שיחה לפרשת וירא-"וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
פרשתנו עוסקת באחד המאורעות העוצמתיים ביותר, וחובה עלינו לחשוב מה למדים אנו מניסיון עוצמתי זה לחיינו ולעבודת ה' האישית של כל אחד ואחד.
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: (בראשית כ"ב,ב)
זכורני שבשבת לפני שנים רבות פגשתי את החברותא המבוגרת שלי. הוא סיפר לי שהבן שלו הקטן שאל אותו: "אם ה' יגיד לך לשחוט אותי האם תעשה זאת"? כאשר שוחחנו על הנושא אמר לי אותו אברך: "אם ה' יצווה בוודאי שאעשה זאת". ואז שאלתי את עצמי אם זה כל כך ברור שעושים את דבר ה', אז במה היה ניסיון לאברהם? ודאי שהדבר קשה מאד, אך שאלתנו האם זה בנקודת הבחירה של אברהם? האם לאחר שציווה ה' היתה כאן התמודדות של כן או לא או שברור היה שכן למרות הקושי העצום והנורא, וא"כ מה היה הניסיון? מה הכוונה "והאלקים ניסה את אברהם"?
"דהנה אברהם אבינו היה מקדש ומטהר את כל אבריו עד שהאברים בעצם הרגישו את רצון הבורא ב"ה ולא היו יכולים לעשות רק מה שהיה רצון ה'. לכן כשרצה אברהם לשחוט היה צריך אברהם לשלוח את ידו בכח, כי היד בעצמה לא רצתה לשחוט שהיה מרגיש באמת רצון הבורא ואמר לו המלאך אל תשלח ידך כי באמת כך הוא רצון הבורא יתברך" (רבינו ר' מנחם מנדל זצ"ל)
אברהם אבינו הלך בניגוד להרגשה הפנימית שלו, נגד אבריו שאומרים לו לא לעקוד. הוא הלך להרוג את בנו. הוא הולך להפסיד את מפעל חייו, אבל עדיין מה הניסיון? אם הקב"ה מצווה אז מה השאלה? וכי יש בחירה?
החת"ס שואל, מדוע העקדה נקראת "עקידת יצחק", הרי אברהם הוא היוזם ועושה ויצחק נפעל, וא"כ היה צריך לקרוא לזה "אברהם עוקד". ועונה החת"ס, שיצחק היה במדרגה גבוהה יותר מאברהם, כי אברהם שמע ישירות מה' ולא היתה לו בחירה ואילו יצחק שמע מאברהם ויכול היה להתווכח ולומר לאביו "אבא כנראה לא הבנת את ציווי ה', לא יכול להיות שה' ציווה כך" וזה שיצחק לא התווכח זה מראה שהיה במדרגה גבוהה יותר מאברהם אבינו, ולכן העקדה נקראת על שמו.
א"כ חוזרת שאלתנו, לפי החתם סופר, כאשר ה' מצווה אין בחירה ואין שתי אפשרויות, א"כ מה הניסיון?
אנו נביא שלש גישות עיקריות, ובכל גישה מספר אפשרויות.
הגישה הראשונה- אכן לא היה כאן ניסיון של כן או לא אלא מטרת עקדת יצחק היתה אחרת.
