואיל וביום זה לא יצאנו ממצרים.

מנגד, המהר"ל (גבורות ב) מציין כמקור לחובה זה את הפסוק הנאמר לבן החכם: 'כי ישאלך בנך מחר מה העדות וכו' (דברים ו, כ). בפסוק זה רואים אנו את הצורך להנחיל את יסודות הדת לדורות הבאים בעקבות סיפור יציאת מצרים.

לדבריו יתכן וחובת סיפור יציאת מצרים תהיה גם בפסח שני.