שאלה שבועית: מהות בפני נחתם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
[1]מהות בפני נחתם
שאלה א] שליח הולכה בשטר שחרור – מהמשנה (ט.) המשווה בין שטר שחרור עבד לגיטין עולה שיש צורך באמירת בפני נכתב ובפני נחתם גם במביא שטר שחרור ממדינת הים.
להלכה זכות היא לעבד שיצא לחירות, ואם כן, ברגע שקיבל שליח ההולכה את הגט לידו אמור לחול השחרור מדין 'זכין לאדם שלא בפניו'. ואם כן, מדוע צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואינו ככל שליח קבלה? [כן הקשה הפני יהושע].
שאלה ב] שליח הבאה – אשה ששלחה שליח להביא את גטה מיד בעלה במדינת הים, אולם לא עשאתו שליח לקבלה (שאז היתה מתגרשת בקבלתו את הגט במדינת הים) אלא להבאה (שתתגרש בעת הגעתו של הגט לידה). האם שליח מעין זה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם?
דעת הרמב"ם בפירוש המשניות (גיטין ב, ה) שבמקרה זה לא די באמירת בפני נכתב ובפני נחתם אלא יש צורך בקיום כהלכתו בשני עדים, והשאלת השאלה מדוע? מדוע לא ניתן להסתפק באמירת בפני נכתב ובפני נחתם ויש צורך בקיום מלא?
שאלה ג] כיצד מועילה עמידת השליח בעת הכתיבה – מכח תקנת חז"ל נדרש השליח המביא גט ממדינת הים להיות נוכח בכתיבת הגט ובחתימתו כדי שיוכל להעיד שפעולות אלו נעשו לשמה.
לא מצינו שהשליח נדרש לפנות לסופר ולשאול אותו האם כותב את הגט לשמה או לא; לאור זאת נשאלת השאלה כיצד יידע השליח שהגט אכן נכתב לשמה? הרי יתכן והסופר כתב את הגט לשם זוג אחר בעל שם זהה?
שאלה ד] 'בפני נחתם'- מפני מה צריך העד להעיד על החתימה? אם חוששים אנו שמא העדים לא קראו כלל את הכתוב בשטר לפני שחתמו, אין זו 'עדות' כלל וגם בשטרי ממון היתה חתימתם פסולה! על כרחנו שאיננו חוששים לזה!
ואם כן, מאחר שקראו העדים את הכתוב בשטר בטרם שחתמו, איזה חשש 'לשמה' שייך ביחס אליהם? כשאלה זו הקשה רבי עקיבא איגר בחידושיו.
יישוב לשאלה זו, ניתן לכאורה למצוא בדברי הריטב"א בחידושיו:
ולפי פירוש זה שכתבנו חתימה שלא לשמה בספרי דלא גמירי היינו גם כן שפעמים הסופרים כותבין טופס הגט ומניחין שם עירו ושם עירה וחותמים אותו כדי שיהא מזומן להם, ויכולין העדים לעשות כן דבכי הא ליכא שקרא ונמצאת חתימה זו שלא לשמה.
מבאר הריטב"א שהחשש הוא שהסופר יחתים את העדים על טופס ריק ללא שם האיש והאשה. במצב זה מניח הריטב"א שאין בעיה מצד 'עדותם', נחשבת היא לעדות, אלא שישנו חיסרון מצד שנעשה הגט שלא לשמה.
אכן, לפלא הוא, מדוע נחשבת חתימתם לעדות על תוכן השטר, הרי הם חתמו על השטר לפני שנכתב התוכן?!
