שאלה שבועית: ספירת העומר בזמן הזה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

השיעור מועבר לע"נ הרבנית רות דבורה בת הרב ירמיהו אבידן אשתו של ראש הישיבה הרב אברהם אבידן זצ"ל שעמד בראשות הישיבה במשך שנים רבות.

כשהלכתי לנחם דברתי עם הבנים על מסירות הנפש של הרבנית עבור התורה: במשך שנים רבות שבת אחרי שבת הטלטלה מביתה יחד עם ראש הישיבה כדי לשהות עם בחורי הישיבה בשבתות, וזאת גם בגיל מבוגר בו היציאה מהבית פחות נוחה.

עוד הזכרתי בבית האבלים בקצרה את הפסק של אביהם לחמם מים עבור הכנת שתיה חמה ללוחמים בשבת בירושלים מדין 'עד רדתה', פסק שעסקנו בו בעבר מספר פעמים בהרחבה. יהיו הדברים לעילוי נשמתה

שאלה א] ברכת שהחיינו בספירת העומר – על מצוות המתחדשות מזמן לזמן מברכים אנו שהחיינו. שונה הדבר בספירת העומר עליה איננו מברכים שהחיינו. צריכים אנו לברר מה טעם הדבר? זאת ועוד, שביחס למצות נטילת לולב בששת ימי החג שבדומה לספירת העומר הינה 'זכר למקדש', מברכים שהחיינו[1]. ומדוע אם כן בספירת העומר אין מברכים?

שאלה ב] 'הרחמן' - ברכת 'שהחיינו' אינה ההבדל היחיד בין ספירת העומר לנטילת לולב. בספירת העומר מוסיפים את תפילת 'הרחמן' בציפיה לבנין המקדש, דבר שאיננו עושים בנטילת לולב ביתר ימי החג. ונשאלת השאלה מדוע, הרי גם נטילת לולב ביתר ימי החג נעשית זכר למקדש?

שאלה ג] האם ישנם הבדלים בין קיום מצות הספירה בזמן שבית המקדש היה קיים לקיום מצות הספירה בזמן הזה?

שאלה ד] מנין שבועות בלא ימים- ספירת העומר מורכבת מספירת ימים וספירת שבועות. מה היחס בין ב' ספירות אלו, האם הן מצוה אחת או ב' מצוות נפרדות?

השלכה אפשרית לשאלה זו תהיה במקרה בו אדם שכח לספור באחד מימי השבוע הראשון לספירה בטרם שהחל מנין השבועות. להלכה, השוכח לספור באחד הימים אינו יכול להמשיך לספור בברכה. נשאלת השאלה האם כאשר תגיע הספירה ל'שבוע' ויחל מנין השבועות יוכל הלה לשוב ולספור בברכה מדין מצות ספירת השבועות או לא?

הגמ' העיקרית עליה נסוב דיוננו, היא הגמ' במנחות (סו.):

אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא.

דברי אמימר צריכים ביאור- הרי בלולב, טענת 'זכר למקדש' מהווה עילה להוסיף על חיוב הנטילה הקיים, וכיצד סיבה זו עצמה מהווה עילה להפחית מהחובה במצוות ספירת העומר?

תשובה

נחלק את תשובתנו לחמש נקודות עיקריות:

1] ספירת העומר דאורייתא / דרבנן- הרמב"ם (תמידין ומוספין ז, כב-כד) כותב:

מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות....מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן.

מבואר מדבריו שחובת הספירה בכל זמן (היינו- גם בזמן הזה) הינה מהתורה.

מנגד, מדברי תוס' (מנחות שם ד"ה זכר) מבואר שחובה זו הינה מדרבנן בלבד זכר למקדש, וזאת מכך שכתבו שבמצבי ספק- הולכים אנו לקולא, ככל ספק דרבנן:

נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן.

בביאור שורש המחלוקת בין הרמב"ם לתוס'[2] ניתן להציע שני כיוונים:

א] מדברי ערוך השולחן (או"ח תפט, ג) מתבאר שנחלקו בעיקר עניינה של ספירת העומר, בעוד שתוס' תלו את הספירה בקרבן העומר (כרמוז בשמה), הרמב"ם למד שעניינה של הספירה הוא הכנה למתן תורה. ועל כן, בזמן הזה שמחד לצערנו אין מקריבים את קרבן העומר, ומאידך חג מתן תורה בעינו עומד, נחלקו הרמב"ם ותוס' האם חובת הספירה מהתורה או לא.

