שיחה לפרשת קרח: כיצד מגיעים לראיית האמת
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
דיברנו בפרשה הקודמת על נטייה של האדם הנובעת מקנאה או כבוד, ולכן אין הוא רואה את האמת והוא רואה את המציאות בראייה סלקטיבית. כך הסברנו מדוע המרגלים ראו רק קשיים בכניסה לארץ וכיבושה וזה בגלל שהם ידעו (לפי הזוהר) שמשעת הכניסה לארץ הם יפסיקו להיות נשיאי העדה ובנוסף הם חשבו שבכניסה לארץ תהיה ירידה ברוחניות כי כבר לא יהיה מן ושליו וענני הכבוד, ושני הגורמים הללו גרמו להם לראות את המציאות בצורה לא נכונה.
בפרשתנו נראה ונעיין בדוגמא נוספת לכך.
קרח יוצא במחלוקת כנגד משה וטוען:
"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז ג)
קרח מגיע בזמן משבר. הוא מבין שאחר הגזרה שימותו במדבר, אחר אש התבערה העם יקבל את דבריו נגד משה ואהרן, ולכן הוא טוען שבכלל אין צורך במנהיגים לעם.
כותב "פרי צדיק":
"וזה שטען כי כל העדה כולם קדושים וכולם שמעו בסיני אנכי ה' א-להיך.... ובתוכם ה' והיינו כמו שיהיה לעתיד שהקב"ה יושב ביניהם והם סביב במחול וכאמור ובעיגול אין שום מדריגות.... וכן הוא באמת כשיש התגלות...כמו שהיה ההתגלות בשעת מתן תורה דכתיב (דברים ה', ד') פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכמו ההתגלות שהיה בקריעת ים סוף.....ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היינו שהשפחה ראתה כמו הגדול שבישראל הכל שוים.... אז אין שום מדריגות וכן היה במתן תורה גם כן וכמו שנאמר שם (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל ופירש רש"י כאיש אחד בלב אחד ולא היה מדריגות....אבל אחר כך נתבטל מדריגה זו ולא יהיה ההתגלות הזה עד לעתיד שיהיה התיקון האמיתי" (ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק - פרשת קרח)
במתן תורה, בקריעת ים סוף, כל בני ישראל היו בדרגת נביאים ולא היה להם יצר הרע, ולכן כולם היו שווים ודומים. קרח בגלל הנגיעה האישית שלו רואה ראייה סלקטיבית והוא רוצה להקיש ממתן תורה וקריעת ים שכולם דומים ואין יצר הרע לחיי היום יום והוא טוען שגם כעת כולם קדושים ואין להם יצר הרע, ולכן יש דמיון בין כולם ואין צורך במנהיג, ואיננו רואה את האמת שיצר הרע קיים והעם אינו באותה דרגה כמו משה ואהרן ויש שוני ביניהם.
"ואמר [קורח] שמי שזוכה למעלת הגדולים שוב אינו צריך מלחמה כלל, ואם כן הכל שוין, ואין חילוק בין משה ואהרן ובין שאר הגדולים, ובפרט שאז היו כל ישראל במעלה גבוהה מאד....... מאחר שכולם קדושים וכולם שמעו בסיני מפי הגבורה.... ואם כן מה מעלתכם, של משה ואהרן, גבוה יותר מכולם, כי איך שייך עוד מעלה יתירה....אבל באמת כל זה טעה מחמת גסותו. כי באמת אף על פי שפסקה זוהמתן, עדיין היו צריכין כל אחד ואחד מלחמה גדולה עם היצר הרע" (ר' נתן שטרנהרץ – ליקוטי הלכות יורה דעה)
היכן השינוי בבני האדם? בנקודת הבחירה. אנו צריכים לשאוף לעלות את נקודת הבחירה. קרח מדמה מקרה למקרה שאינם קשורים ובגלל הראיה הסלקטיבית הוא רואה את המציאות בצורה לא נכונה.
איך הגיע קרח לראיה הסלקטיבית הזו? כותב הרש"ר הירש:
"ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם; אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד" (רש"ר הירש במדבר פרק טז פסוק ג)
קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם וגורמים לאדם להיות סלקטיבי.
כותב אבן עזרא:
"הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.... גם קרח בכור היה.. ואם ידע משה, כאשר היה בהר סיני, כי נבחר שבט לוי, לא ידעו ישראל" (אבן עזרא במדבר פרק טז פסוק ג)
אחרי חטא העגל ה' מעביר את העבודה במשכן מהבכורות ללוים. קרח היה בכור ומשם נוצרה הקנאה והוא חשב שמשה החליט זאת על דעת עצמו, ולא הבין שהקב"ה ציווה על זאת.
