שיחה לפרשת קרח - לימוד מקרח לימינו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הלימוד ממחלוקת קרח על חיינו
יש מודל שנקרא אפרת= אירוע-פרשנות-רגש-תגובה, שפירושו שאנשים עוברים אותו אירוע אך מפרשים אותו אחרת וממילא הרגשות שונים וממילא התגובה שונה. לפי מודל זה, ההבדל בין בני אדם הוא בפרשנות.
לאור דברנו שבוע שעבר, פרשת המרגלים לימדה אותנו שיש ראיה סובייקטיבית. כלומר שההבדל בין בני אדם אינו מתחיל בפרשנות אלא בראייה שונה. מי שיש לו עין טוב רואה את הטוב שבעולם ומי שיש לו עין רעה רואה את הרע שבעולם. אין ראייה שווה בין בני אדם ולכן ההבדל לא מתחיל בפרשנות השונה אלא בראייה השונה.
הדבר בולט בדבריו של הרב אברמסקי בספרו "דליות יחזקאל":
"כי הנה אם נבוא להשוות בין פרשת המרגלים בתורה ששלח משה, לענין המרגלים ששלח יהושע,, יראה לעינינו דבר מפליא מאד. כי המרגלים ששלח משה הלכו את כל הארץ ורגלו אותה כרצונם ,מסוף הארץ ועד סופה, ולא הפריע להם איש. וגם כרתו אשכול גדול, משונה במשקלו, שנשאוהו במוט בשנים, על אף גבורתם, והיו בארץ ארבעים יום בלי שהיה פוצה פה ומצפצף כנגדם, והכל היה בדרך נסים ונפלאות, כמבואר בחז"ל במדרש רבה ותנחומא. וגם מה שאמרו ארץ אוכלת יושביה היא היה ג"כ מן הנפלאות, כמובא ברש"י מחז"ל, שכדי להסיח דעת יושבי המקום מהם, שיוכלו ללכת כרצונם בלי הפרעה, הפליא הקב"ה שבכל מקום בואם מת שרה של העיר, והיו טרודים כולם בלויתו, ועל ידי כן היו מסיחים דעתם מהם. ולו היו המרגלים מסתכלים בכל זה הסתכלות נכונה, בעין טובה, ולא בעין רעה שסופה הוצאת דיבה, הלא היו רואים יד ה' בכל דבר ודבר, והיו רואים בכל זה הוכחה גלויה כי ה' עמהם לשמרם בדרך ולהביאם, והיו למדים מזה כי יהיה ה' גם עם ישראל, ויראה נפלאות לעמו ויוריש להם ארצות גוים. אך למעשה היה להיפך, כי ראו בעין רעה...ואילו מהלך המאורעות של מרגלי יהושע היה שונה לגמרי, כי הם באו חרש, כמרגלים ממש, היראים לנפשם, ובאו לבית רחב שבחומה היא יושבת, כלומר לא זזו מן החומה ולהלן אף פרסת רגל, וגם בביתה היו במצב של אימת מות, עד שהעלתה אותה הגגה ותחביאם ותכסם בפשתי העץ, ואח"כ כשראתה כי כבר אפשר שימלטו על נפשם אמרה להם ההרה לכו פן יפגעו בכם הרודפים ונחבתם שמה שלשת ימים עד שוב הרודפים ואחר תלכו לדרככם, ואם כן הלא היה להם למסור לשולחיהם כי היו מלאים פחד ואימת מות, ויושבי המקום עומדים על נפשם ושומרים שמירה מעולה שלא תדרוך רגל זרה בארצם, ואיך יוכלו לכבוש את ארצם. אולם כיון ששמעו מרחב שאמרה להם ידעתי כי נתן ה' לכם וגו' כי שמענו את אשר הוביש וגו' ונשמע ונמס לבבנו וגו' לא חשבו לכלום את כל מה שעבר עליהם, ודנו מדבריה כי אמנם כן הוא הדבר, ומסרו כן לישראל ויחזקו את לבם לבא בבטחה ולרשת את ארצם, והביאו ישועה לישראל...והרי שלא המסיבות עשו את מרגלי משה למוציאי דבה ואת מרגלי יהושע למבשרי סוב אלא הלב הוא היה למוציא דיבה במרגלי משה והוא היה למגיד האמת הנכון במרגלי יהושע.