שאלה שבועית: ברכת האירוסין וברכת שבע הברכות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א] בירך שהכל על כוס היין- הג"ר אדר"ת סידר קידושין, וכשברך על הכוס לפני ברכת האירוסין בירך 'שהכל נהיה בדברו' במקום 'בורא פרי הגפן'. הוא שם לב לטעותו מיד ושב ובירך 'בורא פרי הגפן'.
לאחר שנגמרה החופה שאלוהו לפשר הנהגתו, שהרי יודעים אנו שברכת 'שהכל' פוטרת בדיעבד גם את ברכת הגפן?
השיב להם האדר"ת, שאכן אמנם ברכת שהכל פוטרת הכל, אולם הואיל והוא ובברכתו הוא שימש שליח של החתן והכלה והם 'לתקוני שדרוהו ולא לעוותי', ובמעשה גרם לכך שברכתו תועיל בדיעבד בלבד- התבטלה השליחות.[1]
הג"ר צבי פסח פרנק רבה של ירושלים, חולק (הר צבי אבה"ע סי' פח) וסבור שלא היה צריך לחזור ולברך במקרה זה.
בשיעור שלפנינו נעמוד על מספר נקודות העומדות בבסיס מחלוקתם.
שאלה ב] גדר ברכת האירוסין – ברכת האירוסין הינה בעלת נוסח ייחודי – היא איננה בנוסח שגרתי של ברכת המצוות, מוזכרים בה איסור והיתר, וכן מוזכרת בה החופה, ונשאלת השאלה מה עניינה של ברכה זו, ומדוע נתקנה בנוסח ייחודי זה? בדברינו נציג את מחלוקת הפוסקים בשאלה זו ואת הנפקא מינות העולות ממנה.
שאלה ג] ברכת אירוסין במקדש על ידי שליח- הגמ' (כתובות ז:) דנה בברכת האירוסין, ומביאה מקור מבועז ורות:
אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה.
תוס' במקום (ד"ה שנאמר) מציינים שבמסכת כלה מופיע מקור אחר לברכת האירוסין:
ובמסכת כלה דמייתי קרא ד'ויברכו את רבקה' [כאשר הלך אליעזר לארס את רבקה ליעקב], איכא למימר דהתם [במסכת כלה] ברכת אירוסין והכא [הפסוק המופיע בסוגיא בכתובות עוסק ב]ברכת נישואין.
ומוסיפים תוס' ולומדים ממקור זה הלכה נוספת:
ויש ללמוד משם שיש לברך ברכת אירוסין לאשה המתקדשת על ידי שליח, שהרי אליעזר שליח היה.
שאלתנו היא, מדוע הוצרכו תוס' למקור כדי לחדש שמברכים את ברכת האירוסין על ידי שליח? מדוע שונה הדבר מכל שליחות במצוות, שהשליח מברך על המצוה?
יתירה מזאת, המאירי והאור זרוע סבורים למעשה כ'הוא אמינא' של תוס'- ששליח המקדש אכן אינו מברך! וסברתם טעונה ביאור- מדוע שונה הדבר מכל שליחות במצוות?
שאלה ד] האם מסדר הקידושין צריך לשתות מכוס היין? – מבני עדות המזרח יש הנוהגים שהמקדש מוזג כוסית קטנה לעצמו ושותה אחר ברכת בורא פרי הגפן. על הגר"ח מבריסק מסופר שהיה שופך מעט יין מהכוס על ידו ומכניסם לפיו, מה שורש מחלוקתם?
שאלה ה] חלוקת ברכות הנישואין- הרב פרנק בתשובתו תוך כדי הדיון בגדרי ברכות אלו, כותב שאת שבע הברכות (לכל הפחות את שש הראשונות מתוכן) יש לברך ברצף על ידי אדם אחד.
טעמו הוא משום שישנן ברכות שאינן פותחות בברוך מחמת שהן סמוכות לחברתן, ועל כן יש לאומר באופן זה.
הרב יואל עמיטל סיפר שבחתונתו בירך הג"ר עובדיה יוסף בחופה את ששת הברכות הראשונות, ורק את הברכה השביעית (הפותחת בברוך) בירך הג"ר אהרן לכטנשטיין.
המנהג הרווח אינו כן; ננסה בשיעור שלפנינו להבין מדוע.