כותב ה"קול שמחה":
"במדרש רבה (פר' י"ח ג). ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין, ועשו להם ציצית. קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית. אמר לו חייבת בציצית. אמר לו קרח, טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה. [אמר לו קרח למשה] בית מלא ספרים מהו שיהיה פטור מן המזוזה. אמר לו חייב במזוזה. אמר לו, כל התורה כולה, רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית, אמר לו [קרח למשה] דברים אלו לא נצטוית עליהן, ומלבך אתה בודאן. הדא הוא דכתיב ויקח קרח, אין ויקח אלא לשון פליגא, שלבו לקחו. וכענין שנאמר (איוב ט"ו יב), מה יקחך לבך. הוא שמשה אומר להם, שנאמר, המעט [מכם] כי הבדיל אלקי ישראל.... לזה מתרץ המדרש, לשון ויקח דהוא לשון פליגא. כלומר, שלא טען בפה מה שהיה בלבו, ובלבו היה הגאוה והחמדה לכהונה, רק לבו למד אותו, כענין שנאמר מה יקחך לבך, לשון לימוד, שלא להוציא חפץ הפנימי חוצה. ובזה גנב לב כל ישראל שהוא איש אמונות בעבורם, ואינו רוצה שיהיה שום התנשאות עליהם, כאשר טען ואמר למשה במעמד הכל מדוע תתנשאו" (ספר קול שמחה - פרשת קרח)
קרח רצה להיות המנהיג אבל הוא ידע שהוא לא יכול לומר זאת במפורש כי העם לא ירצה אותו כמנהיג ולכן הוא טען שלא צריך כלל מנהיג. הוא דיבר אחד בפה ואחד בלב. "ויקח קרח"- הלב לקח אותו. דבר זה נובע מקנאה תאוה וכבוד.
בישיבה חשוב לעבוד על המידות. הראיה שלנו צריכה להיות ראיית אמת ולא נגיעה של נגיעות.
וכך כותב הרב וולבה:
"ישיבה איננה מקום לקנות ידיעות בלבד כי אם מקום של שלימות החיים בתורה. בישיבה לומדים לחיות כמו שלומדים בה ללמוד. עשרה יחידים שעוסקים בתורה ואין ביניהם אהבה ואחוה, סימן הוא כי תורתם בלתי שלמה, ולא עליהם נאמר: שכינה שרויה ביניהם.. אי לזאת מהי ישיבה? הוי אומר שהיא מקום הגידול לחברה האידיאלית ביותר, חברה לשם שמים, הוי יודע זאת כשאתה נכנס לישיבה, כי עליך להיות מבוני ציבור שאין כמותו בעולם, בשלימות המידות, באחדות השאיפה, ובשיתוף הפעולה לעבודת ה'" (עלי שור-הרב וולבה)
אנחנו צריכים לעבוד על סילוק הקנאה, צריכים לעבוד על התאווה ולא לרדוף אחר הכבוד, כל שלשה מרכיבים אלו מפריעים וגורמים לראיה לא נכונה.
איך באמת אדם עובד על מידותיו ורואה את האמת? בפרשתנו לא כתוב שבני קרח לא מתו משום כבודו של משה. בפרשת פנחס זה כתוב, ועל כך כותב רש"י:
"ובני קרח לא מתו"-...ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם" (רש"י במדבר כ"ו י"א)
רש"י כותב את הדברים על סמך הגמ' בסנהדרין קי. " ובני קרח לא מתו. תנא משום רבינו אמרו מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה". מדוע הם אומרים שירה? מה תפקידה של השירה?
שירה זו מה עושה? ושירה זו על שום מה?.....ועל מה אמרו שירה? והנה כידוע אין לנו אושר גדול בחיים כהשגת "כח הבחירה" השיקול והעיון השכלי החפשי בכל התנאים ובכל הנסיבות, היינו כאשר נקלעים אפילו ללחץ נפשי מסובך ולתנאים שנדמה לנו שאין לנו "ברירה" וכח החלטה..... ואנו מכוונים בסייעתא דשמיא אל האמת ואל המוצא והפתרון הרצוי והנאות, אז מרגישים אנו מעין תענוג עילאי שמימי, מין הרגשת כבוד האדם שנברא בצלם האלקים.... ואם ברגע כזה מאירה לנו אור חסד ברחמי ההשגחה ומחזירים לנו את כח השיקול העיון וההרהור הטוב... ובוודאי מי שרואה את עצמו מוצל ומועלה ע"י הרהורי תשובה, בתנאים כאלה בוודאי "שפיו יתרונן" וישתפך בשירה, שירת כמיהה והודייה עצומה להשי"ת על חסדיו האין סופיים" (הרב חיים אפרים זייטשיק - אור הנפש)
ברגע האחרון בני קרח הם עיינו וחשבו ומכח הבחירה הרהרו תשובה. ועל עצם שבחרו באמת, על זה הם אומרים שירה.
הדרך להתגבר על הרגש השלילי של האדם על "קנאה תאוה וכבוד" זה על ידי חשיבה והתבוננות. אדם שיתעמק במחשבתו ולא ייגרר אחרי הרגש יוכל להגיע לאמת. זה מה שקרה לבני קרח. למרות אווירת המחלוקת שבה הם היו, הם התבוננו וחשבו ובחרו באמת ברגע האחרון ועל כך הם שרים שירה.
בנוסף לחשיבה עמוקה אדם צריך לנווט את כוחותיו לקודש.
