שיחה לפרשת ויקרא: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' (ויקרא,א ,ב)
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור ספר ויקרא עוסק בנושא הקורבנות ונושא זה קשה להבנה כי לצערנו הרב אין היום קרבנות ואין בית מקדש.
מה היסוד בקורבן, מה אדם צריך לחשוב ולהרגיש כאשר הוא מקריב קורבן?
בתחילת פרשתנו כתוב:
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'... מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.... יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'" (ויקרא פרק א פסוקים ב-ג)
כותב הגרי"ד סולובייצ'יק:
"כל עניין ... הקרבת הקרבנות, מושתתים על אידיאה מרכזית אחת שהוסברה יפה על-ידי הרמב"ן והיא, שהאדם הוא "רכושו" של בורא-עולם. כל כולו, עצמו ובשרו, מחשבותיו ומעשיו, הישגיו וקנייניו, אשתו וילדיו וביתו וחפציו - כל אלה אינם שייכים לאדם, אלא ליוצר-האדם, לה' ברוך הוא...התורה אסרה עלינו קרבנות-אדם. כדוגמה לתועבה שבעבודה-זרה היא מציגה את "כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם" (דברים י"ב, לא).התורה ביטלה קרבנות-אדם למעשה, אבל לא ביטלה את הרעיון כי חייב אדם להקריב את עצמו "וראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו" (לשון הרמב"ן ויקרא א, ט) ולא יסתפק בהבאת שור או תורים ובני-יונה. לא מנחה דורש האלקים מן האדם אלא את עצמו.זהו היסוד למעשה הקרבנות וכך יש להבין אף את נסיון העקדה.מסירות-נפש-וגוף ללא סייג - זהו יסוד היהדות. אין היהדות שוללת קרבנות-אדם, אם האדם הוא "רכושו" של הקדוש-ברוך-הוא, הרי אין לו כל דרך אחרת מאשר: "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו" וכו', כאשר הוא שומע את קול ה' הקורא אליו "קח את בנך את יחידך והעלהו שם לעולה". התורה ויתרה על קרבנות-אדם ואף אסרה אותם - מתוך מידת החסד, "לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה" (כלשון הרמב"ן שם) היתה מידת הדין והאמת האבסולוטית כותבת בתורה "אדם כי יקריב מכם קרבן" ופוסקת כאן. מכם - ממש. מידת-החסד היא שהוסיפה: "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו קרבנכם".ואכן, כבר עמדו על-כך שבכל פרשת העקדה מופיע שם אלקים "והא-להים נסה את אברהם... הא-להים יראה לו השה לעולה בני" וכו'. רק בשעה שהמלאך מעכב את אברהם אבינו וקורא אליו "אל תשלח ידך אל הנער" מופיע לראשונה שם הוי"ה, 'ויקרא מלאך הוי"ה מן השמים'. בחצי הראשון של פרשת העקידה שררה מידת-הדין, לפיה אין לאברהם כל זכות על יצחק בנו, אין לו כל זכות ל"נחת" מיוצא חלציו. הבן אינו "שייך" לו ואין כאן כל מקום לויכוחים, לסימפוזיונים, להתמקחות. "ויקרא אליו הא-להים". מידת הדין קוראת. פקודה היא הדורשת מלויה ללא הסתייגות. אברהם שומע צו, והוא מקבל ומציית.במידת הדין אין דרך אחרת, פרט לקרבן האדם עצמו. כשאדם חוטא הוא כאילו מזמין את מידת-הדין שתדון אותו. בחטאו הוא מאבד את זכותו האלמנטרית על עצמו. "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". חטא - פירושו מיתה. מידת-הדין אינה מוכנה לוותר. "אם תמצה עומק הדין - מי יעמוד לפניך בדין".כשאדם מביא קרבן על חטאתו - הרי הוא חייב לראות עצמו כאילו הוא מוקרב על המזבח. בזריקת-הדם יחשוב כאילו דמו שלו נזרק על המזבח ולא דם הבהמה שהקריב; דמו שלו, דמו החם שמשך אותו לעבירה - הוא הנזרק עתה על מזבח חטאתו. החלב הנאכל על המזבח - לא חלב הבהמה הוא, אלא חלבו שלו, החלב שסתם את לבו ומסרו לידי החטא. רק בחסד ה' נפדה אדם מהקריב את עצמו וה' מזמן לו את האיל תחת בנו. ומשום-כך, מופיע תמיד בכל הקרבנות (חוץ משני יוצאים מן הכלל) שם הוי"ה ולא שם אלקים - בקרבנות מתגלה מידת הרחמים" (הגרי"ד סולוביצ'יק – על התשובה)
