שיחה לפרשת אמור: מהיכן הכוחות לכל חיילנו הנפלאים?
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיחה לעילוי נשמת תלמידנו היקרים: אליהו משה הי"ד, יקיר יעקב הי"ד, שלום הי"ד, ושאר החללים הי"ד.
שלושתם בחייהם כל אחד בדרכו הוא, התייחס לכך שהוא מסכן את חייו למען עם ישראל ואם הוא יצטרך הוא ימסור את נפשו בלב שלם. כאשר שמעתי כך שאלתי את עצמי מהיכן הכוחות האדירים האלו?
בפרשתנו נמצאת התשובה לשאלתי.
כתוב בפרשתנו:
"וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקים אֲנִי ה'" (ספר ויקרא פרק כב פסוקים לב-לג)
כותב השפת אמת:
"דהנה בני ישראל מצווין למסירות נפש על קדושת שמו ית'. ובוודאי נמצא זה הכח בכל איש ישראל שיוכל לבטל כל הטבע. וביציאת מצרים שעשה לנו הש"י נסים, הוציאנו מן הטבע, ועל ידי זה בכחנו לבטל כל דבר טבעי" (שפת אמת פרשת אמור שנת תרמ"ו)
וממשיך וכותב השפת אמת בפרשתנו:
"כשהקב"ה הוציאנו ממצרים באותות ושינוי הטבע כן יצאו נפשות בנ"י מהנהגה הטבעית ולכן יכולין למסור נפש על קדושת שמו ית' מה שאי אפשר על פי טבע אנושי" (שפת אמת פרשת אמור שנת תרמ"ט)
הטבע האנושי הוא לחיות אבל ביציאת מצרים עם ישראל קיבל את הכח למסור את הנפש על קידוש ה'. לכן הכתוב סמך את יציאת מצרים למצוות קידוש ה'.
כותב הרב אלימלך מליז'נסק:
"בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב) וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת הש"י שובר את טבעו ומפיל א"ע להאש על קידוש הש"י ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאורייתא" (נועם אלימלך צעטיל קטן)
כתוב בגמרא:
"הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן מאן נינהו אילימא ר"ע וחבריו משום הרוגי מלכות ותו לא פשיטא בלאו הכי נמי אלא הרוגי לוד" (בבא בתרא י:)
כותב רש"י במקום:
"לוליינוס ופפוס אחים שהרגם (טורנוסרופוס) הרשע בלודקיא כדאמרינן במסכת תענית (דף יח:) על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחי' הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנו הרגנוה" (רש"י בבא בתרא י:)
מדוע מביאים דווקא דוגמא זו? כי לוליינוס ופפוס היו אנשי כלל ועם ישראל היה חשוב להם עד כדי כך שהסכימו למסור את נפשם למען עם ישראל. הם התנדבו מתוך אחריות לעם ישראל למסור נפש למרות שהם כלל לא הרגו את בת המלך. הם ידעו שברגע שהם התנדבו דינם נחרץ למוות.
כותב הרב נריה:
המעבר מעולם הגופות לעולם הנשמות נקבע בגזירת שמים. המאמין הגדול אינו רואה את המות כדבר מפחיד. ביסוד הדברים מונח הרעיון שאין בכלל מקום לאבילות כלפי שמיא, אלא שנתן הקב"ה מקום לגילוי רגשות האדם, לביטויי הצער שלו. האבל ניתן לבל תכהינה הרגשות, לכן נקבעו בישראל הלכות אבילות. ומאידך אמרו חז"ל ש"אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי... והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם - הרי זה טפש.. ומן המקדש לא יצא". הכהן הגדול הוא האיש, אשר הרגשת קרבת אלוקים כה רעננה אצלו, וצריך הוא להתעלות מעל רגשות האדם הרגילים" (הרב מ.צ. נריה - נר למאור פר' אמור)
הרוגי מלכות מקבלים שכר רב בעולם שכולו טוב. אבל עבורנו בעולם הזה זה אבל. אליהו הי"ד אמר לחבורתא שלו: "בכה מעט ובראש מורם אם אמות על קידוש ה', זהו אבל גאולי". כהן גדול צריך להתעלות מעל רגשות הרגילים והוא צריך להמשיך לעבוד במקדש.