"ונראה דהנה יש להבין למה היה הנסיון במחתות של נחושת ולא בשל זהב, שהרי לא מצינו קטורת קרבה אלא במזבח הזהב או במחתה של זהב לפני ולפנים ביום הכפורים..... ונראה דהנה במהות המתכות זהב רומז ליראה כסף לאהבה ונחושת להיות תקיף בדעתו עז כנמר...והנה עדת קרח שרצו להקריב לפני ה' [הם] היפוך [של] אהרן שהיה בוש לקרב למזבח. והיפוך הבושה הוא עזות פנים. ומכל מקום כשהיא בקדושה היא נמי [גם] מדה טובה להיות עז כנמר, ולא עוד אלא שנראה שהיא טובה שבמדות"
מחתות הנחושת סימלו עזות, ושמו אותם כציפוי למזבח כדי ללמדנו שחובה על האדם שיש לו עזות לנווט את העזות ל"עזות דקדושה".
אדם שיתבונן בעומק יצליח לנווט את כוחותיו לעבודת ה'.
מה קורה כאשר יש ראיה סלקטיבית?
"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (מסכת אבות פ"ה מי"ז)
לכאורה לא ברורה המשנה הלל ושמאי, הרי אלו שני הצדדים של המחלוקת ואילו קרח ועדתו הם אותו צד. במשנה היה צריך להיות כתוב "קרח ומשה"?!
מסביר המלבי"ם:
"חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לש"ש, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כלם מתכונים לתכלית אחת לש"ש, אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו" (מלבי"ם במדבר פרק ט"ז פסוק א)
הלל פעל לשם שמים לכן כל בית הלל פעלו לשם שמים. קרח ועדתו כל אחד מהם היתה לו כוונה אחרת במחלוקת לכן זו היתה מחלוקת אפילו באותו צד של קרח ועדתו, כי לכל אחד היתה מטרה אחרת במחלוקת עם משה.
"שואל על כך בעל "התוספות יום טוב": ולמה לא הזכיר התנא את הצד השני של המחלוקת, הרי היה צריך לומר "זו מחלוקת קרח עם משה", כשם שהזכיר קודם את שני הצדדים: "זו מחלוקת הלל ושמאי", ומדוע אמר "קרח וכל עדתו"? וביאר, לפי שבמחלוקת הלל ושמאי שני הצדדים שווים הם, אבל כאן אינם שווים, שהרי משה ואהרן כוונתם לשמים היתה, ולא היתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים, לכן לא הזכיר התנא את משה ביחד עם קרח" (דברי הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהיום עשור לפטירתו)
קרח לא חלק לשם שמים. משה רבינו חלק לשם שמים עם ענווה גדולה. לכן כתוב קרח ועדתו. כי עם משה אין כלל שום מכנה משותף ביניהם.
כותב הראי"ה קוק:
"תלמידי-חכמים מרבים שלום בעולם.... יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע"י צביון אחד בדעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דוקא ע"י הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה, שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ה' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. על-כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום... כי כולם יכירו שכולם גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ה', ובכל אחת מהנה יש צד שתתגלה על ידו ידיעת ה' ואור אמתו" (הראי"ה קוק- עולת ראיה)
כותב שפת אמת:
"במשנה כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל ושאינה לשם שמים מחלוקת קרח.... בודאי יש מקום לחילוקי דיעות שנמצא בבני ישראל כמו שנאמר כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דיעותיהם שוות.והענין על פי מה שאמר אא"ז מו"ר ז"ל על המשנה 'אם אין אני לי מי לי' - כי כל אדם נברא לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקן... עם כל זה 'כשאני לעצמי מה אני' - שצריך כל אחד לבטל חלק פרטי שלו אל הכלל ע"כ.... כי בששת ימי בראשית נברא בכל יום ענין מיוחד, לא ראי זה כראי זה. אך השבת הוא הכולל כל הימים והוא כלי מחזיק ברכה ע"י שיש בו האחדות.... וכמו כן הגם כי המחלוקת צריך להיות שכל אחד יאמר דעתו אבל הכל כדי שיהיה אח"כ אחדות אחד. כדכתיב [את] והב בסופה, אהבה בסופה, זה הוא מלחמת ה' לשם שמים ומתחיל בפירוד ומסיים בחבורא, ואז מתקיים" (שפת אמת - פרשת קרח שנה תרמז)
מחלוקת שהיא לשם שמים היא מחלוקת לבירור האמת, ולכן היא מחלוקת של נצח, כי יש בה צדדים שונים ולכן "אלו ואלו דברי אלקים חיים" וכן "לעתיד לבוא הלכה כב"ש".
לכן מדגיש "שפת אמת" שמחלוקת לשם שמים מתחילה כמחלוקת ומסתיימת באחדות, כי החולקים רוצים להגיע להבנת רצון ה'.
יהי רצון שגם אנו תמיד נשאף בחיינו לעשות רצון ה', ולפני כל החלטה נשאל את עצמנו מה רצון ה', ועל פי רצונו בעז"ה נחייה את חיינו.