תשובה
כאמור, פתחנו בשאלה מהי המציאות בה שליח המביא שטר שחרור של עבד ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. וזאת לשיטות הראשונים הסוברים ששליח קבלה המביא גט ממדינת הים אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נכתב. ואם כן, הואיל וזכות היא לעבד שייצא מתחת רבו לחירות, נעשה הוא לשליח קבלה מדין זכין בעת שהגט מגיע לידיו, ואינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
1] הפני יהושע התקשה בשאלה זו, והשיב:
ואפשר דבגט אשה גופא דוקא אם האשה עשאתו שליח קבלה בפירוש אין צריך לומר בפ"נ משום דהבעל יודע דנגמרו הגירושין ושוב לא יערער אבל הכא בעבד אף על גב דקושטא דמילתא הו"ל כשליח קבלה מכל מקום לאו כולי עלמא דיני גמירי ואפשר שהבעל סובר דעדיין לא נגמר השיחרור ויבא ויערער מש"ה צ"ל בפ"נ.
מיישב הפני יהושע את שאלה זו לאור העיקרון שהובא בדברי הר"ן בשיעור הקודם. כזכור ביאר הר"ן שבמידה ומעשה הגירושין חל באופן מיידי (כבשליח קבלה) גמר הבעל בדעתו וממילא לא יבוא ויערער. אולם במידה ומעשה הגירושין לא חל באופן מיידי (כבשליח הולכה) לא גומר הבעל בדעתו, ועלול לבוא ולערער.
אף שמדין תורה 'זכין לאדם שלא בפניו', ישנם שאינם יודעים זאת, ומסיבה זו סבורים ששחרור העבד לא חל באופן מיידי, וממילא לא גומרים בדעתם ועלולים לבוא ולערער.
ואף שהבקיאים יודעים ש'זכין לאדם שלא בפניו', 'לא פלוג רבנן' ודרשו אמירת בפני נכתב ובפני נחתם על כל שטר שחרור הבא ממדינת הים.
2] הג"ר חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר בספרו שערי חיים (גיטין סי' ב) אינו מקבל את הסברו של הפני יהושע, וזאת מחמת שקשה להניח שישנם שאינם מודעים לדין 'זכין'. ועל כן מיישב הגר"ח שמואלביץ את שאלה זו בדרך חדשה, עבורה נקדים תחילה שתי הקדמות קצרות:
א] בגמ' (ג.) מובאים דברי ריש לקיש האומר ש'עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין'. דין זה נכון רק כאשר השטר נמצא תחת יד אחד מהצדדים הנוגעים בדבר (האשה או הבעל/ המלוה או הלווה). אולם במידה והשטר נמצא ביד גורם שלישי (כגון- במידה ואבד ונמצא בידי אדם אחר) איננו מאמינים לשטר וישנו צורך בקיום.
ב] בעל קצות החושן דן (קפח ס"ק ב) בגדר דין 'שלוחו של אדם כמותו' – המייחס לאדם מעשה הנעשה על ידי אחר. ניתן להבין שחידוש התורה הוא שהשליח הוא כ'ידא אריכתא' של המשלח, 'ידו כידו'. אולם אפשר שחידוש התורה הוא שתוצאות המעשה מתייחסות למשלח, אולם המעשה עצמו נעשה על ידי השליח העומד לעצמו.
נפקא מינה אפשרית תהיה במקרה בו מינה אדם את חברו לשליחות, והשתטה בטרם ביצע השליח את שליחותו. האם בכל זאת יכול השליח לעשות את שליחותו או לא? אם השליח הוא 'ידא אריכתא' של המשלח, במידה והמשלח שוטה אין השליח לעשות את המעשה שלשמו נשלח, שהרי מעשהו מתייחס לשוטה שמעשיו אינם ברי משמעות מבחינת ההלכה.
אולם אם השליח הינו ישות עצמאית ורק תוצאות מעשיו נזקפות למשלח, יתכן ואף במצב זה יוכל לפעול את השליחות.
ואכן, לדעת הרמב"ם (גרושין ב, טו) מעיקר הדין גרושין שנעשו בגט שניתן בידי שליח בעת השטאתו של המשלח, כשהשליח מונה קודם השטאתו פסול מדרבנן בלבד, אך מעיקר הדין - כשר. ואילו הטור (אבה"ע סי' קכא) חולק וסובר שגירושין מעין אלו פסולים מדאורייתא.