כותב הרב אברהם יפהן:
"הכהן הגדול מפאת גודל מדרגתו נצטווה על רציפות העבודה ואסור לו להרשות לשום דבר לבטלו מעבודת הקודש ואפילו מחמת מיתת קרוביו, ואם אכן מניח עבודתו ויוצא זה נחשב לחילול ובזיון העבודה.... האמת היא שאף לנו נוגע מצווה זו שהרי גם אצלינו יש חיוב הרציפות בלימוד התורה ומה שמחויבים אנו לבטל מתורתנו עבור דבר מצוה אינו אלא במקום שאי אפשר על ידי אחרים....מאיפה נובע באמת כח נפשי אדיר כזה על ידו יכול האדם להתרומם מסביבו ולהרקיע לשחקים?... אין זה אלא משום שהיה להם חיות גדולה בעבודת ה' והיו עובדים את בוראם ברגש גדול ובריכוז נפלא" (המוסר והדעת פרשת אמור)
כהן גדול מצווה על עבודת נצח. להיות כל הזמן בריכוז, בדבקות בה' ובשמחה. לכן אסור לו ללכת להלוויית המת, אפילו של אביו ואמו, כי זה דבר זמני והוא עסוק בנצח.
לאור זאת חשוב שגם אנו נלך בדרכו של הכהן הגדול ונקפיד על רציפות בלימוד. כל יציאה מהישיבה מפריעה ברציפות הלימוד.
כתוב בפרשתנו:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (ויקרא פרק כג פסוקים טו-טז)
כותב ספר החינוך:
"משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל"ג, כ"ה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, כמו שאמר השם למשה [שמות ג', י"ב] וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לקים על ההר הזה, ופירוש הפסוק: כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את הא-לקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי התפל עושין אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת" (ספר החינוך מצוה שו)
אין חשיבות לדבר פיזי בפני עצמו אלא החשיבות היא מתן תורה שזה דבר רוחני. מטרת ספירת העומר לחבר בין פסח לשבועות ושנבין מה העיקר ומה הטפל.
ספירת העומר באה להדגיש ולהזכיר לנו שאמנם יש חשיבות ליציאה הפיזית לחירות אך מטרתה להיות כלי ואמצעי לקבלת התורה. החומריות בעולם אין לה מטרה בפני עצמה אלא היא כלי לעבודת הבורא.
ספירת העומר באה ללמד אותנו להבדיל בין עיקר לטפל. "אנשי קדש תהיו לי. אנו כפי שהקב"ה ברא אותנו "אנשי"-מחוברים לחומריות. באה ספירת העומר ללמדנו שנבחין בין עיקר לטפל. העיקר הוא הרוחניות והטפל הוא החומריות.
כותב הר"ן על הרי"ף:
"ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן" (ר"ן על הרי"ף פסחים כח.)
ספירת העומר הראשונית מהתורה הייתה בזמן המדבר, כשמשה רבנו מודיע לעם "תעבדו את האלקים על ההר הזה" ועם ישראל ביררו על איזה זמן מדובר ומשה עונה להם שמדובר ביום החמישים, ואז התחילו הם לספור. העם ספרו מעצמם בלי ציווי מתוך השתוקקות וכמיהה גדולה למתן תורה.
כיום שכל חיוב המצוה הוא רק מדרבנן כי לצערנו אין קרבן עומר, חכמים ציוו לספור ספירת העומר כדי שנזכור את ספירת העומר הראשונית של בני ישראל שהיתה ללא ציווי אלא מתוך השתוקקות גדולה לתורה, ללמדנו שגם אנו צריכים להגיע להשתוקקות זו.