הגרי"ד סולובייצ'יק כותב:
"רבש"ע לא נזקק לנסיון העקידה כדי לדעת את מסירות נפשו, אמונתו ואהבתו של אברהם אבינו את הבורא, כל אלה גלויות וידועות לפניו מראש. אלא ביקש הקב"ה שאברהם מעלמא דאיתגליא יתפוס ויוציא לאור את עומק עומקו של אברהם דאיתכסיא ועל ידי כך תיגלה ותיראה לבאי העולם עוצמת דביקותו בבורא העולם. אבל הדבר הזה היה מכוסה מעיני אברהם אבינו עד נסיון העקידה עצמו.רק על הר המוריה הכיר אברהם את עצמו וראה עצמו באור חדש. שם על ההר הוא גילה לפתע את גודל מסירותו ונאמנותו לבורא העולם. רק בעומדו על הר המוריה הבין אברהם כי בלי יצחק הקיום אפשרי בעוד שאין הוא יכול לחיות אפילו רגע אחד בלי בורא העולם...כדי שיוכל האדם לנטוע בלב בניו ונכדיו את הערכים המקודשים לו, צריך שיהא בעל הכרה עצמית. כדי לשכנע את יוצאי חלציו עד כמה חשובה ויקרה היהדות, צריך שהוא והם יכירו עצמם היטב היטב. רק לאחר העקידה יכול היה אברהם לקיים את ה"למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו". רק בשעה העקידה ולאחריה מספרת לנו התורה על אברהם ויצחק "וילכו יחדיו"- לפני כן חסרה היתה עדיין האחדות המושלמת בין אב ובן. רק על הר המוריה נתגלתה אהבתם הרבה לבורא העולם, ולפתע ראה יצחק את אביו באורו המופלא. שם גובש ה"יחדיו". נסיון העקידה לא היה דרוש חס ושלום לרבש"ע, הוא היה דרוש לאברהם ויצחק.... פעמים הרבה ניסה אותי הקב"ה כדי לחשוף מתוכי את "עלמא דאיתכסיא" שלי. סבלתי הרבה יסורים והיית שואל את עצמי: על שום מה תובע רבש"ע ממני שאתייסר כל כך הרבה? לבסוף מצאתי את פשר הדבר, כדי שאכיר את עצמי טוב יותר וכדי שאדע עד כמה קשור אנוכי ללימוד התורה" (הגרי"ד סולובייצ'יק)
מסביר הרב סולובייצ'יק שיש לאברהם כוחות נפש פנימיים בפוטנציאל, אך כל עוד הם לא באים לידי ביטוי בפועל הוא לא קונה אותם, וכל עוד הוא לא קונה אותם הם לא נהפכים להיות חלק ממנו. מטרת הניסיון שכוחות של ה"איתכסיא" יהפכו להיות "איתגליא".
הניסיון מרומם את האדם ומעצים אותו כי הוא לוקח את הכוחות שיש בו בפנים ואיתם הוא מתמודד בסיטואציה החדשה. וכאשר האדם עומד בניסיון הוא קונה כוחות אלו, והם נהפכים להיות חלק מאישיותו. ולכן המילה ניסיון פירושה נס להתנוסס מלשון הגבהה והעצמה.
יש הבדל בין שלמות שהיא בכוח לשלמות שיוצאת אל הפועל שאז נעשה קניין בנפשו.
לא היה ניסיון לא היתה התמודדות. אברהם היה צריך לקחת את הכוחות הפוטנציאלים שבו ולהוציא אותם לפועל. כוחות אלו היו רדומים עד שהגיע לעקדת יצחק ואהבת ה' גדלה וכוחות אלו נהיו מרכזיים.
לפי הגישה של הגרי"ד לא היה ניסיון לאברהם אלא מטרה להוציא את הכוחות מן הכוח אל הפועל כדי שיחנך את בניו אחריו.
ישנו בוגר מהישיבה שהיה שבוי בכלא האויב. לאחר שהשתחרר הוא דיבר לפני התלמידים וסיפר את הדברים המאוד מאוד לא פשוטים שהוא עבר. כשהוא גמר שאלתי אותו: "מה לקחת מהשבי לחיים? מעבר לסיפורים, מה נשאר איתך?" הוא ענה לי תשובה שלא אשכח. "בחיים לא חשבתי שיש לי את הכוחות שגיליתי שיש לי בשבי. והקב"ה לימד אותי בתקופת השבי שיש בי הרבה יותר כוחות ממה שאני חושב".