ולפי זה הרי תורת המרגלים תורת הלב היא, וזהו ששנו בספרי זוטא ולא תתורו אל יהיה לבך אלילך, כלומר אחרי פרשת המרגלים שהיא פרשת תורת הלב הטועה והלב הטהור, המלמדת לנו כמה עקוב הוא הלב מכל, וכמה אנוש הוא ומי ידענו, באה פרשת ציצית ומזהירה אותנו לא תתורו אחרי לבבכם אל יהיה לבך אלילך ואל תחריב את עולמך ועולמו של הקב"ה כי הכל תלוי בלב, ואך ממנו תוצאות מות וחיים, הוא המלמדך והוא המדריכך בדרך תלך, ואל ישיאך יצרך כי המסיבות שאתה נמצא בהן הן הגורמות לך והן המונעות אותך מעשה טוב והן המדיחות אותך לנטות מהדרך הטובה" (הרב יחזקאל אברמסקי - דליות יחזקאל)
אם המרגלים היו מסתכלים ב40 יום בעין טובה והיו מתמקדים בראייתם בכך שאף אחד לא מפריע להם והם סוחבים אשכול ענבים מוזר ואיש לא חושד בהם ומתים שרים שלא בדרך הטבע כדי שהם יהיו פנויים להסתכל בארץ, התגובה שלהם היתה שונה והיו מבינים שה' איתם. הנגיעות האישיות של המרגלים והטעות המחשבתית שכאשר אדם פועל ה' לא איתו והוא נמצא רק בניסים הגלויים, גרמו לכך שהמרגלים התמקדו במראות של פחד ואימה ולא קלטו בכלל את הניסים והנפלאות שה' עשה להם.
זה ההבדל בין עין טובה לעין רעה. עין טובה רואה את היתרונות בשני ואילו עין רעה רואה את החסרונות בשני.
כותב הרב יעקב אריאל:
"חטא המרגלים היה הנתק שבין הכחול ללבן. הם תרו את ארץ ישראל בעיניים פוזלות: עין תכלת לחוד ועין לובן לחוד..... ארץ הקודש כשמה כן היא, מחייבת היא את הקשר הכפול של התכלת עם הלבן.... חטאם של המרגלים היה, אפוא, כפול, בפזילת שתי העימיים לצדדים. עין התכלת שוטטה במרומים ולא ראתה את הקרקע שמתחת רגליה, ועין הלבן השפילה עצמה לראות את החגבים הרוחשים על פי הקרקע ולא הביטה אל הרקיע הנטוי מעליה" (הרב יעקב אריאל – מאהלי תורה - פרשת שלח)
כותב רש"ר הירש:
"אם נביט עתה לאחור על כל פרשת שלח לך, המסתיימת במצוות ציצית, נראה מיד באופן ברור שמצווה זו קשורה בקשר הדוק למעשה המרגלים... ועתה, בסוף הפרשה, באה מצוות ציצית, המזהירה אותנו כל יום וכל שעה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם". האם אין זו אזהרה להימנע מאותה טעות שהתרים את הארץ נכשלו בה? הם תרו את הארץ רק "אחרי לבבם" - לספק את משאלותיהם. הם חקרו את הארץ רק "אחרי עיניהם" - פסק דינם כיצד יש להשיג סיפוק משאלות אלה, היה מבוסס רק על מה שהם ראו בעיניהם החושניות. על יסוד זה הם הסיקו את מסקנותיהם. הם שכחו שהיה להם ללכת אחרי ה' - כדוגמת כלב - ולא "אחרי לבבם"...... רק בגלל שהיו "תרים אחרי לבבם ואחרי עיניהם", נעלם מעיניהם שה' מכוון את מעשיהם ומנהיג את גורלם" (רש"ר הירש במדבר פרק טו פסוק מא)
"ולא תתורו אחרי לבבכם". הלב קובע את הראיה. הלב קובע מה לראות ומה לא לראות. ולכן מגיעה פרשת ציצית. צריך לחבר בין לבן ובין תכלת, לחבר בין זרימת החיים לרוחניות.
ה' מבקש שלא נתור אחרי לבבנו-אחרי מה שמתחשק לנו, אלא שנחיה את האמת המקשרת בין הלבן-הבגד-זרימת החיים ומעשה האדם לבין התכלת-השגחת ה' וסייעתא דשמיא.
