שיחה לפרשת נשא - הבנת הגורמים לחטא - "רוח שטות"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
רצוני לדון היום בשיחה, בגורמים לאדם לחטוא.
אני מבקש לדון בשאלה זו לאור כך שהישיבה היא מקום של התבוננות, מקום של עומק, מקום שכל תלמיד מלבן לעצמו דברים, מבין תהליכים שעוברים עליו, על החברה בה הוא חי. כחלק מההתבוננות אנחנו צריכים לברר מה המניעים לחטא כדי שנחטא פחות, שהרי אם נגיע לשורש גורמי החטא נדע איך לטפל בשורשי הבעיה.
כתוב בפרשתנו:
"וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל" (במדבר ה, י"א-י"ב)
כותבת ע"ז הגמ':
"ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנא': איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב" (מסכת סוטה ג.)
אם לא היתה נכנסת באישה רוח שטות היא לא היתה מתנהגת כך. עבודת ה', ערך המשפחה – כל אלה חשובים מאד בעיניה, כך שרק אם שנכנסת בה רוח שטות היא חוטאת.
אנחנו חייבים להגדיר מה זה 'נכנסת' ומה זה 'רוח שטות', אחרת לא נבין את המסר שריש לקיש רוצה להעביר לנו.
אני רוצה להתמקד בשני פירושים, והשילוב שלהם יחד הוא ה'רוח שטות' עליה דיבר ריש לקיש.
המהר"ל כותב:
יש חוטא שהוא חומד אל התאוה מן זנות ושאר תאות..שאין נמשך אחר השכל רק אחר הגוף, ולכך יקרא פתי שאין לו השכל ודעת.. וכאשר מנאפת נכנס בה רוח שטות והלך השכל אשר מרחיק התאוות הגופנים (מהר"ל מפראג - נתיב התשובה - פרק א)
דיברנו בחג השבועות, שכל התורה ניתנה בגלל הבחירה החופשית של האדם, אחרת היא הייתה נשארת בשמים. מלאכים אין להם בחירה חופשית, אבל מטרת התורה היא לנצח בהתמודדויות השונות שיש לאדם. מהי ההתמודדות? ההתמודדות היא בין הנשמה לבין הגוף. כך ברא הקב"ה את האדם. שני כוחות שמנוגדים אחד אל השני. הנשמה מחפשת את הרוחניות-קירבת ה', ואילו הגוף מחפש את הסיפוק המיידי ומילוי התאוות.
ה'רוח שטות' שעליה מדבר ריש לקיש. שהיא גורמת לחטא, זה אותו הזמן שאדם מאפשר לתאווה לסיפוק המיידי לנצח את הנשמה. לכן כדי שרוח השטות לא תיגבר, צריך האדם: להגדיל את הנשמה וכך היא תנצח את התאווה. זו אחת הסיבות למה עמל התורה הוא דבר כל כך חשוב, כל כך יסודי. כשאדם עמל בתורה הוא מתמלא בקדושה, הנשמה שלו גדלה. לכן הכוזרי מדמה את עמל התורה לתרופה. לימוד התורה הוא כמין תרופה. עמל התורה משנה את האיזון של הנשמה והגוף, וכשהאיזון של נשמה וגוף משתנה אז קל לו להתמודד עם התאווה, כי יש לו נשמה גדולה שיכולה להכריע את התאווה. בנוסף, אדם צריך לקדש את החומר, כך שהגשמיות תהפוך לרוחנית יותר.
מהי ההגדרה של 'רוח שטות'? כותב בדרשות הר"ן:
"מי שנכשל בעבירות תמיד, בהכרח יש לו בלבו אי זה הרהור רע ושורש מחשבה רעה, שאם לא כן האיך יאבד דבר יקר הערך כגמול הנצחי בשביל דבר קל עובר בשעתו, לכן יצטרך בהכרח להיות בלבו אי זה מחשבה רעה...יש מי שמביא אותו לזה הכפירה במציאות השם ית'...ויש מי שמביא אותו לזה ביטול ההשגחה..... ויש מי שמביא אותם לזה הכפירה בגמול ועונש וממשלים.. ולכן הם מפקירים עצמן לכל משאלות לבם...