תשובה
שיטת הרמב"ם (סה"מ ע' ריג, אישות א, א) שיש מצוה בקידושין, כך כתב בספר המצוות (ע' ריג):
היא שצונו לבעול בקדושין ולתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה, וזו היא מצות קדושין, והרמז עליו כי יקח איש אשה ובעלה וגו', הורה שהוא יקנה בביאה, ואמרו ויצאה והיתה, כי כמו שההוצאה בשטר אף ההויה בשטר. וכמו כן למדנו שהיא נקנית בכסף.
ובהל' אישות (א, א):
"נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה שנאמר "כי יקח איש אשה ובא אליה" (דברים כב, יג). וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים אלו האשה נקנית...
מבואר בדברי הרמב"ם שישנה מצוה בעצם הקידושין. לדבריו מסתבר שברכת האירוסין היא ברכת המצוות. וכאמור בשאלה, נצטרך לתת את הדעת מדוע נוסח ברכה זו שונה מנוסח ברכת המצוות רגילה.
הרא"ש (כתובות א, יב) חולק וסבור שברכה זו היא ברכת השבח. הוא פותח את דבריו בשאלות אותן שאלנו על נוסח הברכה:
יש מקשין על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה ועוד היכן מצינו ברכה כזאת שמברכין על מה שאסר לנו הקב"ה והלא אין אנו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה ענין להזכיר עריות בכאן. ועוד מה לנו להזכיר חופה בכאן כיון שמברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין ובלא חופה.
ומשיב, שברכה זו אינה ברכת המצוות הואיל ואין מצוה כלל בקידושין מצד עצמם:
ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו... וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות. והזכירו בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקידושין שלא יטעה אדם לומר שהברכה של קידושין נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה. ולהכי נמי הקדימו חופה לקידושין לומר והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה שאחר ברכת הקידושין.
לדברי הרמב"ם שברכה זו היא ברכת המצוות, מסתבר שיש צורך בשליחות כדי שיוציא ידי חובה.
אכן, גם לדברי הרא"ש שברכה זו היא ברכת השבח יתכן והיא חיוב של הבעל, ומסדר הקידושין מוציא את הבעל מדין 'שומע כעונה'. הסיבה שתקנו שהמסדר הוא שמברך – שלא לפגוע במי שאינו יודע לברך בעצמו (ואכן, מנהג בני עדת תימן על פי הרמב"ם, שהחתן מברך בעצמו את ברכת האירוסין).
1] לאור זאת, אומר הנודע ביהודה (אבה"ע מהדו"ת סי' א) שבמידה והחתן חרש, לא יברך הרב המסדר את ברכת הקידושין, הואיל והחתן אינו שומע ואינו יכול לצאת ידי חובתו מדין 'שומע כעונה'.
נציין, שהג"ר עקיבא איגר (בגליון השו"ע יו"ד סי' א) חולק וסבור שהרב המסדר מברך גם במידה והחתן חרש הואיל וסבר שברכה זו אינה בתורת שליחות (שמא היא ברכת השבח של הציבור).
2] בנוסף, להבנה זו על מסדר הקידושין לכוון להוציא את החתן ידי חובתו.
3] ועל כולנה, הנפקא מינה שהעלה האדר"ת- במידה וטעה הרב המסדר ובירך באופן שיוצא בו בדיעבד בלבד. אם הרב המסדר מוציא את החתן מדין שליחות שייך ליישם את הכלל של 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי', אולם אם אין מסדר הקידושין שליח איננו זקוקים לתורת שליחות, וממילא לא נאמר כלל זה.
ואכן, אחת מטענותיו של הג"ר צבי פסח פרנק על האדר"ת היא שלסוברים שברכה זו היא ברכת השבח ולא ברכת המצוות אין צורך בתורת שליחות כדי להוציא את החתן ידי חובתו, וממילא גם אם נהג באופן דיעבדי אינו צריך לחזור.
הג"ר שלמה זלמן אוירבך (שם) חולק על הרב פרנק, וכותב שגם לסוברים שברכת האירוסין היא ברכת השבח וממילא אין צורך בשליחות לברכת האירוסין עצמה, מכל מקום ידי חובת ברכת הנהנין- על הגפן זקוקים החתן והכלה לצאת ידי חובה מאחרים, ועל כן יש צורך בתורת שליחות. והואיל וכאן שינה משליחותו ועשאה באופן שאינו שליח להם סוף סוף הינו שליח 'בדיעבד'[2].