כותב הרש"ר הירש:
"לנסות- פירושו אינו אלא: להעמיד כוחות אלה בפני משימות כאלה, אשר עד כה לא התנסו בביצוען. מכאן שכל ניסיון הוא עלייה, כאשר הוא מחזק ומאמץ את הכוחות הקיימים מכבר, אך טרם עמדו במבחן המשימה הנוספת או הנעלה יותר" (רש"ר הירש בראשית)
הרש"ר הירש מסביר, שכאשר מגיע סיטואציה חדשה שלא היה לאדם ועם הסיטואציה הזו הוא לא התמודד עד הלום, האדם צריך לקחת את הכוחות שקיימים בו ואיתם להתמודד ולהצליח בסיטואציה החדשה.
המלבי"ם כותב:
"אם מצד המנוסה, שיש הבדל בין השלמות שהוא בכח ובין השלמות שיוצא מכח אל הפועל שנעשה קנין בנפש" (מלבי"ם בראשית פרק כב פסוק ט)
הניסיון הוא אינו בשביל ה' אלא בשביל האדם, להעצים אותו ולגדלו. בזכות הניסיון, אברהם גדל ומתעצם, מקרין תורה ואז הוא יכול להעביר זאת לילדיו ונכדיו. לאור זאת נבין מדוע הפסוק "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו" נאמר דווקא לאחר העקידה.
רש"י הרמב"ם והרד"ק מסבירים גם הם שלא היה כאן ניסיון והיה ברור שאברהם יבצע את ציווי ה', ולדעתם המטרה היתה לאחרים. לפי רש"י שאומות העולם יבינו מדוע נבחר אברהם לבנות ולהקים את עם ישראל, ולפי הרמב"ם והרד"ק בשביל הדורות כולם להבין עד היכן מגיע אהבת ה'.
וכך הם כותבים:
"מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלהים אתה" (רש"י בראשית כ"ב י"ב)
"להודיענו גבול האהבה לה' יתעלה, והיראה ממנו לאיזה גבול מגעת, וכן שכל מה שרואה הנביא במראה הנבואה אמת ונכון אצל הנביא" (מורה נבוכים)
"והאמת כי הנסיון הזה להראות לבני עולם אהבת אברהם השלמה, ולא נעשה לאותם הדורות אלא לדורות הבאים המאמינים בתורה שכתב משה רבינו מפי האל ובסיפוריה שיראו עד היכן הגיע אהבת אברהם לא-ל; וילמדו ממנה לאהבה את ה' בכל לבבם ובכל נפשם" (רד"ק בראשית פרק כב פסוק א).
גם הרב קוק בסדרו "עולת ראיה" מסביר שאכן לא היה ניסיון, ומטרת עקדת יצחק היתה בעיקר ללמד את העולם כולו את דברי המלאך בסוף "אל תשלח ידך אל הנער" שאין ה' רוצה בקורבנות בני אדם בניגוד למולך אצל אומות העולם, ושהמוסר האלוקי והטבעי הולכים יחד.
וכך הוא כותב בסידורו:
"שהצווי המוחלט, בין מצד הצדק להמנע מרשע של של שפיכות דמים, בין מצד הטבע להנזר מכל דבר הפוגע ברגשי האב, המלאים אהבה לבנו חמודו, הוא קיים בעינו. ההכרות הקדושות האיתנות, החקוקות בטבע הרוחני....ובטבע החומרי לא ירדו ממעלתן אפילו כחוט השערה, ע"י החזון שנתגלה בדבר ה'.. אל תשלח ידך אל הנער, בכל חומר האיסור הפשוט והישר שבדבר, ואל תחשוב שיש כאן ניגוד מפעלי בין אהבת האב הטהורה שלך לבנך יקירך לבין אהבת ה' האצילית.. עד שיהיה לפחות איזה צעד נכון לעשות בפועל איזה דבר המורה על המעטת האהבה הזאת.. ולא תעש לו מאומה כי רחמי אב ואהבתו בנשמה טהורה היא לבת אש קודש, הולכת ישר מאהבת אלוקים הטהורה ורחמיו על כל מעשיו" (עולת ראי"ה)
עקידת יצחק באה ללמד את העולם את דברי המלאך – "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" – להבין שהקב"ה לא חפץ בקורבנות של אדם. שהרי הדרישה הרוחנית והדרישה הטבעית חייבים ללכת יחד. המוסר הטבעי והמוסר האלוקי הולכים יחד.לדעתו עיקר הניסיון היה כדי ללמד את העולם את הסוף, את אל תעשה את זה, את זה שאתה חייב לאהוב את בנך ולאהוב את ה' ושתי האהבות האלה מתחברות ומשלימות ולא מתנגדות. דבר ה' לא סותר לטבעיות, לנורמליות, לאהבת אבא לבן. נזכור שבאותה תקופה היה נהוג עבודת המולך, היו אנשים שהקריבו את בנם לעבודה זרה. מטרת העקידה הייתה להגיד שזה דבר נורא ואיום, זו לא דרך היהדות.