כותב הרב דסלר:
"בספרים הקדושים רמזו על הקשר שבין ספירת שבועות של העומר ובין ספירת ז' נקיים של הזבה... וביאור הענין הוא שטומאת הזבה ענינה חטא בדקות היא סרה על ידי תשובה ועל כן צריכה שבעה נקיים כי דרך החיזוק שמתרפה במשך הזמן על כן שמבקש לצאת מטומאה לקדושה צריך לביקורת ממושכת ומוכפלת שבעתיים וזהו גדר ספירת הנקיים פירוש ימים שיהיו נקיים לגמרי מכל טומאה ושיהיו רצופים בזה אחר זה באופן שאם תתגנב לביניהם טומאה כל שהיא צריך להתחיל מחדש רק כך אפשר לצפות לבנין חזק ושלם רוחניות מוצקת...וכן בגאולת מצרים שעניינה היה היציאה מרשות אחרת לרשותו של הקב"ה היה צורך בספירת שבע פעמים שבעה כדי לעיין ולהתבונן בכל יום ויום שמא חדרה שוב הטומאה בעד איזה סדק שבלב...אבל ברור שהתורה מרמזת בזה לתוכן הענין ומלת שבת מרמזת על השבתת הטומאה כמו שעל הזבה להיות בטוחה בכל יום שהושבתה ממנה הטומאה תתחיל לספור הלאה" (מכתב מאליהו-שבועות)
הזוהר משווה את ספירת העומר לספירת שבעה נקיים להראות שיש להבדיל בין טומאה לטהרה. ספירת העומר באה ללמדנו שעל האדם להשתנות ולהתקדם מיום ליום. האדם משתנה מטומאה לטהרה כדי להיות מוכן. התורה כתבה ממחרת השבת- מלשון להשבית את הרע-הטומאה כדי לעשות טוב. ספירת העומר היא הכנה רוחנית. אדם משבית את הטומאה שבו כדי להיות מוכן לטהרה רוחניות למתן תורה.
כותב משך חכמה:
"וספרתם לכם ממחרת השבת. עפ"י דברי הזוה"ק הוא הכנה לקבל התורה, וכספירת זבה לבעלה. והנה תכלית קבלת התורה הוא לקיימה נצח, שלזמן בלבד לא דבר ד' עם כלל ישראל פא"פ, רק שלקיימה לעולם היה המכוון והעיקר אף בהיות ישראל נאנחים ונאנקים, מפוזרים ומבולעים בין האומות, גם אז ישמרו כל פרט ויהיו נבדלים מהם בהלכתם בכל אורחותם ע"פ תורה"ק, וכמו שאמר ואבדיל אתכם מן העמים כו'. לכן אמר שמעת יום השביתה (כפי המבארים, שמשום דכתיב תשביתו קרי ליו"ט ראשון של פסח שבת), שאעפ"י דחמץ אכלי מיניה כולא שתא ולא בדילי מיני', בכ"ז יהיו משביתים אותו מכל גבולם, זה הוראה, שיקבלו התורה וישמרוה כאשר יהיו מובלעים בין בני נכר ויהיו נבדלים מהם. ודו"ק" (משך חכמה פר' אמור)
אדם צריך לשפר את התנהגותו. הכנה לתורה היא להיות נבדל מגוי שאין לו תורה . לכן התורה כתבה "ממחרת השבת" מלשון "תשביתו שאור", ללמדנו שכמו שבפסח יש שינוי בהתנהגות כך ההכנה לקבלת התורה מצריכה שינוי בהתנהגות. יש לשמור על היחוד שלנו כיהודי כבן ה' וכעם סגולה.
יה"ר שנשים את ה' בראש הפירמידה, ונבין את חשיבות רציפות הלימוד, ושנדע להבדיל בין הטפל והעיקר ונתמקד בעיקר, ונשתוקק ללמוד תורה, ונזכה לטהרה רוחנית. אמן כי"ר.