ועל כן כתב בדרך האפשר:
ואם כן אפשר דשפיר צריכים לפי זה החתן והכלה לברך בפה"ג לפני הטעימה ולא לחוש למה שבירך הרב שהכל.
נציין, שעל אף הקשיים שהקשו האחרונים על שיטת האדר"ת, נציין, שמהרא"ש בתשובותיו (מה, ו) נראה מקור איתן לדברי האדר"ת:
הרא"ש שם עוסק בענין גט מוקדם (שנכתב בגט תאריך המוקדם לתאריך תחולת הגט) הפסול מדרבנן, שלא נודע לאשה שהוא מוקדם ועמדה ונשאת, והתירה הרא"ש לשוב לבעלה הראשון בא גט משני.
המהר"ם בן חביב בספרו גט פשוט (קכז ס"ק ו) מנמק את דינו של הרא"ש על ידי הסברה עצמה בה השתמש האדר"ת- לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ברגע שהשליח גירש באופן בו הגט פסול מדרבנן, אף שמדין תורה אין בו פגם- בטלה השליחות, וממילא לא חלו קידושי שני כלל[3].
נמצא אם כן, שמחלוקתם נסוב אודות השאלה האם כאשר עושה שליח מעשה המועיל רק בדיעד מפעילים אנו את הכלל ש'לתקוני שדרתי ולא לעוותי', או לא.
נוסח הברכה – כיצד ישיב הרמב"ם על השאלות שעורר הרא"ש? אם ברכה זו היא ברכת המצוות, מדוע תוקנה בנוסח כה לא שגרתי? מצינו לשאלה זו מספר תשובות:
א] הר"ן (כתובות ב:) משיב, שעל אף שישנה מצוה בקידושין, מכל מקום לא נתקנה עליהם ברכת המצוות רגילה, מחמת שאין מברכים ברכת המצוות על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה. ומצות הקידושין 'אין עשייתה גמר מלאכתה' הואיל וישנה את החופה לאחר מכן.
ועל כן, לא תקנו ברכת המצוות רגילה, אלא ברכה על קדושת ישראל.
ב] השאלתות (שאילתא טז) כתב שהמקור לברכות האירוסין הוא מהברכות שברכו את רבקה[4]. הנצי"ב בביאורו לשאלתות העמק שאלה מבאר לאור מקור זה מדוע נוסח ברכת האירוסין שונה מיתר ברכות המצוות. וזאת, הואיל וכבר היה נוסח קדום לברכה בעת האירוסין, השאירו חז"ל את הנוסח ולא תקנו ברכת המצוות בנוסף[5].
ג] הרמב"ם בתחילת הלכות אישות מתאר את המצב שהיה קודם שניתנה תורה, שאדם היה פוגש אשה בשוק ומכניסה לביתו וכן מגרשה ללא צורך במעשה מיוחד. מדוע הוצרך הרמב"ם לבאר לנו את שהיה קודם מתן תורה?
המאירי בהקדמתו למסכת מבאר שמטרת הוספת הקידושין היתה לייצב את התא המשפחתי, ולהדגיש את המחויבות שקיימת בו. מסיבה זו נוסף הקנין, ובפרט קנין הכסף, המדגיש את השייכות שנוצרת בעקבות המעשה.
אולם ניתן להוסיף ולבאר, שכוונת הרמב"ם היתה להדגיש שממתן תורה נישואי איש ואשה הם הקמת 'בית יהודי', בית של קדושה וחיזוק קדושת ישראל.
ערוך השולחן (אבה"ע לד, ג) מבאר כתוספת הסבר על דברי הר"ן (שלא שייכת ברכת המצוות רגילה על הקידושין), שזהו מה שמודגש בברכת האירוסין- ברכה על קדושת ישראל.
דבר זה נרמז לפיו גם בהמשך נוסח הברכה 'מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין'. וכבר הקשו הראשונים מדוע הוקדמה החופה לקידושין? אולם ערוך השולחן מבאר שהדבר רומז למתן תורה, שכפה עליהם הר כגיגית (חופה) והתקדשו במתן תורה עצמו:
והקדושין של כלל ישראל שנתקדשו להקב"ה בשעת מתן תורה דהחופה הוא הר סיני שכפה עלינו את ההר כגיגית ועמדנו תחת ההר כתחת החופה והקדושין היא מתן תורה [רמב"ן] ואמת הוא כי מאז נתקדשנו וגם זיווג הזה בא בקדושה ושייך לברכת אירוסין של זיווג הזה.