גופנו לא שלנו ולכן יש איסור להתאבד. הגוף שייך לבורא עולם. אין לנו משלנו דבר. כשאדם רואה קורבן קרב הוא צריך לחשוב שהוא היה צריך למות ומידת החסד היא שהקורבן קרב ולא האדם. אם אדם אינו עושה תפקידו בעולם אין לו זכות קיום בעולם. מצד הדין להקב"ה יש קורבנות אדם, יש עקדת יצחק. עקדת יצחק קיימת מדין הדין אבל מצד החסד "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". החסד הוא שהקורבן יהיה תמורה לאדם. "אדם כי יקריב קורבן" זו מידת הדין. "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" זו מידת החסד. לכן בחצי הראשון בפרשת העקידה מופיע מידת הדין בשם "אלקים". הרעיון של הקרבן שהאדם היה צריך למות כי אין לו זכות קיום, ומידת החסד נותנת עוד הזדמנות, מעניקה תשובה לאדם, ולכן האדם מקריב קורבן כדי שירגיש ויחשוב שהוא היה צריך למות כי הוא אינו עושה את תפקידו, והוא צריך להבין ולהפנים שהקורבן קרב במקומו.
הגרי"ד סולובייצ'יק מרחיב רעיון זה בספרו "איש הלכה":
"תורתנו אסרה קרבנות אדם שנהגו בהם עמי המזרח בתקופה העתיקה. כפי שהדגשנו, איסור זה משתייך לקרבן הפיסי. ביחס להקרבה החוויתית, הקב"ה דורש קרבן אדם. אין הקרבת בהמה אלא אקט סמלי. הקורלטיב העיקרי של הפעולה החיצונית היא פעולה רוחנית של הבאת קרבן-נפש. הדם הנזרק על גבי המזבח, החלבים והאיברים המוקטרים על גבי האישים, מייצגים דמו וחלבו של בעל הקרבן. הפעולה הפנימית של ההקרבה היא העקידה העצמית על המזבח..... בתודעת האומה עדיין חרותה עקידת יצחק כקרבן אדם. אפרו צבור על גבי המזבח.... עוד בילדותנו למדנו את דברי רש"י בפרשת התוכחה של תורת כוהנים: 'ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק? - אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח'...הדראמה החיצונית נשתנתה, הדראמה הפנימית בעינה עומדת. יצחק עקוד על גבי המזבח, נהפך לאיל, יצחק - איל נשחט, דמו נזרק, גופו נשרף, אפרו צבור בהר המוריה לדורות. עקידת יצחק....פירושה: עקידת-אדם והקרבתו. תורת הקרבנות דורשת קרבן-אדם, המתלבש בדמות בהמה. אדם-רוח לבוש גוף-בהמה קרב לאלוהים.... הקרבת בהמה אינה נוהגת בזמן הזה, הקרבת אדם - מתמידה! יסוד זה, כי הקרבן בא בתור כופר על האדם החייב להקריב את עצמו לה', נתנסח על ידי רבנו אברהם אבן עזרא והרמב"ן. הקב"ה תובע מן האדם את פקדונו, קיומו, והאדם מחזיר את הכול לבעליו..... הנפקד חייב להחזיר את הפקדון, מציאות האדם הסופית.... אולם הקל ברחמיו החליף קרבן בקרבן, כופר לה'.... תמורה זו נוגעת רק בסמל הפיסי של ההקרבה, האקט הנפשי-רוחני לא זז ממקומו. בעל הקרבן עוקד את גופו ונשמתו על גבי מזבח העולה, קרבן אשה לה' " (הגרי"ד סולוביצ'יק - איש ההלכה)
אדם צריך להרגיש שכאשר הוא חוטא אין לו זכות קיום, באה מידת החסד ונותנת אפשרות לחזרה בתשובה להתחיל הכל מהתחלה והוא יכול להקריב קורבן והוא צריך להרגיש כאילו הוא מוקרב.