ב] הגרי"ז (ע"פ הגר"ח) מבאר, שאמנם חובת הספירה תלויה בקרבן העומר, אולם אינה תלויה בהקרבת הקרבן בפועל אלא ביכולת להקריב. כפי שהזכרנו בשיעור הקודם נחלקו הראשונים האם קדושת המקדש בעינה עומדת – 'קדשה לעתיד לבא' (רמב"ם) או לא (ראב"ד). הרמב"ם לשיטתו שקדושת המקדש לא בטלה, ועל כן ניתן להקריב את קרבן העומר וממילא חובת הספירה קיימת מדאורייתא.

ואילו תוס' למדו כשיטת הראב"ד שקדושת המקדש בטלה, ועל כן הואיל ולא ניתן להקריב את קרבן העומר חובת הספירה אינה מהתורה.

2] שתי סוגי תקנות 'זכר למקדש' – הגרי"ז בחידושיו מבאר, שכשתקנו חז"ל לספור ספירת העומר בזמן הזה, לא תקנו 'חובת ספירה' מדרבנן כעין של תורה, אלא תיקנו חובה עצמאית זכר למקדש. ועל כן אין כל גדריה ופרטיה שוים לגדרי חובת הספירה הדאורייתאית שהיתה בזמן המקדש.

בדרך זו מבאר הגרי"ז את הנימוק הנזכר בתשו' הרשב"א לכך שאין מברכים 'שהחיינו' בזמן הזה. אם מצות הספירה בזמן הזה היתה יישום דרבנני של מצות הספירה, הגם שעגמת הנפש כרוכה בדבר, היו מברכים 'שהחיינו'. אלא שהואיל ומצות הספירה היא תקנה עצמאית שכל עניינה הוא 'זכר למקדש' אין מברכים עליה.

לדבריו, נמצא שעל נטילת לולב בזמן הזה, על אף שהיא תקנה עצמאית 'זכר למקדש' מברכים 'שהחיינו', וצריך לברר מדוע?

הרב יוסף דב סולוביצ'יק (פניני הרב עמ' רכז) מוסיף קומה על הרעיון הנ"ל בדברי דודו הגרי"ז, ולפיו מבואר החילוק בין תקנת נטילת לולב 'זכר למקדש' עליה מברכים 'שהחיינו', לתקנת ספירת העומר 'זכר למקדש' עליה לא מברכים.

תקנת נטילת לולב כל שבעה מוסמכת בגמ' בסוכה (מא.) על הפס' בירמיהו (ל) "'ציון היא דורש אין לה' – 'מכלל דבעיא דרישה', ועניינה לזכור תמיד את שמחת בית המקדש (כך גם תקנת 'כורך' 'זכר למקדש כהלל').

לעומת זאת תקנת ספירת העומר 'זכר למקדש', שייכת לתקנות שנועדו להזכיר ולעורר את הכאב על החסר שבא בעקבות החורבן, המובססות בגמ' בבבא בתרא (ס:) על הפס' בתהילים (קלז): "אם אשכחך ירושלים תשכחך ימיני". ועל כן, מסיבה זו סבר אמר שיש להשמיט את מנין השבועות מהספירה בזמן הזה, כדי להדגיש את החיסרון הקיים בעקבות החורבן (שהרי זהו עניינה של התקנה), מה שאין כן בלולב.

לדבריו, האבלות בימי הספירה אינה רק על מות תלמידי רבי עקיבא, אלא גם ובעיקר על חורבן המקדש והחסר הגדול שבא בעקבותיו, המודגש בתקנת ספירת העומר.

מסיבה זו מובן שעל נטילת לולב שהינה זכר לשמחת המקדש מברכים שהחיינו, אולם על ספירת העומר שהינה זכר לחסר ולחורבן אין מברכים. בנוסף, על ספירת העומר מוסיפים את אמירת 'הרחמן' לעורר רחמים בעקבות תחושת החסר של החורבן, דבר שאינו שייך בתקנת נטילת לולב זכר למקדש.

