שיחה לפר' וירא: עקידת יצחק-מהות הנסיון
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
המסר העיקרי הנלמד מהעקידה הוא שרצון ה' קודם לרצון האדם, והאדם מחוייב כל חייו לעשות את רצון ה'.
זה מה שמלווה את כל חיילנו המשתתפים במלחמת מצוה של להגן על ישראל מיד צר ומסכנים נפשם לאור רצון ה'.
יהי רצון שכולם יחזרו בריאים ושלמים.
כשאברהם מצווה לקחת את בנו אהובו ולשחוט אותו, זה רצון ה' ואין כביכול על מה לדון. לפי"ז צריך לברר ולהעמיק, מה הנסיון של העקידה אם זה היה ציווי ה'? הרי פשיטא שאברהם היה צריך לעקוד את יצחק אם ה' ציווה כך, לא היתה הו"א שאברהם לא ישמע לקול ה'? ואם כן, מה כוונת הפסוק "אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם".
אנו נביא מספר שיטות ונראה בכל שיטה ושיטה מה המסר לחיינו אנו?
שיטה ראשונה. אכן לא היה נסיון ו"נסה" בפסוק הכוונה נס-להתנוסס, העצמה של אברהם אבינו.
כותב הגרי"ד סולובייצ'יק:
"רבש"ע לא נזקק לנסיון העקידה כדי לדעת את מסירות נפשו, אמונתו ואהבתו של אברהם אבינו את הבורא, כל אלה גלויות וידועות לפניו מראש. אלא ביקש הקב"ה שאברהם מעלמא דאיתגליא יתפוס ויוציא לאור את עומק עומקו של אברהם דאיתכסיא ועל ידי כך תיגלה ותיראה... עוצמת דביקותו בבורא העולם. אבל הדבר הזה היה מכוסה מעיני אברהם אבינו עד נסיון העקידה עצמו. רק על הר המוריה הכיר אברהם את עצמו וראה עצמו באור חדש. שם על ההר הוא גילה לפתע את גודל מסירותו ונאמנותו לבורא העולם. רק בעומדו על הר המוריה הבין אברהם כי בלי יצחק הקיום אפשרי בעוד שאין הוא יכול לחיות אפילו רגע אחד בלי בורא העולם...כדי שיוכל האדם לנטוע בלב בניו ונכדיו את הערכים המקודשים לו, צריך שיהא בעל הכרה עצמית. כדי לשכנע את יוצאי חלציו עד כמה חשובה ויקרה היהדות, צריך שהוא והם יכירו עצמם היטב היטב. רק לאחר העקידה יכול היה אברהם לקיים את ה"למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו...פעמים הרבה ניסה אותי הקב"ה כדי לחשוף מתוכי את "עלמא דאיתכסיא" שלי. סבלתי הרבה יסורים והיית שואל את עצמי: על שום מה תובע רבש"ע ממני שאתייסר כל כך הרבה? לבסוף מצאתי את פשר הדבר, כדי שאכיר את עצמי טוב יותר וכדי שאדע עד כמה קשור אנוכי ללימוד התורה" (הגרי"ד סולובייצ'יק)
בעקדה לא היה נסיון לאברהם אלא לאברהם היו כוחות נפש פנימיים בפוטנציאל ומטרת הניסיון היתה שכוחות של ה"איתכסיא" יהפכו להיות "איתגליא". הניסיון מרומם את האדם ומעצים אותו כי הוא לוקח את הכוחות שבפנימיותו ומוציא אותם לאור. וכאשר האדם עומד בניסיון הוא קונה כוחות אלו, ואז הם נהפכים להיות חלק מאישיותו. ולכן המילה ניסיון פירושה נס להתנוסס מלשון הגבהה והעצמה.
לפי הגישה של הגרי"ד לא היה ניסיון לאברהם אלא מטרה להוציא את הכוחות מן הכוח אל הפועל כדי שיחנך את בניו אחריו. אברהם היה צריך לקחת את הכוחות הפוטנציאלים שבו ולהוציא אותם לפועל. כוחות אלו היו רדומים עד שהגיע לעקדת יצחק וכוחות אלו של אהבת ה' נהיו מרכזיים.
אנו צריכים ללמוד מהבנה זו, שכאשר יש לנו קושי שם גדלים הכוחות שטמונים בנו ואנו מוציאים את הכוחות מן הכח אל הפועל. הקושי נועד לרומם אותנו ולהוציא מאיתנו כוחות גנוזים. אנחנו צריכים בלימוד ובתפילה "לקרוע את השמים". הישיבה באה להוציא את הכוחות הגנוזים בנו ולהוציאם החוצה. הישיבה נועדה להצמיח כוחות שיהפכו להיות חלק מאישיותנו.
ישנו בוגר מהישיבה שהיה שבוי בכלא האויב. לאחר שהשתחרר הוא דיבר בביתי לפני התלמידים וסיפר את הדברים המאוד מאוד לא פשוטים שהוא עבר. כשהוא סיים שאלתי אותו: "מה לקחת מהשבי לחיים?" הוא ענה לי תשובה שלא אשכח. "בחיים לא חשבתי שיש לי את הכוחות שגיליתי שיש לי בשבי. והקב"ה לימד אותי בתקופת השבי שיש בי הרבה יותר כוחות ממה שידעתי".