כותב בעל "הכתב והקבלה":
"ר"ל שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה', כאלו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בכל כחות נפשו לעבודת בוראו, ושכל מאוויו וחפצו הם לדבקה בו ולעלות על מזבח קדשו הרוחני כמו שיעלה אותו העולה על מזבח בית מקדשו בארץ..... וטעם יקריב אותו לרצונו לפני ה', שהבעלים בעת הבאתם את קרבנם יכוונו שהקרבת בהמה זו היא באה תחתיו ובמקומו, כי ימצא את עצמו מחוייב בראותו את זביחת הבעל חיים וניתוחו ושרפתו יחשוב בלבו כי כל אלה הדברים היו ראוים להעשות בגופו ... והבהמה תהיה תחתיו להשלמתו, וזהו לרצונו שבעל הקרבן בהתיצבו עליו ורואה פרטי העבודה בו בתפלותיו ובודויו בעת סמיכתו על ראש הקרבן, יתבונן היטב אל הפרטיים הנעשים בפועל בקרבנו עד שתהיה התכונה קבועה בנפשו. כי הנפעלות בעת היעשותן בפעל יעשו רושם גדול בנפש, ובזה תהיינה כל פעולותיו מן אז והלאה מכוונות רק לרצון לפני ה' בעיונו ובמעשיו וידבק בו" (הרב יעקב צבי מקלנבורג – ה"כתב והקבלה" - ויקרא פרק א פסוק ג)
"לרצונו"- אדם צריך לראות את הקורבן קרב ולהרגיש שהוא היה צריך להיות במקומו.
כשהאדם מרגיש כך הוא מגיע לענווה גדולה. בעל גאווה זה אדם שמרגיש שיש דברים שבבעלותו. הנחת היסוד צריכה להיות שהכל קנוי לה', והנחה זו תגרום שהאדם יהיה בעל ענווה גדולה.
ענווה אין כוונתה שאין לאדם כוחות, כי אם כך הוא יחשוב הוא לא ידרוש מעצמו. ענווה פירושה שיש לאדם כוחות אך צריך לדעת שהכל מאת ה' ובשביל קידוש ה' בעולם, מאיתו-ובשבילו.
כותב בעל הטורים:
"אל"ף דויקרא זעירא. שמשה היה גדול ועניו לא רצה לכתוב אלא "ויקר" לשון מקרה כאילו לא דבר הקדוש ברוך הוא עמו אלא בחלום כדרך שנאמר בבלעם (במדבר כג ד) כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם האל"ף ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה וכתבה קטנה" (בעל הטורים ויקרא פרק א פסוק א)
משה מתוך ענוותנותו רצה שיהיה כתוב "ויקר" כדי להדגיש שהתגלות ה' אליו באה במקרה, והקב"ה דרש שיהיה כתוב גם עם האות אלף כדי שידעו שהתגלות ה' אל משה היתה שונה מכל הנביאים והיתה פנים אל פנים "ויקרא", ומשה בענוותנותו קיבל את דרישת ה' אך כתב את האות אלף קטנה כדי לא להבליט את גדולתו.
כותב בית יעקב:
"ולכאורה קשה, כיון שצוה לו הקב"ה לכתוב, היה לו לקיים רצון הבורא ית"ש? ועוד, מה פעל בזה שכתבה קטנה? ונראה בעזהי"ת, כי הכוונה, לצד כי האיש משה היה ענו מאד מכל האדם, והיה נתאמת בלבבו שהוא אינו ראוי לנבואה, ורק במקרה היה לו הנבואה. והש"י ציוה לו לכתוב ה"א", לרמוז בזה שהוא אלוף ושר ואב לכל הנביאים. ואמנם, אחר כל זאת, לא נתפעל מאומה, והיה נשאר בהוויותו כמקדם בבחינתו הראשונה. ולכן היה רצון הש"י, להתהוות מ"א" זו – "א" זעירא, להורות, כי יעיד עליו יודע תעלומות על בחינתו הגדולה, שהיה נשאר בענותנותו. "ומאן דאיהו זעיר - איהו רב". כי הגם ששמע מהש"י שהוא אלוף ואדון לכל הנביאים, והוא באמת רם ונישא על כל - עם כל זאת - היה שפל בעצמו" (בית יעקב פרשת ויקרא)
לפי בעל הטורים משה כותב את האלף זעירא, לפי בית יעקב ה' כותב את האלף זעירא לציין שמשה הוא אלוף ולמרות זאת הוא נשאר עניו כמקודם.