בפרשתנו יש שלב עמוק בהבנה מה קורה לאדם שליבו משתלט עליו.
כתוב בפרשתנו:
"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר פרק טז פסוק ג)
כותב הרש"ר הירש:
"ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם; אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד" (רש"ר הירש במדבר פרק טז פסוק ג)
קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם וגורמים לאדם להיות סובייקטיבי. קרח נפגע מכך שלקחו את העבודה מהבכורות והעבירו את זה ללוים. הוא רצה להיות מנהיג ולכן הכריז שכל עם ישראל שווה כדי שלא יצטרכו מנהיג כדי שייווצר בלגן בין חלקי העם ואז יבינו שצריך מנהיג ויקחו אותו בתור מנהיג.
כותב אבן עזרא:
"הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.... גם קרח בכור היה" (אבן עזרא במדבר פרק טז פסוק ג)
הנטיה לקנאה והכבוד מתעצמים כאשר קרח מאבד את גדולתו כאשר העבודה נלקחת מהבכורות וניתנת ללויים. ברגע שאין לו כבוד הוא מפרש את המציאות שמשה החליט על ההחלפה של הבכורות מדעתו. לקרח היתה נטיה לכבוד, והחלפת הבכורות ללויים העצימה את הנטיה הטבעית שהיתה בו.
כאשר האדם לא עובד על מידותיו ונותן לנטיות שבו להישאר, המאורעות בחייו יכולים להעצים נטיה זו, וזה מה שקרה לקרח. החלפת הבכורות ללויים בזמן שקרח עצמו הינו בכור, גרמה לכך שהנטיה לקנאה התגברה והתעצמה ואז קרח לא ראה את המציאות נכונה וחשב שמשה מתנשא.
כתוב בספר קול שמחה:
"במדרש רבה (פר' י"ח ג). ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין, ועשו להם ציצית. קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית. אמר לו חייבת בציצית. אמר לו קרח, טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה. [אמר לו קרח למשה] בית מלא ספרים מהו שיהיה פטור מן המזוזה. אמר לו חייב במזוזה. אמר לו, כל התורה כולה, רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית, אמר לו [קרח למשה] דברים אלו לא נצטוית עליהן, ומלבך אתה בודאן. הדא הוא דכתיב ויקח קרח, אין ויקח אלא לשון פליגא, שלבו לקחו.... לזה מתרץ המדרש, לשון ויקח דהוא לשון פליגא. כלומר, שלא טען בפה מה שהיה בלבו, ובלבו היה הגאוה והחמדה לכהונה, רק לבו למד אותו, כענין שנאמר מה יקחך לבך, לשון לימוד, שלא להוציא חפץ הפנימי חוצה. ובזה גנב לב כל ישראל שהוא איש אמונות בעבורם, ואינו רוצה שיהיה שום התנשאות עליהם, כאשר טען ואמר למשה במעמד הכל מדוע תתנשאו. ומשה רבינו ע"ה ראה והבין הפנימיות לבו שהוא חפץ בגאווה, ובוז לכהונה. וענהו גם כן במעמד הכל, המעט [מכם] כי הבדיל. כלומר, אין כוונתך בשביל העם, אלא להרבות גדולתך. ולזה מדויק במדרש הוא שמשה אומר וכו'" (ספר קול שמחה - פרשת קרח)
קרח רצה להיות מנהיג אבל הוא ידע שהוא לא יכול לומר זאת במפורש כי העם לא ירצה אותו כמנהיג ולכן הוא טען שלא צריך כלל מנהיג. הוא דיבר אחד בפה ואחד בלב. "ויקח קרח"- הלב לקח אותו בדומה למרגלים. כל הויכוח נבע כולו מנגיעות אישיות.
אנו נתקלים רבות בויכוחים שכביכול נובעים מאידיאולוגיה אבל האמת היא שרבים מהם נובעים מנגיעות אישיות. אנחנו צריכים לשים לב לויכוחים ולהבין מה המניע. האם זה נובע ממקום טהור או ממקום שנגוע בנגיעות.
טעותם של המרגלים וקרח נבעה מנגיעות אישיות, ולכן פרשות המרגלים וקרח סמוכות.