לאחר שתי הקדמות אלו נשוב לתירוצו של הגר"ח שמואלביץ: ספקו של הקצות ומחלוקת הראשונים בגדר שליחות נכונה ביחס לשליחות רגילה. אולם ביחס לזכין, הנעשה שלא מדין הבעלים, מוסכם לכולי עלמא שאין ידו של ה'זוכה' עבור חברו, השליח, כידו של המשלח, אלא תוצאות מעשיו הן שמיוחסות למשלח.
לאור זאת, כאשר מקבל שליח הקבלה את הגט לידיו, נמצא הגט בידי 'גורם שלישי', לא ביד הבעל ולא ביד האשה. במצב זה כאמור לא נאמרו דבריו של ריש לקיש, ועל כן ישנו צורך בקיום מעיקר הדין.
אכן, די בקיום של עד אחד האומר בפני נכתב ובפני נחתם, ככל עדות איסורין הואיל ואין כאן 'דבר שבערווה'.
שיטת הרמב"ם בשליח הבאה - לדבריו, מוסברת דעתו של הרמב"ם הסובר שב'שליח הבאה' המביא גט ממדינת הים איננו יכולים להסתפק באמירת בפני נכתב ובפני נחתם ויש צורך בקיום.
וזאת משום שמבחינתנו הגט נמצא אצל גורם שלישי, וכנ"ל.
במצב זה ישנו כאמור ישנו צורך בקיום. אך בשונה משליח להבאת שטר שחרור, כאן מדובר ב'דבר שבערוה' ועל כן לא די באמירת השליח בפני נכתב ובפני נחתם, ויש צורך בקיום בידי שני עדים.
ביאור דברי רש"י במשנה – רש"י (ב. ד"ה צריך) מעמיד את המשנה בשליח הולכה. בשיעור הקודם שאלנו מדוע לפיו דין המשנה אינו נכון ביחס לשליח קבלה והבאנו ג' כיוונים שונים.
הגר"ח שמואלביץ מיישב זאת לפי דרכו ואומר, שלדברי רש"י המשנה אינה עוסקת בשליח קבלה הואיל ובשליח קבלה לא די באמירת בפני נכתב ובפני נחתם, אלא יש צורך בקיום בשני עדים, וזאת לאור הסברה הנ"ל.
ואף שהוא שליח האשה לקבל את גיטה לא ניתן לומר שידו כידה. וזאת, משום שאימתי יכולים לומר אנו ש'ידו כידה'? כאשר קיבל את הגט לידיו. שהרי השליח נעשה שליח האשה רק בעת קבלת הגט לידיו, שהרי קודם לכן אין כל משמעות לכך שידו כידה.
ובכדי שיחשב הדבר שהגיע הגט לידו, צריך להיות ברור לנו שה'מסמך' שניתן לידו הרי הוא גט הכשר לגרשה. והואיל והגט אינו מקויים ולא נחשב הדבר שהגיע הגט לידו, ממילא אינו שלוחה כעת, ונמצא שהגט בידי ו'גורם שלישי', וזקוק לקיום מעיקר הדין.
הבנה זו, ששליח קבלה צריך שני עדים, עולה גם מדברי הראב"ד: הראב"ד פוסק בשני מקומות (גירושין יב, ב ועבדים ו, ז) שאשה המביאה גיטה ממדינת הים צריכה לקיימו בשני עדים.
לדבריו, אין כוונת הגמ' באומרה 'אשה מכי מטיא גיטא לידה איגרשה לה' להסביר שאין צורך בקיום, אלא להיפך – להסביר מדוע לא ניתן יהיה להסתפק באמירת בפני נכתב ובפני נחתם.
הריב"ש (סי' שפה) סבור שדברי הראב"ד נכונים רק ביחס לאשה המביאה גיטה ממדינת הים. לדבריו, מסתבר שכך יהיה גם ביחס לשליח קבלה המביא גט ממדינת הים.