כותב השפת אמת:
"בפסוק עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. ומקשין הלא עבודתו של אברהם היתה בחינת אהבת ה' שהוא למעלה מעובד מיראה ולמה ייחס לו הכתוב ירא אלקים. אבל התירוץ הוא כי זה עצמו היה הנסיון, כי ודאי אברהם אע"ה שעזב ארצו ומולדתו והשליך עצמו לכבשן האש בעבור הבורא ית' מה נסיון הוא לשחוט את בנו. אבל התירוץ הוא כי בודאי העובד מאהבה כמו אברהם נמשך לבו ומעיו לעשות רצון קונו, עד שכל איבריו נמשכין בטבעם לעשות רצון קונם, וכל רמ"ח איברים שבו, כל חיותם המצות של השי"ת. אכן באמת לא היה רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק, ולבו של אברהם לא הרגיש דביקות ואהבה בזו העובדא ע"י שבאמת לא היה כן רצונו של השי"ת, ולכן היה נסיון. ולכן נאמר וירא את המקום מרחוק. ולכן היה עבודתו עתה רק בבחינת ירא אלקים שלא הרהר אחריו ית' כלום. ולכן ביקש שלא ינסה אותו עוד פי' שלא יהיה לו רחקות עוד שדרכו של אברהם אע"ה בחי' אהבה כנ"ל" (שפת אמת פר' וירא תרמ"א)
אברהם הוא בעל מידת האהבה. בעקידה אברהם הרגיש שהגוף לא רוצה להיות שותף והוא פעל במידת היראה. הגוף לא שיתף פעולה כי באמת הוא לא היה אמור לשחוט את יצחק. "עתה ידעתי"-עתה ידע אברהם שיש בו גם מידת היראה יחד עם מידת האהבה, והוא הגיע למידת השלימות מידת אהבה יחד עם מידת היראה. וזה מה שהתעצם אצל אברהם-השלמות-מידת אהבה והיראה יחד.
כותב המלבי"ם:
"יש הבדל בין השלמות שהוא בכח ובין השלמות שיוצא מכח אל הפועל שנעשה קנין בנפש" (מלבי"ם בראשית פרק כב פסוק ט)
כותב הרש"ר הירש:
"כל ניסיון הוא עלייה, כאשר הוא מחזק ומאמץ את הכוחות הקיימים מכבר, אך טרם עמדו במבחן המשימה הנוספת או הנעלה יותר" (רש"ר הירש בראשית)
כותב נתיבות שלום:
"שכמו שאברהם אבינו נתנסה בעשרה נסיונות כך כל יהודי עובר בימי חייו עשרה נסיונות לפי ערכו. והיינו כי כל יהודי נושא שליחות עליונה שלמענה ירד לעולם למלא שליחות זו, ועל ידי הנסיונות שעובר ממלא הוא שליחותו בעוה"ז....בפרט אצל כל יחיד, שצריך לעבור עשרה נסיונות לפי ערכו, שיתכן שיהודי מקיים כל התורה כולה אבל עדיין לא התחיל למלא את השליחות שבעבורה ירד לעולם" (נתיבות שלום בראשית)
השיטה השניה. אכן לא היה נסיון לאברהם אלא שבא ללמד לדורות הבאים אחר אברהם עד היכן נדרשת אהבת ה'.
כותב הרד"ק:
"והאמת כי הנסיון הזה להראות לבני עולם אהבת אברהם השלמה, ולא נעשה לאותם הדורות אלא לדורות הבאים המאמינים בתורה שכתב משה רבינו מפי האל ובסיפוריה שיראו עד היכן הגיע אהבת אברהם לא-ל; וילמדו ממנה לאהבה את ה' בכל לבבם ובכל נפשם...ואחר שנכתבה התורה לבני יעקב נתפרסם הדבר בעולם יש מאמינים ויש שאינם מאמינים. והיום כמה שנים מיום שבטלה עבודת הצלמים והאלילים מאמינים רוב העולם בתורת משה רבינו ובסיפוריה, אלא שחולקים עלינו על המצות, שאומרים כי דרך משל נאמרו. ובהאמין רוב בני העולם הספור הגדול הזה הוא עדות גדולה על אברהם אבינו שהיה אוהב האל אהבה שלמה ותמה וראוי לאדם ללמוד הימנו דרך אהבתו" (רד"ק בראשית פרק כב פסוק א)
עלינו לדעת כי ה' בראש הפירמידה תמיד ולא רק כשיש לנו מאבקי היצר. ה' בראש סדרי העדיפויות גם בשגרה. האדם צריך בכל שאלה לדון: מה ה' רוצה? האדם צריך לדמיין לעצמו בכל התלבטות שהוא מתקשר לה' ושואל אותו מה לעשות בהתלבטות ולעשות ע"פ תשובת ה'.