דבר ה' היה שמשה אלוף, אך זה לא שינה דבר אצל משה, ולכן הקב"ה כתב אלף זעירא כדי שיידעו עד כמה משה עניו.
כתוב:
"וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות פרק מ פסוק לה)
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא פרק א פסוק א)
וכותב על זה המדרש:
"דבר אחר 'ויקרא אל משה וידבר ה'' - מיכן אמרו: כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן, צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר (ויקרא א) 'ויקרא אל משה וידבר' " (ויקרא רבה ויקרא פרשה א סימן טו)
שואל שפת אמת:
"וקשה דהא כתיב 'ולא יכול משה לבוא'. אכן נראה שהוא כענין שכתוב בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. ועל ידי שמשה רבינו ע"ה היה עניו מאוד לכן לא היה יכול באמת לבוא. וזהו עצמו ענין הדעת שיהיה נמשך אחר החכמה. שכשהבין שצריך להיות עניו נשתנה עצמו ומהותו עד שלא יכול לבוא. ותלמיד חכם שלומד ואינו נמשך במעשה אחר החכמה נבלה טובה ממנו כנ"ל" (שפת אמת פרשת ויקרא שנת תרמ"ז)
וכותב אמרי אמת:
"אלא שבאמת היה יכול להכנס, רק מפני שהבין להיות לו רצון לא להכנס נעשה כך שלא היה יכול להכנס. [ו]הקב"ה הסכים על ידו של משה. והרי זהו ענין דעת - שמביא לידי מעשה" (אמרי אמת פרשת פקודי)
פיזית משה היה יכול להיכנס לאהל מועד, אך הענווה שבו גרמה לו לא להיכנס.
אנחנו צריכים לדעת שכל זכות קיומנו הוא כדי להמליך את המלך, לחיות ולהקדיש את חיינו עבור מלכו של עולם, ואם איננו פועלים כך אין לנו זכות קיום בעולם.
אנחנו בחודש האחרון של "זמן חורף". זה זמן לסכם את מה שעשינו בישיבה ולשאוף לעשות קדימה. אנחנו צריכים להתמקד לא רק בידע הרב שקיבלנו, אלא לבדוק מהם שאיפותינו, והאם אנחנו מבינים מה תפקידנו בעולם.
כתוב:
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה'... עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ספר ויקרא פרק ב פסוקים יא-יג)
וכותב על הפסוק "כלי יקר":
"פירש"י שתי הלחם של עצרת באים מן השאור וביכורים מן הדבש. ביאור הדברים, כי כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העוה"ז המכונים בדבש, כי כמו שהדבש מתוק לחיך וריבויו מזיק כך כל חמדות העוה"ז הם הכרחיים וריבויים מזיק, וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים. והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע...רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וב' אלו הכרחיים למציאות האדם. כי אם לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש ימות ולא יחיה ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ה', ואלמלא היצר הרע לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב. וב' אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצות, כי אם לא יאכל תחילה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה, לפי שהשאור והדבש שהזכרנו אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה' אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבא לידי שלימות הנפש. על כן נאמר 'כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה''. כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה'. אך 'קרבן ראשית תקריבו אותם', כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל האדם להביאו לידי השלימות האמיתי אשר א"א להשיגו בלעדם, ומזה הטעם אין מקריבין מהם כ"א השאור לקרבן ראשית ביום מ"ת, כי התורה כמו תבלין אל היצר הרע, והיו ב' הלחם של עצרת מן החמץ כי התורה שנתנה בו רפאות תהא לשריך, והביכורים באים מן הדבש" (כלי יקר ויקרא פרק ב פסוק יא)
