פר' כי תצא: מיקוד שאיפות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
נמצאים אנו בתחילת שנה, תחילת זמן, חודש אלול. זה הזמן שכל אחד ואחד צריך לחשוב מהם שאיפותיו לשנה זו, וכיצד הוא חושב לממשן. לאור זאת, ברצוני להקדיש את השיחה היום לנושא זה.
ישבנו השבוע בישיבת ר"מים, והכנו לכל תלמיד דף יעדים, דף שאיפות – שאיפות עיקריות, שאיפות משנה, בלימוד, אמונה, מידות, מעשים. כמובן שהדברים משתנים מאדם לאדם, אבל אני מבקש לדבר על הדברים שאני חושב שהם נכונים וקשורים לכולם.
המשנה באבות כותבת:
"כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת" (מסכת אבות פרק ג משנה ט)
אחד הדברים החשובים ביותר שבחור צריך לקבל בישיבה הוא, הקשר עם ריבונו של עולם. אנחנו עוסקים המון בחכמה – עיון, בקיאות, לימוד אמונה והלכה ועוד, אבל עלולה להיות מציאות שנעסוק בחכמה אך זה יהיה בגדר שחכמתו קודמת ליראת חטאו, ואז אין חכמתו מתקיימת לאורך זמן. ולכן חשוב מאד שכל בחור ידגיש לעצמו את יראת ה', וכאן כוונתי גם ליראה וגם לאהבת ה', דביקות בבורא, הרגשה שה' הוא המנהיג, ידיעה שה' אוהב אותנו כאב האוהב את בניו.
הנקודה הזאת צריכה להיות הבסיס לחיינו. לימוד התורה הנעשה כה רבות בישיבתנו, כמובן קשור לדביקות בבורא, כי כאשר אדם לומד תורה ושקוע בה אז נפשו מתרחבת, וכשנשמתו מתרחבת אז הצד החומרי נהיה רק מסגרת ולא תמונה, וממילא כאשר הצד הרוחני הוא העיקר הוא מתדבק בה'. חשוב מאד שהאדם יבין זאת וילמד תורה כשזו המטרה. כמו כן ישים דגש על תפילתו שגם היא מקשרת ובונה את הקשר בין האדם ובוראו.
יש בפרשה שלנו רעיון מדהים המדגיש מאוד את חשיבות הקשר עם הבורא. בן סורר ומורה, אדם שאוכל ושותה, לא מקיים את "קדושים תהיו", רוחניות בכלל לא מעניינת אותו, שקוע בחומריות, הורגים אותו. {חשוב לדעת שחומריות ורוחניות הם שני הכוחות שה' נתן שהם מנוגדים אחד לשני, אי אפשר להיות שקוע בחומריות וגם להיות שקוע ברוחניות}. וקשה, למרות שבן סורר ומורה מנותק מרוחניות, אך הרי הוא לא עשה עבירה המחייבת מיתה, אז מדוע א"כ הורגים בן זה?
כותבת הגמ':
"רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה, יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב " (תלמוד בבלי מס' סנהדרין ע.)
בית דין צופים לעתיד-מה יקרה לבן הסורר בעתיד. מי ששקוע בחומריות לחלוטין ולא מעניין אותו כלום, סופו שייקח מאביו, ואח"כ יגנוב מאחרים, וכל הדברים האלה יצרו מציאות שבסוף הוא ירצח ויעבור עבירה המחייבת מיתה. היות ובסוף הוא יהיה חייב מיתה, אז בי"ד דואג להמיתו כזכאי ולא כחייב.
כותב המהר"ל:
"הקשה הרא"ם, דגבי ישמעאל (בראשית כא, יז), אף על גב שקטרגו עליו המלאכים 'מי שעתיד להמית בניך אתה מעלה לו את הבאר' (רש"י שם), והשיב להם הקדוש ברוך הוא "באשר הוא שם" (שם), פירוש שאין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ר"ה טז ע"ב). וכאן אנו אומרים שבן סורר ומורה 'על שם סופו נהרג.
"ויש לתרץ דלא קשיא מידי, דהא דקאמר ד'אין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותו שעה', היינו בדין בית דין של מעלה, לפי שאין ראוי לדון אלא כפי אותו שעה. אבל בית דין של מטה דנין על שם סופו, כדי להצילו מבית דין של מעלה, שהם ידונו אותו כדי שלא ימות בדיניהם חייב " (ספר גור אריה על דברים פרק כא פסוק יח)
שואל המהר"ל מדוע לגבי בן סורר דנים אותו על פי העתיד ואת ישמעאל דנו על פי מעשיו העכשווים, למרות המחיר הכבד שצאצאיו יהרגו את בני ישראל?