3] היחס בין ספירת הימים לספירת השבועות- הנחת היסוד הפשוטה שלנו היתה שספירת הימים והשבועות הינן ב' מצוות נפרדות. אכן דעת רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה ח"ד) שספירת הימים וספירת השבועות הינן ב' מצוות נפרדות, ובזמן המקדש היו מברכים על כל אחת מהן ברכה בפני עצמה. אולם הבדל יש בין ב' מצוות אלו- בעוד שספירת הימים הינה חובה עצמאית, ספירת השבועות לעומת זאת תלויה בקרבן העומר (כלשון הכתוב 'וספרתם לכם...מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות'.. ויקרא כג, טו).

לדבריו, הן ר' אשי והן אמימר מנו גם בזמן הזה שבועות, אלא שנחלקו האם גם בזמן הזה יש לברך עליהם ב' ברכות נפרדות (כך סבר ר' אשי), או שמא בזמן הזה אין לברך עליהם ב' ברכות נפרדות הואיל ומצות ספירת השבועות תלויה בקרבן העומר שלצערנו אינו קרב בזמן הזה. וזוהי כוונת הגמ' שאמימר לא מני שבועי.

נמצא, שבעוד שלהבנה הפשוטה שהבנו עד עתה בגמ' מנהגנו הוא כאביי ור' אשי, ואילו להבנת ר' ירוחם מנהגנו הוא כאמימר!

4] שכח לספור ימים טרם מנין השבועות- בעל בית הלוי (ח"א סי' לט) דן במקרה בו שכח האדם לספור באחד מימי הספירה הראשונים בטרם החל מנין השבועות, שכאמור אינו רשאי להמשיך ולספור בברכה. האם כך יהיה הדין כאשר יגיע למנין השבועות? דעתֹו היא שמרגע שיחלו למנות שבועות יוכל לספור בברכה, וזאת משום שאלו ב' חלקים נפרדים של מצוה שאינם תלויים זה בזה.

נכון יהיה הדבר גם ביחס לקטן שהגדיל בימים הראשונים של הספירה לשיטת הסוברים שקטן שהגדיל אינו יכול להמשיך לספור בברכה. כל זאת עד שהחלו למנות שבועות, אולם לאחר מנין השבועות יוכל להתחיל לספור בברכה.

בית הלוי מציין שדבריו מתבססים על דברי הטור האומר שאם מנה ימים בלא שבועות או שבועות בלא ימים יצא. הרי, שאלו ב' חלקי מצוה נפרדים שאינם תלויים זה בזה.

הרב אשר וייס שליט"א במנחת אשר תמה על דברי בית הלוי, והעיר שבטור עצמו דין זה אינו מופיע. וכותב שככל הנראה הסתמך בית הלוי על דברי הטור המובאים במגן אברהם (תפט ס"ק ד), שכתב 'ואם מנה שבועות לבד נמי יצא כמ"ש הטור'.

ובמחצית השקל על ס"ק זה ביאר שכוונתו לשיטת היש אומרים שהובאה בטור שאם מנה היום שבוע אחד ויום אחד (ולא 'שמונה ימים שהשם שבוע אחד ויום אחד'), יצא. אולם אין כל מקור בדבריו שבמקרה בו מנה רק השבועות בפני עצמם יצא.

ועל כן, מצדד הרב אשר וייס שליט"א למעשה דלא כטור, ופוסק שבשכח יום אחד טרם שהגיעו למנין השבועות לא יצא.

בתשובתו מתייחס הרב אשר וייס שליט"א לכך שמערער בדבריו על דברי בעל בית הלוי:

ולא אמנע מלהשיח את צערי לאהובי, הנה צר לי על מה שנשתרש אצל הרבה בני תורה יקרים הוגי תושיה ולומדי תורה לשמה כאשר מתקשים בדברי אחד הגדולים לעוות את השכל ולעקם את הכתוב כדי "ליישב" את הקושיא, ולרוב אין בזה לא יישוב ולא יישור אלא עקמימות, רגיל אני לומר לתלמידיי שאין גאוני עולם הקדמונים והאחרונים זקוקים ל"רחמינו" שנעשה עמהם חסד וניישב את דבריהם בדרכים עקלקלות ואין בזה כבוד לרום מעלתם, אלא אדרבה ביטול כבודם הוא לפרש דבריהם בדרך לא דרך. אין לנו אלא ליגע ולעמול להבין פשטות דבריהם העצומים והעמוקים והישרים ובמקום שאין להבין דבריהם בפשטותם וישרותם יש להניח את הדברים בצ"ע ומתוך הכנעה גדולה והתבטלות אף לחלוק ניתנה רשות, ורע בעיני דרך זה "ליישב" דברי קדמוננו בדרכים עקלקלות שאינם מתיישבים לא בלשונם ולא בסברא הישרה. ועיין בדבריו הנפלאים והבהירים של אדוננו הש"ך עמוד ההוראה בחו"מ סימן פ"ד סקי"א "ואין לבדות חילוקים שאינם נכונים לדינא, ויותר נכון שישארו דברי הרא"ש והמחבר בקושיא משנמציא סברות זרות וכו'".עוד ראיתי להעיר למע"כ על כתבו שבא ליישב את דברי הביה"ל "שלא יהיה ח"ו כטועה בדבר משנה" ידע נא ידידי שאין בזה פחיתות ובזיון כלל לומר על גדולי ארץ ואדירי תורה שנעלמו מעיניהם אף דברי ראשונים מפורשים, וכבר האריך גאון הגאונים בשו"ת חוט השני סי' י"ח (והביא דבריו בפ"ת יו"ד רמ"ב סקי"ב) בבקיאות מבהילה ומדהימה להוכיח שאף מעיני גדולי הראשונים נעלמו לעתים דברים מפורשים, והלא כך טבע הקב"ה בטבע האדם ששר השכחה שולט בכל, והשכחה תופעת הטבע היא כמו הרעב והצמא, ומי לנו גדול ממשה רבינו שלא בוש לומר שמעתי ושכחתי כמבואר בזבחים ק"א ע"א, וכך יש ללמוד מהלל הזקן שאמר בפסחים ס"ו ע"א "הלכה זו ידעתי ושכחתי", ופעמיים במסכת מדות אמר התנא הגדול ר' אליעזר בן יעקב "לשכה מערבית דרומית שכחתי מה היתה משמשת" (פ"ב מ"ה), "לשכת העץ שכחתי מה היתה משמשת" (פ"ה מ"ג), ובקידושין נ"ו ע"א "א"ר ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי" ובכל הש"ס חזינן ששכחה שלטה אף בגדולי התנאים והאמוראים מלאכי עליון, וכבר אמרו בעירובין נ"ג ע"א "אנן כאצבע בבירא לשכחה.

'ולא אמנע לי.. לעוות את השכל... לא יישוב ולא ישור אלא עקמומית..

5] 'לשם ייחוד' בספירת העומר בזמן הזה- השו"ע (תפט, א) פוסק כשיטת תוס' שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. ב'לשם ייחוד' הנהוג בקהילות רבות בישראל הלשון היא 'לקיים מצות עשה כמו שכתוב בתורה'. דבר זה מביא לידי חשש ל'בל תוסיף', וזאת משום שכתב הרמב"ם (ממרים סופ"ב) שבכוחם של חכמים להוסיף דינים מדרבנן ואין בזה משום 'בל תוסיף' בתנאי שמדגישים שהחיוב הוא מדרבנן בלבד, אולם במידה ואומר שמקיים מצוה מהתורה עובר משום בל תוסיף.

ומסיבה זו סבור הרב עובדיה יוסף ופוסקים נוספים שאין לומר את 'לשם יחוד' זה, או לכל הפחות את משפט זה ב'לשם יחוד'. אכן הרב שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה מועדים יא, דבר הלכה אות ב) סבור שאין בדבר משום 'בל תוסיף', משום שברור הדבר שכוונתו לא היתה לומר שמקיים מצוה מהתורה, אלא מצוה ששורשה כתוב בתורה.

נציין, שכף החיים (תפט, ז) סבור שעקרונית יש לומר את לשם יחוד זה, למעט בלילה האחרון של הספירה, וזאת משום שאומר בלשם יחוד 'שבע שבתות תמימות תהיינה', ונמצא שבאמירתו זו כבר מנה את מנין הימים ולא יוכל לשוב ולספור בברכה [הפוסקים האחרים שלא חששו לזה סברו שהואיל ואין כוונתו לספור, ולהיפך מכוון לספור לאחר ה'לשם יחוד', אין בדבר בעיה].

[1] במידה ולא בירך ביום הראשון של חג.

[2] כמובן שתהיה ביניהם נפקא מינה גדולה למצבי ספק, כספירה בבית השמשות, לתוס' זהו ספק דרבנן ולקולא, ואילו לרמב"ם זהו ספקא דאורייתא, ולחומרא.