אולם אם נאמר שדברי הראב"ד נאמרו גם ביחס לאשה המביאה גיטה בארץ ישראל, מסתבר שדבריו הינם הלכה דווקא באשה עצמה המביאה גיטה, אך שליח קבלה המביא גט, הגם שמביאו ממדינת הים לא יצטרך קיום בשני עדים[2].
לתועלת המעיינים נביא את עיקרי מהלכו של הגר"ח שמואלביץ:
לולא דברי הר"ן יש לפרש דברי רש"י דאין הכוונה דש"ק לא בעי למימר בפ"נ אלא דל"מ אמירתו של שליח לקבלה וצריך הגט להתקיים בחותמיו דוקא והוא משום דבש"ק בעי הגט קיום מה"ת... דרק שטר הנמצא תח"י הבע"ד עומד בחזקתו ואי"צ קיום מה"ת משא"כ בשטר הנמצא בידי אחר אין בו חזקת השטר ודין נחקרה וצריך קיום מה"ת אלא דבנמצא ביד השליח הן דידיה והן דידה כנמצא ביד הבעל או האשה דמי... וא"כ י"ל דבנמצא ביד שליח להבאה חשיב כנמצא תח"י אדם בעלמא שהרי לאו שליח הבעל הוא וגם אינו כיד האשה שאינו אלא שליח שלה לענין דנתינת הבעל לידו הוי נתינה מעליא אבל לאו ידו כידה הוא וכיון שכן הרי אין השטר בחזקתו ובעי קיום מה"ת... דרק שטר הנמצא ביד הבע"ד או שלוחו הרי הוא בחזקתו ובדין נחקרה דידיה ולא בעי קיום ונתבאר לעיל סי' א' ענף ב' דשטר שחרור הנמצא בידי זוכה צריך קיום מה"ת משום דאין יד הזוכה חשובה כידו של העבד אלא ע"י שזכה לו אח הגט וכל זמן שהש"ש אינו מקוים ואין ידוע שאינו מזויף אין אנו רואים אוחו כנמצא בידי העבד אלא הרי הוא כנמצא בשוק שצריך קיום מן התורה יעוי"ש וא"כ ה"ה בגט הנמצא ביד ש"ק דלאו ידו כידה הוא בעצמותו רק ע"י הגירושין וכיון דכל ההוכחה על הגירושין הוא ע"י הגט והגט הלא אינו בחזקתו אא"כ נודעו הגירושין דאף דידוע לנו ע"י עדים דש"ק הוא וכמתני' לקמן ס"ג ב' דש"ק בעי עדים על מינויו ויעוי"ש בתוס' מ"מ אכתי כל שלא נודעו הגירושין אין אנו רואים את הגט כמונח ביד האשה ואין אנו מחזיקים אוחו בכשרותו וממילא בעי קיום מדינא ולפי"ז גם בא"י בעי קיום.
נתינת גט לצמח – הזכרנו בעבר את פסקו של הדיין הג"ר אורי לביא בעת ששימש כאב בית הדין בצפת, אודות אדם שעסק בשוד, נמלט מהמשטרה ובעת המרדף נתקע בעמוד והפך לצמח. אשתו ביקשה שיתירוה מכבלי עגינותה.
אחר דיון הלכתי מעמיק זיכו דייני בית הדין את הגט לבעל ונתנוהו לאשה. וזאת משום שלדידם לא הפסיד ה'צמח' דבר, הואיל ואשתו כלל לא סעדה אותו בכל התקופה בה שכב בבית החולים, ואינה מעוניינת בהמשך חייהם המשותפים בכל מקרה. ואף זכות היא לו שתצא האשה מכבלי עגינותה בזכותו.
בלא להיכנס לכל הפרטים (עסקנו בנושא זה בעבר במסגרת השיעורים, ואף ציינו לתלמידי החכמים שחלקו על פסקם זה), הנחת היסוד העומדת בבסיס ההיתר היא ש'זכין' אינו מדין 'ידא אריכתא', אלא כפי שאמרנו לעיל – שהשליח הוא ישות עצמאית ומייחסים את תוצאות מעשיו למשלח.