הרב קוטלר בספרו, עונה על שאלת המהר"ל:
"והקשו בזה מאחר דנידון שלא יבוא לידי רציחה, למה נידון במיתה חמורה יותר מרוצח שהוא בסייף? ונראה, דנידון ע"ש סופו אין הכוונה דנידון עבור המעשים שעתיד לעשות, אלא הביאור דבאמת נידון על מה שהוא עכשיו, וזה גופא עוצם החטא מה שהעמיד עצמו במצב כזה, ומרגיל את עצמו בהרגל שיצטרך ללסטם את הבריות, דמאחר דעיקרו למלאות תאוותו אפילו לעבור על ד"ת - ממילא עומד במצב שיהיו מעשיו רעים ומגונים עד שיגיע לרציחה, וזה גופא שמרגיל עצמו בכך לילך מדחי אל דחי הוא חטא גדול מאד, וכבר עכשיו מונח בו כל מצבו הרוחני שלבסוף, כיון שזהו הכנתו וחינוכו וע"ז מתחייב החמורה שבמיתות....
אמנם..דהתם באמת היה באותה שעה צדיק או צדיק בדינו, אלא שכלפי הטענה שלא יצילו אותו בשביל שעתידים בניו להמית את ישראל בצמא ע"ז נאמר באשר הוא שם, אבל בבן סורר ומורה חייב באמת ג"כ על מה שהוא עכשיו ומשום שמעמיד עצמו בעתידות טבעית כזו וחמור כל כך שמתחייב בסקילה" (הרב אהרן קטלר – "משנת רבי אהרן" - פרשת כי תצא )
הרב קוטלר כותב, שעצם זה שבן סורר ומורה מנותק כעת מריבונו של עולם הוא החטא, וכבר כעת טמון העתיד, ולכן הוא נהרג. הדרך שלו מובילה לרצח העתידי, ולכן במקרה כזה עדיף להמיתו קודם זמנו. בן סורר ומורה מנותק כעת מריבונו של עולם, ואילו ישמעאל מחובר אל ה'. ולכן מצבם בזמן הדין שונה.
נבין את הדברים בעומק. ישמעאל בשעה שלא היה לו מים והוא נטה למות, מתפלל אל ה' וה' שומע תפילתו ולא את תפילת אימו, כפי שכתוב בפסוק:
" וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת קוֹל הַנַּעַר" (בראשית כ"א- ט"ז-י"ז)
מדוע א"כ ה' שומע לתפילת ישמעאל ולא לתפילת אימו?
הגר מתפללת:
"הגר התפללה כמטחת דברים כלפי מעלה אמרה: 'אתמול אמרת לי: הרבה ארבה את זרעך וגו', ועכשיו הוא מת בצמא?!" (בראשית רבה, נ"ג)
ישמעאל התפלל:
"אלהי אברהם אבי, יש לפניך תוצאות מים. קח את נפשי ממני, ואל אמות בצמא" (פרקי דר' אליעזר, כ"ט)
הגר מתפללת כמו עו"ד – מגיע לי – אתה אמרת ארבה את זרעך, אז איך אתה הורג את בני? תפילה כזו אינה מתקבלת. לעומתה ישמעאל כלל לא בא בטענות ובדרישות, הוא יודע שה' מנהיג את הכל ומחליט מי יחיה ומי ימות, וזה כוחו ורשותו, אלא שביקש ישמעאל מה' שאם הוא חושב שמגיע לו למות שיזרז את מיתתו ולא יתייסר. כשהקב"ה שומע תפילתו עשה לו נס וחי, ההיפך ממה שישמעאל מתפלל. כי העיקר בתפילה זה לא מה אתה מבקש, אלא כמה אתה מרגיש תלות בבורא. ישמעאל מבין שהקב"ה מנהיג את הכול, והוא מרגיש תלות בבורא, והוא יודע שהקב"ה מנהיג העולם.
זה ההבדל הגדול בין בן סורר ומורה לישמעאל. ישמעאל מרגיש שייכות, מרגיש קשר לריבונו שעל עולם. לעומתו בן סורר ומורה מנותק, יורד מדחי אל דחי. לכן בן סורר ומורה נידון על מעשיו העכשווים ואילו ישמעאל נידון על שם סופו.