הגישה השניה אומרת שהיה ניסיון, ומסבירה את הפס' "והאלקים ניסה את אברהם" כשפשוטו, אך הניסיון לא היה כן או לא אלא ניסיון אחר.
כותב הנצי"ב:
"אלא ענין הנסיון היה בשני דברים, אחד, שאם מלך צוה על אדם הדיוט שאין לו הכרה ודברים עם המלך לשחוט את בנו, פשיטא שאין לו מה לעשות כי אם לילך ולעשות כדבר המלך. אבל אם יאמר לאוהבו אשר רגיל עמו הרבה לעשות דבר נפלא כזה, פשיטא שלא יתאפק מלשאול את המלך מדוע ואיך, ואולי ישנה הרצון" (הנצי"ב מוולאז'ין)
לפי הנצי"ב הניסיון היה האם אברהם יתווכח עם ה' ויטען הרי הוא הבטיח לו שביצחק יהיה לו זרע או שיקבל עליו את הדין ולא יתווכח כי יש לו כאן נגיעות אישיות בניגוד להפיכת סדום ששם התווכח כי אין לו נגיעות אישיות.
"כי עתה ידעתי – אמר רבי אבא אמר לו אברהם אפרש לפניך את שיחתי: אתמול אמרת לי (לעיל כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת (שם כב ב) קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער. אמר לו הקדוש ברוך הוא (תהלים פט לה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה - כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו. אסקתיה (העלתה אותו) אחתיה (הורד אותו)" (רש"י בראשית פרשת וירא פרק כב)
לפי ר' אבא אכן אברהם מנסה להבין את דבר ה' ומדבר איתו על זה אך זה נעשה לאחר העקדה כאשר כבר אין לו נגיעות אישות ואין בכוונתו להתווכח אלא להבין את דבר ה'.
לאור דברי הנצי"ב והמדרש לומדים אנו מהעקדה לא רק עד היכן מגיעה אהבת ה' אלא גם את מידת הענווה וצידוק הדין.
כותב המגיד מדובנה:
"ומה היה הנסיון כה גדול, הלא ראינו הרבה אנשים שמסרו את נפשם על קידוש ה', אלא בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם את בנך נעשה יצחק דבוק לאברהם.. שאמר לו הקב"ה אשר אהבת, נכנס לאברהם כח אהבה עצומה ליצחק ממש לא לפי דרך הטבע.. ועם אהבתו וחמלתו זו הלך אברהם לשחוט אותו וזה היה הנסיון" (המגיד מדובנה)
כשאברהם שמע שהוא צריך לשחוט את בנו, הוא היה יכול לאט לאט להתרחק מיצחק כדי שיהיה לו יותר קל, ולא לפתח אהבה אליו אלא לחפש טענות בגנותו כדי שיהיה לו יותר קל. והקב"ה אמר לו שעם אהבתו המופלגת ליצחק שילך ויעקוד, ולא יעשה לעצמו קולות, ולא ינסה לחפש דרכים קלות.