כותב ר' צדוק:
"וזה שטען כי כל העדה כולם קדושים וכולם שמעו בסיני אנכי ה' א-להיך.... ובתוכם ה' והיינו כמו שיהיה לעתיד שהקב"ה יושב ביניהם והם סביב במחול וכאמור ובעיגול אין שום מדריגות.... וכן הוא באמת כשיש התגלות...כמו שהיה ההתגלות בשעת מתן תורה דכתיב (דברים ה', ד') פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכמו ההתגלות שהיה בקריעת ים סוף.....ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היינו שהשפחה ראתה כמו הגדול שבישראל הכל שוים.... אז אין שום מדריגות וכן היה במתן תורה גם כן וכמו שנאמר שם (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל ופירש רש"י כאיש אחד בלב אחד ולא היה מדריגות....אבל אחר כך נתבטל מדריגה זו ולא יהיה ההתגלות הזה עד לעתיד שיהיה התיקון האמיתי" (פרי צדיק פרשת קרח)
כח הקנאה הגאווה והכבוד אצל קרח גרם לו, לא רק לראות את המציאות בצורה לא נכונה אלא גם לבנות תיאוריות מחשבתיות לא נכונות ועל ידי זה להצדיק אידיאולוגית את רגשותיו.
במתן תורה וקריעת ים סוף כל בני ישראל היו באותה מדרגה-מדרגת נביאים, כולם היו שווים. קרח לקח את שני המאורעות הללו ומתוכם בנה תיאוריה מוטעית שבני ישראל תמיד שווים וקדושים ולא זקוקים למנהיג עליהם.
כתוב במשנה:
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (משנה אבות פרק ה משנה יז)
כותב הרב מרדכי אליהו זצ"ל:
"שואל על כך בעל "התוספות יום טוב": ולמה לא הזכיר התנא את הצד השני של המחלוקת, הרי היה צריך לומר "זו מחלוקת קרח עם משה", כשם שהזכיר קודם את שני הצדדים: "זו מחלוקת הלל ושמאי", ומדוע אמר "קרח וכל עדתו"? וביאר, לפי שבמחלוקת הלל ושמאי שני הצדדים שווים הם, אבל כאן אינם שווים, שהרי משה ואהרן כוונתם לשמים היתה, ולא היתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים, לכן לא הזכיר התנא את משה ביחד עם קרח" (הרב מרדכי אליהו זצ"ל)
קרח ועדתו לא חלקו לשם שמים אלא מתוך נגיעות אישיות. לכל אחד היו הנגיעות האישיות שלו, ולכן כתוב קרח ועדתו ולא קרח ומשה.
כל ההחלטות שלנו צריכות לנבוע מדביקות בה' ולא מאינטרסים אישיים.
כשהייתי תלמיד בישיבה קיבלתי מכתבים מחיילים שלנו. והיה בחור שבכל מכתב דיבר על ההתנהגות הלא מכובדת של המפקדים. במכתב החמישי שקיבלתי הבאתי את זה לתשומת לב ראש הישיבה. ואז הוא שאל אותי מדוע הוא החייל היחידי שמתלונן? ומתברר שהחייל הזה לא היה לו טוב עם עצמו ולכן כל הזמן היה מבקר ומתלונן. הוא פירש את המציאות אחרת מאחרים.
קרח לא הבין מי הוא ולא הבין שאיננו מתאים להיות מנהיג. כשאדם לא מבין מי הוא, הוא מבקש להגיע לדברים שלא מתאימים לו והוא מגיע לתסכול כי ה' לא יתן לו להגיע לדברים שאינם במסגרת השליחות שלו ואז הוא מתחיל לראות את המציאות אחרת, ובשלב הבא הוא מדבר דיבורים אידיאולוגים שנובעים מראיה לא נכונה של המציאות.
לאור זאת חשוב מאד שכל אדם יכיר טוב את עצמו ויידע מה מתאים לו, ומה השליחות שלו בעולם. ובנוסף כשאדם חושב על משהו חשוב שיבדוק מה המניע לחשיבתו, האם המניע טהור או שנובע מנגיעות אישיות.
יה"ר שנזכה להכיר את עצמנו ולדעת במה לפעול ובמה לא. "וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת". אמן כי"ר.