ועל זה הצד אמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, רצונם בזה כי אי אפשר שיעבור אדם עבירה מבלי שתהיה בלבו כפירה בשורשי התורה" (דרשות הר"ן - הדרוש החמישי)
התאווה מנצחת לא רק כשהיא גדולה, אלא כשאנו שוכחים לפתע פתאום את ריבונו של עולם, אז התאווה מתפרצת. פתאום לא מעניין אותנו עניין ההשגחה והגמול והעונש בעולם. כאשר האדם אינו ממוקד במגמות חייו ושליחותו וייעוד בחייים, אזי זה גופא גורם לחטא. אדם המרגיש שהקב"ה מסתכל על מעשיו כל הזמן אינו מגיע לידי חטא. אדם שמבין מה תפקידו בעולמו לא יכול לחטוא. אבל כשיש חוסר מיקוד, אז התאווה מתפרצת.
כותב הרב משה טייטלבאום:
"אם אתה מאמין באמת שהאל יתברך רואה אותך, איך אתה עזות פנים גדול כל כך שאתה יודע שמלך מלכי המלכים הקב"ה רואה אותך והוא עומד אצלך ואתה עושה כך, הלא אם היה כאן איזה אדם, ומכל שכן אדם חשוב ודאי לא עשית זאת בפניו בשום אופן, ואיך תעשה זאת לפני מלך גדול ונורא אשר כל דיירא ארעא כלא חשובין קמיה, ואיך אימתך לא תבעתך. ואם תחשוב שאינו רואה, זה קשה מן הראשון שאתה כופר בעיקר האמונה..
והנה אין ישוב לזה הקושיא, רק מה שאמרו חז"ל (סוטה דף ג' [ע"א]) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ובודאי כונת רז"ל הוא משום זו הקושיא, דבלא רוח שטות אי אפשר לשום בר דעת לעבור עבירה משום זו הקושיא, רק שנכנס בו רוח שטות ועל שוטה אין קושיא, ובאמת בשעת עבירה שוכח מכל זה, ואין נותן על לבו כלל שהשי"ת רואה" (ספר ישמח משה -פרשת נצבים)
התאווה מתגברת כאשר האדם שוכח מה ייעודו, בשביל מה הוא נמצא בעולם, שוכח מריבונו של עולם. ולכן התיקון, ככל שאדם יותר יעמול בתורה, יותר יחשוב על עולם הבא, הקב"ה יהיה אצלו משהו חי שהוא לא שוכח ממנו, יותר כל יום ויום יחשוב בשביל מה הוא נמצא בעולם, מה תפקידו "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה". כשהוא יהיה ממוקד מטרה אז הוא לא ישכח, וכן עמל התורה יגרום לו לנשמה גדולה יותר, את הגשמיות הוא יקדש, ושלושת הדברים האלה יגרמו לכך שהוא לא יחטא.
יש גורמים הגוררים את האדם לחטא ואחד מהם הוא פתיחות יתר הגורם ל'רוח שטות' להיכנס.
'נכנס בו רוח שטות'. כלומר זה לא משהו מתוכו, זה משהו שנכנס בו מבחוץ. אם האדם לא ייתן למשהו חיצוני שייכנס אליו, אם אדם יקפיד על שמירת העיניים, יקפיד על מה הוא שומע בדיבור, יקפיד על מה הוא רואה, צלם האלוקים שבו יישמר.
וכך כותב הרב אברהם יהושע מאפטא- אוהב ישראל:
"והענין הוא כי באמת קשה על האדם הנברא בצלם א-לקים ואורות עליונים מקיפין אותו איך יכול לעשות עבירה בפועל, לכך אמר אין אדם עושה עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, וכשנכנס רוח שטות לתוך איבריו יסתלק הצלם מעליו ח"ו, ואז יכול לעשות עבירה בפועל. לכך צריך לשמור את עצמו לבלתי יכנס רוח שטות לתוך מוחו ולבו ועיניו ואזניו ודבוריו, בזה יהיה צלם א-לקים חופף עליו כל היום"
אחד האתגרים של הציבור שלנו, למצוא את האיזון הנכון בין פתיחות לבין סגירות. לכן יש ערך גדול וחשוב לבדוק כל דבר, האם זה מרומם אותנו או ח"ו מפיל אותנו.
גורם נוסף הגורם לאדם שרוחניות לא נהפכת להיות עיקר חייו, הוא קלות ראש.