לומדים מדברי הרב קוטלר עד כמה חשוב, ולדעתי זה צריך להיות העיקר בישיבתנו, בניית קשר עם ריבונו של עולם בבחינת עשה רצונך כרצונו. שהאדם והתורה ייהפכו להיות אחד, וכל החלטה בחיים האדם צריך לשאול את עצמו מה ה' היה רוצה שאחליט, כך שהתורה תהיה תורת חיים.
המהר"ל עצמו נותן הסבר נוסף להבדל בין בן סורר ומורה לישמעאל:
ואין דומה עונש בית דין של מעלה לבית דין של מטה, דבית דין של מטה מכריחין לקיים המצוה (כתובות פו.), ובית דין של מעלה נותנין רשות" (ספר גור אריה על דברים פרק כא פסוק יח)
בן סורר ומורה נידון בבית דין של מטה, הסנהדרין הורגים אותו. ישמעאל – זה הקב"ה מחליט. אז הקב"ה הולך לפי האמת – האמת היא "באשר הוא שם" – לא עושים חשבונות לעתיד, הולכים לפי המצב כעת, לכן הוא מציל את ישמעאל. בית דין של מטה הוא פרקטי – הוא רוצה להגיע לתוצאות טובות, לכן הוא רוצה להרוג אותו כעת כי יותר טוב לו שהוא ימות כעת ולא אחר כך.
המהר"ל מביא שני הבדלים נוספים בין בי"ד של מעלה ובי"ד של מטה.
בית דין של מעלה מעניק בחירה חופשית, אין מושג כזה של לכפות על המצוות בבית דין של מעלה. אבל כשסנהדרין קיימת, הסנהדרין כופה על המצוות, כי הוא פרקטי, ורוצה להיות בטוח שנעשה את הדבר הנכון. לפעמים אנחנו רוצים לחיות את האמת ולא את הפרקטיקה ואנחנו מפסידים.
דוגמא נוספת להבדלים בבי"ד מביא המהר"ל, היא התשובה. כל המהלך של תשובה בחודש באלול, עשרת ימי תשובה, קיימת רק בבית דין של מעלה ולא בבית דין של מטה. אדם החייב מיתת בי"ד ייהרג. מדוע בי"ד של מטה לא מתחשב בתשובה?
"ואל יתמה האדם מאיזה טעם יועיל התשובה אחר שכבר חטא, והרי בב"ד של מטה אחר שעשה חטא שחייב מיתה אף שאנו יודעים שכבר שב בתשובה אינו פטור מן המיתה. ודבר זה מפני כי אין ב"ד של מעלה וב"ד של מטה שוים, כי בית דין של מעלה כמו שתחת ידם הרע שדנין על הרע כך דנין על הטוב ג"כ, ומפני כך אם האדם כבר עשה תשובה ותקן את מעשיו נדון לזכות בב"ד של מעלה, שכשם שהדין לרע תחת ידם כך מעשים הטובים דנין עליו, אבל ב"ד שלמטה אין משגיחין על זה ודנין את האדם על הרע בלבד...
כי התשובה שייך אל הש"י כי מצד הש"י יש תשובה אל האדם לא זולת זה כלל, ולכך תמצא התשובה בבית דין של מעלה ולא בבית דין של מטה" (ספר נתיבות עולם ב - נתיב התשובה - פרק ב)
עונה המהר"ל: תשובה היא רק עניין של לב. רק הקב"ה יכול לדעת אם עשית תשובה. בבית דין של מטה אי אפשר לדעת את זה.
דבר המרכזי שבחור צריך לעבוד על עצמו עכשיו בחודש אלול זה הלב.רחמנא ליבא בעי. האם אנחנו באמת קשורים לה' בליבנו. האם אכן בליבנו עבודת היא מרכז חיינו?
אם נסכם את דברינו עד כה. עיקר משימתנו של כל אחד ואחד בישיבה, לחזק את הקשר והדביקות בבורא, כך שעבודת ה' ורצון ה' יימלאו את חיינו בכל מישור ומישור.
השאלה שאני מבקש לדון בה היא, איך מגיעים לייעד ומשימה זו? נראה לי שיש שני דרכים עיקרים, שהשילוב ביניהם מביא לייעד זה. האחד: בניית השקפה נכונה-הבנה שכלית עמוקה, של מהו מטרת העולם שברא ה'- מה מטרת האדם ומה התפקיד האישי של המתבונן. והשני: עשיית מעשים רבים בבחינת "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
יש בפרשתנו ביטוי לשני דרכים אלו. הדרך המחשבתית בהבנת ההבדל ביחס שהתורה נותנת למעשי מואב מול מעשי מצרים.