לפעמים אנחנו מחפשים לעצמנו דרכים קלות, איך מגיעים לתוצאה אבל בדרך קלה. כשעובדים את הקב"ה לא מחפשים את הדרך הקלה, העמל עצמו יש לו מטרה.
הגישה השלישית אכן סוברת שהיה ניסיון ואברהם יכול היה לסרב כי לא היה כאן ציווי ברור שלא משאיר מקום לבחירה של אברהם.
לפי "שפת אמת" לא היה כאן ציווי כלל אלא בקשה בלבד שימחל על ההבטחה שביצחק יקרא לך זרע, ולפי הרס"ג ה' רק אמר להעלות את יצחק למזבח אבל לא לשחוט ויכול היה אברהם להעלותו ולא לשוחטו.
כותב שפת אמת:
נראה, כי מאחר שהבטיחו, "ביצחק יקרא לך זרע", נאמר לו בלשון בקשה, פירוש, שביקש הקב"ה ממנו שימחול לו המתנה ושיעלהו לעולה, וזה שבח הגדול בנסיון הזה, שלא נאמר לו בלשון ציווי, רק אם חפץ בדבר זה. ואברהם אע"ה באהבתו לקיים רצון המקום הלך בשמחה לשוחטו. (שפת אמת וירא תרל"ד)
אברהם היה יכול להתנגד לעקדת יצחק אך הוא הסכים. לא היה כאן ציווי, ה' לא מפר את הבטחתו "ביצחק יקרא לך זרע". ה' ביקש מאברהם שאברהם ימחל לו על ההבטחה ורצונו שהוא יעקוד את יצחק. יש כאן ניסיון אמיתי. אברהם אבינו הבין שאהבת ה' היא לקיים את רצון ה' בעולם.
לפי דברי "שפת אמת" יש כאן לימוד עצום עד היכן מגיעה אהבת ה', שאין חובתנו רק לעשות את ציווי ה' אלא בכל דבר חובה עלינו לחשוב מהו רצון ה'
כותב הרס"ג:
"צריך היה אברהם להתכונן לדבר הקשה ביותר ולהסתמך על כך שאם כוונת (הציווי) אחרת, אלקים יראני (רס"ג)
כאשר ה' אמר לאברהם העלהו לעולה, אברהם התלבט מה הכוונה. האם הכוונה לשחוט או שמא רק לעלות? אברהם אבינו אמר לעצמו ספיקא דאורייתא לחומרא והוא ילך וישחוט, ואם אין זו כוונת ה' היה ברור לו שה' יאמר לו לא לשחוט.
הרב אלימלך מליז'סנק כותב שבכל פעם שיש לאדם זמן פנוי, יעצום את עיניו וידמיין לעצמו שבא אליו גוי ואומר לו או שהוא עובד עבודה זרה או שהגוי יזרוק אותו לתוך האש, והאדם צריך לדמיין שהוא מוכן למות ו"רואה בעיניו" שהגוי מכניסו לאש, אומר רבי אלימלך שהוא מקיים מצוות דאורייתא של "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
הפשט בדברי ר' אלימלך מליז'נסק בהצעה לדמיון הזה, כי מי שמדמיין כך כל חייו הם אחרים, בגלל שעל ידי הדמיון הוא מחדיר לעצמו שה' בראש הפירמידה ולא האדם ולכן הוא חי בשביל לקדש שם שמים בעולם.
כאשר האדם חי לקדש שם שמים, זה משנה הרבה החלטות בחיים שלו. האדם צריך בכל שאלה לדון: מה ה' רוצה, ולו היה מתקשר לה' מה הוא היה אומר לו לעשות, וכיצד יוכל בחייו לפרסם את שם ה' בעולם?
זה המסר העיקרי של עקדת יצחק " ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ה' נמצא בראש הפירמידה וכל מטרת חיינו לאהוב את ה' לפרסם שמו בעולם ולגרום שאחרים יאהבו אותו וגם הם יקדשו שם שמים כל חייהם.