מהו 'נבל ברשות התורה'? הרי הוא לא עבר על שום איסור? אלא כשאדם 'קל דעת' התאווה מוצאת מקום והוא לא חושב בכלל על ריבונו של עולם. ולכן כותב הרמב"ן: ציוותה התורה "קדושים תהיו":
"והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות.... ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה..וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס"
ר' יוסף אלבו מתמקד בכך שהנפילות מתחילות בדברים שהם 'היתר'- סלסול בשיער, חשיבות יתירה למאכל ומשתה. אין כוונת הדברים שאדם לא ייהנה מהעולם הזה, שהרי הנזיר נענש על שמנע עצמו מן היין. אך חשוב מאד למצוא את האיזון הנכון ולעשות זאת במינון שאינו גורע מן המיקוד וסולם הערכים הפנימי של האדם, שלא ייהפך האדם להיות 'קל דעת' המביא לידי רוח שטות. אפשר להיות שמח אבל אין להיות ליצן. ליצנות מביא רוח שטות.
וכך כותב ר' יוסף אלבו:
"שבתחלה אומר לו לך אכול בשמחה לחמך וגו'.... כי כבר רצה הא-להים את מעשיך ואין לך חסיד בעולם שלא שלא יתפתה לדבריו הללו שאינו נראה שיהיה בהם מכשול עון וכשהאדם נשמע לו בזה יוסיף לומר לו בכל עת יהיו בגדיך לבנים (שם ט') כלומר שיהיה נאה ומסולסל ואחר ששמע לו גם בזה שאין בזה עון אשר חטא יוסיף עוד לומר לו ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו' (שם ט') ואחר שהגיע אותו למדרגה זו להשמע אליו בדברים הללו אע"פ שהם דברים המותרין לא ישקוט עד שמוסיף עליו ומביאו לכפור בעקר ולומר לית דין ולית דיין ואומר לו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" (ספר העקרים - מאמר רביעי פרק כח)
עיקרון נוסף שיגרום לנו לא לחטוא הוא, לא לאבד רגישות.
כותבת הגמ':
"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? ללמדך שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג.)
רש"י כבר כותב שסוטה בקלקולה הכוונה, כשהאדם רואה את הסוטה בבית המקדש כאשר היא נענשת. וקשה, מדוע אז יזיר עצמו מן היין, הרי הוא לא ראה את מעשה הכיעור? אלא הכוונה שעצם ראיית סוטה (גם אם היא נענשת) ומחשבות על נושא זה, זה גופא גורם לכך שאותו אדם מאבד רגישות, ולכן חשוב שיאזן עצמו ויזיר עצמו מן היין.
חשוב מאד שגם אנו נבחון את מעשינו, לא רק בשאלה אם זה מותר או אסור, אלא האם אנו מאבדים רגישות או לא?
הרב דסלר מסביר את אותו רעיון גם על ההלכה שעדים שהתרו באדם שלא יחלל שבת ואותו אדם לא שמע להתראה והמשיך לחלל שבת ואז ב"ד הורג אותו. התורה כותבת שהעדים הם הראשונים שסוקלים אותו באבנים. מדוע דווקא הם? כותב על כך הרב דסלר:
"הם שראו את החוטא בחטאו, הם שהתרו בו ושמעו אותו אומר "אף על פי כן", הדווקאיות שלו, הם זקוקים לסייג מחודש מן העבירה. עצם זה, שהם ראו את העבירה הזו זה גורם להם לרדת ביראת שמיים ולכן בביצוע גזר הדין, כשמוציאים לפועל, הם צריכים לתקן את הפגם שנוצר". (מכתב מאליהו)
עדים אלו זקוקים לחיזוק חדש כדי שרגישותם לעוול תחזור אליהם כבתחילה. עצם זה שהם ראו את העבירה, את החוצפה, זה גורם להם שיראת השמיים שלהם ניזוקה, ולכן חשוב שהם אלו שיהרגו, כדי לאזן בחזרה את יראת השמים שלהם.
כתוב בתורה
"ויהי עשיו בן ארבעים שנה ויקח אישה... ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה" (בראשית כו,לד)
ובמדרש כתב:
"אלא מפני שהיה רבקה בת כמרים לא הייתה מקפדת על טינופת עבודה זרה. אבל יצחק שהיה בנם של קדושים היה מקפיד על טינופת עבודה זרה, לפיכך יצחק נמצא תחילה" (בראשית רבה)
רבקה מאבדת רגישות כי היא גדלה בבית של עבודה זרה, אבל מבחינתה זה לא סוף העולם. לעומתה יצחק לא יכול לסבול את עניין העבודה הזרה, בשבילו זה 'סוף העולם'.
עיקרון נוסף חשוב הוא, חשבון הנפש אותו צריך כל אדם לערוך ולעשות.