שליח המקדש אינו מברך - כזכור, השאלה הראשונה בה פתחנו היתה- מדוע פסקו המאירי והאור זרוע (וכן תוס' להוא אמינא) ששליח המקדש עבור חברו אינו מברך על הקידושין?
הג"ר אשר ויס שליט"א מבאר זאת בספרו מנחת אשר: ידוע ומפורסם הדיון בגדרי ברכת האירוסין- האם היא ברכת המצוות או ברכת השבח[6]. אם אכן ברכת האירוסין היא ברכת המצוות אכן אין סיבה שתתייחד ותשתנה מיתר ברוכת המצוות- בהן מברך השליח ומוציא את המשלח, אולם היא ברכת השבח, אפשר, שרק בחתן עצמו הנכנס בברית הנישואין הוא זה שצריך לשבח את ה'.
סברה מעין זו הזכרנו בעבר בשם המאירי ביחס לברכת הגומל, שם אמר שלא ניתן להוציא אחרים ידי חובה, הואיל ועל כל אחד לשבח ולהודות לה' בעצמו.
על דרך זו ניתן לבאר מדוע בברית מילה מברך האב את ברכת 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו' בעצמו, זאת בשונה מברכת המצוות על המילה- אותה מברך המוהל השליח. והדברים מובנים על בדרך הנ"ל- ברכת להכניסו היא ברכת השבח; השבח יכול להיאמר רק על ידי מקיים המצוה עצמו.
חלוקת ברכות הנישואין- כאמור, דעת הרב פרנק היא שיש לברך את כל ששת הברכות על ידי אחת מחמת דין 'ברכה הסמוכה לחברתה'.
מה סוברים החולקים (ובמילים אחרות- מה עומד מאחורי מנהג העולם לחלק הברכות)?
נבאר בקצרה בשני אופנים:
א] ברכות הנישואין אלו ברכות השבח המוטלות על הציבור הנאסף לחופה, אלא שיוצאים הם ידי חובה בברכת מסדר הקידושין מדין שומע כעונה. מסיבה זו, גם אם מחליפים את האדם המברך בכל רם- נחשב הדבר שגם יתר המברכים ברכו מדין שומע כעונה.
ב] עוד ניתן לומר, שגם כאשר שני בני אדם מברכים את הברכות 'נשארה ברכה במקומה' ועדיין נחשבת סמוכה לחברתה.
*נציין, שאת ברכת בורא פרי הגפן והברכה הראשונה לא מחלקים בדרך כלל הואיל ובורא פרי הגפן נתפסת כברכה בעלת חשיבות פחותה יותר.
[1] בדבריו חידוש גדול- עד כדי כך חפצים החתן והכלה ב'חיים של לכתחילה' עד שתבטל השליחות על הברכה אף שנאמרה! [הג"ר אליהו בקשי דורון ביאר, שמצוה על המלך שיהיו לו ב' ספרי תורה- אחד קטן שנושאו על זרועו, ואחד גדול שנמצא בביתו, כדי להזכירו, שגם אם לעיתים כשנמצא בחוץ ומתעסק בענייני המלוכה ישנן מציאויות בהן יש להתנהל 'בדיעבד', תנועת החיים הנכונה היא 'לכתחילה'].
מנגד, ניתן לטעון- שעל אף רצונם להתנהל בצורה לכתחילאית, כאשר זה בא על חשבון האחר – המקדש, שנמצא שברכתו היא לבטלה, ודאי שייתרצו לצאת ידי חובה בברכת שהכל.
[2] הרב פרנק ישיב שברכה שעושה הן עבור עצמו (שייצא) והן עבור אחרים- יכול להוציא שלא מדין שליחות.
[3] דברים אלו דורשים הגדרה ובירור- שהרי אם נקבל הדברים כצורתם נמצא שכל פסול דרבנן בגט המובא ע"י שליח הינו פסול דאו' (כה"ק הפנ"י)!
[4] כך גם הביאו תוס' בכתובות (ז: ד"ה שנאמר) בשם מסכת כלה.
[5] בדרך זו ביאר מדוע לא תוקנה ברכת המצוות על קריאת שמע. וזאת משום שאחר שברכת קריאת שמע סמוכה לה, לא תיקנו ברכת המצוות בנוסף.
[6] ראה לדוג' ברא"ש כתובות א, יג. וראה להלן בגוף הדברים מחוקת אחרונים בשאלה זו.