וכן מוסיף מחבר הספר "יושר דברי אמת":
"שהרמז בשאור ודבש לגבהות... ואמר הכתוב לא תקטירו ממנו אשה לה', רק קרבן ראשית, ר"ל ראשית התקרבות להשי"ת מותר להיות בגבהות, אבל אחר כך, אל המזבח העליון לא יעלו לריח ניחוח, שאין נחת רוח לפניו בגבהות ח"ו.. כי תועבת ה' כל גבה לב.... כי קודם שירצה האדם להתקרב להשי"ת... ואי אפשר להתקרב להשי"ת אם לא יהיה לו גבהות, דהיינו שיגבה לבו בדרכי ה', שאם לא כן יאמר לו יצרו שאתה אינך ראוי להתקרב אליו כנ"ל, לזה צריך להשתמש בגבהות, ולהגביה לבו בדרכי ה' להתקרב דוקא... רק שדומה לגבהות נגד היצר הרע שרוצה לפתותו מצד מצוה שמצוה להיות שפל, וא"כ על ידי גבהות זה יטהר ויתקרב להשי"ת כשיעשה העובדא של תפלה או תורה או מצוה.ואחר כך בעת העובדא שעושה או אחר כך צריך לשמור את עצמו מכל צד גבהות, וישפיל את עצמו לפני השי"ת ולפני כל, ולא ידומה לו שהוא גדול מחבירו כשיראה שהם אינם עושים עובדא זו" (ספר יושר דברי אמת - אות לב)
כלומר, האדם צריך להיות מודע לכוחותיו ולהאמין שהוא יכול לתרום ולתת לעם ישראל. אך כל זה רק בנקודת ההתחלה. העיקר הוא לעשות רצון ה' ולהתבטל לרצונו, ולכן רק "בראשית"-בתחילה, אפשר להרגיש את "השאור והדבש" אך אין הם המטרה עצמה.
כותבת הגמ':
"והקרב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש. אמר רבי לוי: כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר: כרשנא - אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה : רבש"ע, כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך? שתר - כלום הקריבו לפניך שתי תורין? אדמתא - כלום בנו לפניך מזבח אדמה? תרשיש - כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה, דכתיב בהו תרשיש ושהם וישפה. מרס - כלום מירסו בדם לפניך? מרסנא - כלום מירסו במנחות לפניך? ממוכן - כלום הכינו שלחן לפניך? " (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד ב)
מסביר המהר"ל את הגמ':
"מפני שגאולת ישראל תלוי במיתת ושתי המלכה שתבא אסתר תחתיה, והיה ישראל צריכים לגאולתם מיתת ושתי שתבא אסתר במקומה. ודבר זה הוא דבר גדול להמית מלכה בת מלכים... כנגד זה היו אומרים המלאכים בשביל ישראל כי הם של ית', ודבר זה נרמז אף בהקרבת מנחה בלבד דכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו' כל המקריב מנחה כאלו הקריב נפשו, ומכל שכן כאשר ישראל מקריבים כל הקרבנות שנחשב זה כאלו הקריבו נפשם...בארנו בכמה מקומות כי הקרבת קרבן נחשב כאלו מקריב נפשו גם כן אל הש"י, ולפיכך הקרבנות מורים כי ישראל הם אל הש"י, ואיך יהיה מוסר אחשורוש את ישראל ביד המן לעשות בהם רצונו כאלו הם שלו כי במה שישראל הם אל הש"י לגמרי איך אפשר שיהיה שולט בהם אחר...ועוד כי הקרבנות שישראל מקריבים דבר זה הוא קיום כל עולם.. על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח... ואיך יהיה מכלה ומאבד דבר שהוא קיום העולם, לכך אי אפשר זולת ישראל שהם עובדים אל הש"י הקרבנות, ועל דבר זה העולם עומד" (מהר"ל מפראג - אור חדש)
הניסים שקרו בפורים שתחילתם במיתת ושתי, נבעו מהקרבת הקורבנות של ישראל. הקרבת הקורבן מסמלת את התפקיד החשוב והיסודי של עם ישראל והוא לקדש שם שמים ולעמול בעמלה של תורה, ואם ישראל אינם עושים כך אין להם זכות קיום. בזכות תפקיד עילאי זה עם ישראל זכה לניסי פורים.
יה"ר שהיסוד של חובת אדם בעולמו, והגברת השאיפות ומיקוד החיים, והרגשה שמתנות שקיבלנו הם מה' ובשבילו, הם מה שידריכו אותנו כל חיינו, וכך נזכה לקדש שם שמים ולהקרין אהבתה ושמחתה של תורה.