"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְקֹוָק גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק עַד עוֹלָם... וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר.. לְקַלְלֶךָּ: לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.. דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק" (דברים כ"ג, ד-ח)
שימו לב, המצרים זורקים את הילדים לייאור ולמרות זאת "דור שלישי יבוא להם". לעומת זאת מואב מחטיאים את עם ישראל ולאור זאת "גם דור עשירי לא יבא להם".
כותב רש"י:
"הא למדת שהמחטיא לאדם- קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעול הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (רש"י שם)
אתם תופסים מה קורה פה? אתם תופסים מה זה חשיבה אחרת שאנחנו צריכים לחשוב כמוה ולהתרגל אליה? אנחנו צריכים להתרגל לחשיבה אחרת, לתפיסה אחרת, בשביל זה אנחנו פה. ולא שערך החיים לא חשוב – החיים סופר חשובים, אבל המחטיאו יותר מן ההורגו, כי רוחניות יותר חשובה מגשמיות, ולכן המצרים עד דור שלישי ומואב עד עולם.
בחור צריך לבנות לעצמו בניין יסודי ועמוק של אמונה. חשוב לכן ללמוד אמונה בצורה יסודית ובונה. לעסוק בשאלות היסוד: מטרת העולם, מטרת האדם, ועוד. לעסוק בנושאים המטרידים אותו. להיות קשור לרב ולבנות לעצמו בניין אמוני.
הדרך השניה להגיע לייעד, הוא לקבל על עצמו עשייה מרובה של מצוות ומעשים טובים. האלשיך בדבריו על מצוות השבת אבידה מסביר, שהתורה כתבה "השב תשיבם" כפילות, כי עשיית המצווה שוב ושוב מחדירה באדם את ערכה וחשיבותה, עד שבסוף הוא מגיע למצב נפשי שאינו מסוגל להתעלם כלל מאבידה, ואפילו אם לא יהיה חייב (זקן ואינה לפי כבודו) הוא יקיים את המצווה.
וכך כותב האלשיך:
"ולעניין הכתובים אומר כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל במצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ולהשרישו בה קו לקו, עם היות שקשה הדבר בעיני בני אדם לייגע בעד זולתם, כי מי יראה אבדת אחיו שורו או חמורו ויהיה מחמר אחריו עד גשתו עד אחיו ויניח כל עסקיו" (תורת משה, דברים, עמ' רמ"ו)
על כן אמרה תורה 'לא תראה את שורו או את שיו נדחים והתעלמת מהם' בטבעך, כי כן דרך בני אדם, כי אם 'השב תשיבם' כלומר 'השב' פעם אחת ואחר כך 'תשיב' פעם אחרת אם יצטרך. כי בראשונה על הכרח צווי התורה ואחר כך אתה 'תשיבם' מעצמך, כל כך תחפוץ עשות רצוני כי עשית המצווה פעם אחת תגרור להיטיב לבך לעשותה פעם שנית, וגם 'אם לא קרוב אליך' תשמרנו ב'ביתך עד דרוש אחיך אותו'" (תורת משה, דברים, עמ' רמ"ו)
השבת אבידה זה דבר מאוד קשה, אדם נולד עם תאוות ממון, אז ברור שכשהוא רואה משהו ברחוב הוא יחפוץ לקחת אותו . איך הופכים את הכסף לאמצעי ואת הרוחניות למטרה?
השב תשיבם? כדי שזה יהיה חלק מהאדם, מאישיותו. האדם זקוק לעשות זאת פעמים רבות, ואז יגיע לכך שאישיותו לא תוכל להתעלם מהאבידה.
לדעת האלשיך "לא תוכל להתעלם" אינו מצווה, אלא מציאות נפשית הקורת בעקבות כך שפעמים רבות האדם מחזיר אבידה, ובמצב נפשי זה כבר לא תהיה לו תאוות ממון.
הרעיונות האלה של תפיסה נכונה מחשבה נכונה וכל הזמן להתקדם ולרוץ קדימה ולקבל על עצמנו עוד ועוד ולהיות עסוקים בעולם של עשייה ועולם של מחשבה, זה מה שיוביל אותנו ליראתו קודמת לחכמתו, וכל מה שקורה בישיבה לא יהיה אפיזודה חולפת, אלא שנזכה כולנו בעז"ה שיתקיים בנו שיראתו קודמת לחכמתו, ואז חכמתו מתקיימת.