וכן כותב המלבי"ם:
"ואם לצורך הרואים שידעו שלא על חנם כרת ה' עמו הברית ונעשה אב המון גוים, ושידעו מעלת הנבואה ואמתתה, שאם היה לאברהם צד ספק באמתת הנבואה, לא היה עושה הפועל הזה, וגם שבזה נתברר לכל העולם אמונת השארת הנפש, שאם לא כן לא היה עושה מעשה כזה, אם לא ידע בברור כי חיי הגוף מאפס ותהו נחשבו נגד החיים הנצחיים" (מלבי"ם בראשית פרק כב פסוק ט)
השיטה השלישית, שבאמת היה נסיון לאברהם.
כותב שפת אמת:
"נראה, כי מאחר שהבטיחו, "ביצחק יקרא לך זרע", נאמר לו בלשון בקשה, פירוש, שביקש הקב"ה ממנו שימחול לו המתנה ושיעלהו לעולה, וזה שבח הגדול בנסיון הזה, שלא נאמר לו בלשון ציווי, רק אם חפץ בדבר זה. ואברהם אע"ה באהבתו לקיים רצון המקום הלך בשמחה לשוחטו" (שפת אמת וירא תרל"ד)
לא היה כאן כלל ציווי אלא בקשה בלבד שימחל על ההבטחה שביצחק יקרא לך זרע. אברהם היה יכול להתנגד לעקדת יצחק אך הוא הסכים. לא היה כאן ציווי, ה' לא מפר את הבטחתו "ביצחק יקרא לך זרע". ה' ביקש מאברהם שאברהם ימחל לו על ההבטחה ורצונו שהוא יעקוד את יצחק. יש כאן ניסיון אמיתי, שהיות ולא היה ציווי אברהם היה יכול לסרב אך הוא החליט לעקוד את יצחק כי ידע שזה רצון ה'.
הבנה זו של השפת אמת מחייבות אותנו רבות. אנחנו רגילים לבדוק כל דבר לפי ערכים הלכתיים: מותר או אסור. שפת אמת בא ומלמד אותנו, שגם אם מותר צריך לבדוק האם זה רצון ה', ורק אם כן, אז אפשר לעשות מעשה. וכדי לדעת אם זה רצון ה' או לא, האדם צריך לשאול את עצמו: אם אעשה דבר זה האם עשייה זו תקרב אותי אל ה' וממילא זה רצון ה' או תרחיק אותי מה' ואז אין זה רצון ה'?
כותב הרס"ג:
"צריך היה אברהם להתכונן לדבר הקשה ביותר ולהסתמך על כך שאם כוונת (הציווי) אחרת, אלקים יראני" (רס"ג)
כאשר ה' אמר לאברהם העלהו לעולה, אברהם התלבט מה הכוונה. האם הכוונה לשחוט או שמא רק לעלות? אברהם אבינו אמר לעצמו היות והוא נוגע בדבר ויש כאן ספיקא דאורייתא לחומרא הוא ילך וישחוט, ואם אין זו כוונת ה' היה ברור לו שה' יאמר לו לא לשחוט.
כותב הנצי"ב:
"אלא ענין הנסיון היה בשני דברים, אחד, שאם מלך צוה על אדם הדיוט שאין לו הכרה ודברים עם המלך לשחוט את בנו, פשיטא שאין לו מה לעשות כי אם לילך ולעשות כדבר המלך. אבל אם יאמר לאוהבו אשר רגיל עמו הרבה לעשות דבר נפלא כזה, פשיטא שלא יתאפק מלשאול את המלך מדוע ואיך, ואולי ישנה הרצון" (הנצי"ב)
הניסיון היה האם אברהם יתווכח עם ה' ויטען שהוא הבטיח לו שביצחק יהיה לו זרע, או שאברהם יקבל עליו את הדין ולא יתווכח כי כאן יש לו נגיעות אישיות בניגוד להפיכת סדום ששם הוא כן התווכח כי לא היו לו נגיעות אישיות. ה' רצה שאברהם יפעל בתמימות בעקדה.
כותב רש"י:
"כי עתה ידעתי – אמר רבי אבא אמר לו אברהם אפרש לפניך את שיחתי: אתמול אמרת לי (לעיל כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת (שם כב ב) קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער. אמר לו הקדוש ברוך הוא (תהלים פט לה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה - כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו. אסקתיה (העלתה אותו) אחתיה (הורד אותו)" (רש"י בראשית פרק כב)
כותב המדרש:
"כך אמרתי לך שחטהו, לא העלהו, אסיקתיניה אחתיה" (בראשית רבה)
אברהם מנסה להבין את דבר ה' ומדבר איתו על זה אך זה נעשה לאחר העקדה כאשר כבר אין לו נגיעות אישות ואין בכוונתו להתווכח אלא להבין את דבר ה'.
יה"ר שנשים את ה' בראש הפירמידה, ונשאל ונברר תמיד מה ה' רוצה מאיתנו בכל החלטה, וע"י כך נזכה לקדש שם שמים כל חיינו. אמן כי"ר.