הפסוק כותב:
"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה" (במדבר פרק ו פסוק ב)
ועל זה כותב אבן עזרא:
"יפלא - יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם" (אבן עזרא במדבר פרק ו פסוק ב)
כותב הרב אזרחי:
"אך לכאורה, תינח כשכבר עמד הפלוני בנזירותו, קיים את כל מגבלותיו של הנזיר, אולי אז, כבר נראה הפלא לעיניים. עמד האיש בנסיון, הלך נגד תאוותו ... אבל ה"יפליא" של הכתוב הרי מוסב על ה"לנדור נדר נזיר להזיר לה", כלומר בשעת הפלאת נדרו ונזירות נזירותו, כלום כבר אז התחולל הפלא?
התשובה היא כן, דווקא אז! אולי אפילו יותר מאשר בשעת קיום נזירותו! כי הפלא הוא, ההכנסות ל"מהלך" חדש. "מהלך" אחר, מהלך של התגברות על ההגררות "אחר תאוותם". אדם זה, מפסיק להיות נגרר, אדם זה, מתחיל להיות מוביל, מחושב. אדם זה, הציב לפניו אתגר של מהלך חיים חדש, מהלך של שליטתו על רצונותיו.
אילו היה האדם מפסיק לאכול ענבים או לשתות יין, מגדל שערותיו, אינו נטמא למתים, גם אילו היה מקיים כל עניני הנזיר והלכותיו בדקדוק עצום - לא היה "נזיר". כדי להיות "נזיר", חייבים לקבל נזירות על ידי נדר.
מדוע? משום שהנדר, הוא שמכניס את האדם לתוך ה"מהלך" של ה"נזירות". משום שה"נדר", הוא מסקנת המחשבה אודות מצבו של האדם, והדרך להתקדמותו. הנדר והקבלה, היא זאת ההופכת את שערותיו ל"נזר". (הרב ברוך מרדכי אזרחי - ברכת מרדכי - פרשת נשא "כי יפליא")
הרבה פעמים אנחנו לא עורכים את חשבון הנפש הפנימי ואנחנו ממשיכים עם החיים הרגילים, לא עוצרים ובודקים.לדעתי, פעם בשבוע אדם צריך לעשות לעצמו דין וחשבון, האם הוא ממוקד מטרה, האם הוא מצליח לקדש את החומר, האם הוא חי באיזון נכון בין פתיחות וסגירות, האם הוא לוקח אחריות על חייו.
אחת השאלות שיש בפרשה שלנו היא מדוע למנות את כל מה ש12 נשיאים הביאו כקורבנות, הרי כל הקרבנות של הנשיאים הם אותו דבר? אפשר לכתוב רק את הראשון ולכתוב שכל שאר הנשיאים הביאו כמוהו? והתשובה היא שכל נשיא חשב בזמן הקרבן בצורה שונה, בכוונה אחרת, ולכן זה נחשב קרבן אחר.
וכך כותב נתיבות שלום:
"ויש ללמוד מפרשת הנשיאים את היסוד שאמור חז"ל (סהדרין קו: ) רחמנא לבא בעי, המחשבה היא העיקר, דאף שבמעשה היה שווה קרבן כל הנשיאים, כתבה התורה כל קרבן בפרטות, מפני שלכ נשיא השקיע בקרבנו את המחשבות והכוונות שלו בפרט המיוחד של שבטו. ובמיוחד בקרבן לא המעשה הוא העיקר אלא המחשבה, וכל שבט יונק קדושתו מהכוונה שהכניס הנשיא בקרבנו" (נתיבות שלום)
לכן חשבון הנפש צריך לנבוע מ'רחמנא ליבא בעי' – איפה הלב שלנו נמצא? מה מתחולל בנפשנו פנימה? מה התהליכים הפנימים העמוקים שקורים לנו? האם הנשמה היא העיקר, היא התמונה, והחומריות היא רק המסגרת של חיינו?
כולנו מלאים קדושה, כולנו מלאים צלם אלוקים, ולכולנו יש חובה שלא תיכנס בנו רוח שטות. עמל התורה, יראת שמים,דבקות במטרה, חיבור לחברה בעלת אידיאלים, דיבוק לחברים לומדי תורה, יובילו אותנו למטרה האמיתית, ונזכה אי"ה להתקרב לריבונו של עולם כיחידים וכקבוצה, ולשמוח בשמחתה של התורה.
