שיחת רה"י לפרשת ויקרא
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שלשה חלקים לשיחתנו:
הראשון-מטרת הקורבנות ומשמעותם.
השני-במה להתמקד בליל הסדר.
השלישי- הכנה ל"בין הזמנים".
מה היסוד והסמל בקורבן? מה אדם צריך לחשוב ולהרגיש כאשר הוא מקריב קורבן?
כותב הגרי"ד סולובייצ'יק:
"כל עניין ... הקרבת הקרבנות, מושתתים על אידיאה מרכזית אחת שהוסברה יפה על-ידי הרמב"ן והיא, שהאדם הוא "רכושו" של בורא-עולם. כל כולו, עצמו ובשרו, מחשבותיו ומעשיו, הישגיו וקנייניו, אשתו וילדיו וביתו וחפציו - כל אלה אינם שייכים לאדם, אלא ליוצר-האדם, לה' ברוך הוא...התורה אסרה עלינו קרבנות-אדם. כדוגמה לתועבה שבעבודה-זרה היא מציגה את "כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם" (דברים י"ב, לא).התורה ביטלה קרבנות-אדם למעשה, אבל לא ביטלה את הרעיון כי חייב אדם להקריב את עצמו "וראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו" (לשון הרמב"ן ויקרא א, ט) ולא יסתפק בהבאת שור או תורים ובני-יונה. לא מנחה דורש האלקים מן האדם אלא את עצמו. זהו היסוד למעשה הקרבנות. וכך יש להבין אף את נסיון העקדה. מסירות-נפש-וגוף ללא סייג - זהו יסוד היהדות. אין היהדות שוללת קרבנות-אדם, אם האדם הוא "רכושו" של הקדוש-ברוך-הוא, הרי אין לו כל דרך אחרת מאשר: "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו" וכו', כאשר הוא שומע את קול ה' הקורא אליו "קח את בנך את יחידך והעלהו שם לעולה". התורה ויתרה על קרבנות-אדם ואף אסרה אותם - מתוך מידת החסד, "לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה" (כלשון הרמב"ן שם) היתה מידת הדין והאמת האבסולוטית כותבת בתורה "אדם כי יקריב מכם קרבן" ופוסקת כאן. מכם - ממש. מידת-החסד היא שהוסיפה: "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו קרבנכם". ואכן, כבר עמדו על-כך שבכל פרשת העקדה מופיע שם אלקים "והא-להים נסה את אברהם... הא-להים יראה לו השה לעולה בני" וכו'. רק בשעה שהמלאך מעכב את אברהם אבינו וקורא אליו "אל תשלח ידך אל הנער" מופיע לראשונה שם הוי"ה, 'ויקרא מלאך הוי"ה מן השמים'. בחצי הראשון של פרשת העקידה שררה מידת-הדין, לפיה אין לאברהם כל זכות על יצחק בנו, אין לו כל זכות ל"נחת" מיוצא חלציו. הבן אינו "שייך" לו ואין כאן כל מקום לויכוחים, לסימפוזיונים, להתמקחות. "ויקרא אליו הא-להים". מידת הדין קוראת. פקודה היא הדורשת מלויה ללא הסתייגות. אברהם שומע צו, והוא מקבל ומציית. במידת הדין אין דרך אחרת, פרט לקרבן האדם עצמו. כשאדם חוטא הוא כאילו מזמין את מידת-הדין שתדון אותו. בחטאו הוא מאבד את זכותו האלמנטרית על עצמו. "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". חטא - פירושו מיתה. מידת-הדין אינה מוכנה לוותר. "אם תמצה עומק הדין - מי יעמוד לפניך בדין". כשאדם מביא קרבן על חטאתו - הרי הוא חייב לראות עצמו כאילו הוא מוקרב על המזבח. בזריקת-הדם יחשוב כאילו דמו שלו נזרק על המזבח ולא דם הבהמה שהקריב; דמו שלו, דמו החם שמשך אותו לעבירה - הוא הנזרק עתה על מזבח חטאתו. החלב הנאכל על המזבח - לא חלב הבהמה הוא, אלא חלבו שלו, החלב שסתם את לבו ומסרו לידי החטא. רק בחסד ה' נפדה אדם מהקריב את עצמו וה' מזמן לו את האיל תחת בנו. ומשום-כך, מופיע תמיד בכל הקרבנות (חוץ משני יוצאים מן הכלל) שם הוי"ה ולא שם אלקים - בקרבנות מתגלה מידת הרחמים" ("על התשובה")
גופנו שייך לבורא העולם ואיננו שלנו. אין לנו משלנו דבר. כשאדם רואה קורבן קרב הוא צריך לחשוב שהוא היה צריך למות היות והוא לא מילא את תפקידו בעולמו. מידת החסד היא שהקורבן קרב ולא האדם. אם אדם אינו ממלא את תפקידו בעולם אין לו זכות קיום בעולם. מצד הדין להקב"ה יש קורבנות אדם. עקדת יצחק קיימת מדין הדין אבל מצד החסד "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". החסד הוא שהקורבן יהיה תמורה לאדם. "אדם כי יקריב קורבן" זו מידת הדין. "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" זו מידת החסד. לכן בחצי הראשון בפרשת העקידה מופיע מידת הדין בשם "אלקים". הרעיון של הקרבן שהאדם היה צריך למות כי אין לו זכות קיום, ומידת החסד נותנת עוד הזדמנות, מעניקה תשובה לאדם, ולכן האדם מקריב קורבן כדי שירגיש ויחשוב שהוא היה צריך למות כי הוא אינו ממלא את תפקידו, והוא צריך להבין ולהפנים שהקורבן קרב במקומו וחובתו היא לעשות תשובה.
אדם שלא ממלא את תפקידו בעולם אין לו זכות קיום בעולם. זו ההכנה הטובה ביותר ל"בין הזמנים". אדם בישיבה ממלא את תפקידו, הוא לומד תורה. ב"בין הזמנים" בחור צריך לחשוב על עבודת ה' וקידוש שם שמים ולהיות שגריר ה' כל יום ויום ולמצות את מה שהוא קיבל בישיבה ואז יש לו זכות קיום.
כתוב בגמ':
"ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה" (מסכת ברכות לה:)
"אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש" (מנחות צט:)
יש סתירה לכאורה בדברי ר' שמעון בר יוחאי בין שתי גמרות אלו?!
שו"ע הרב עונה על הסתירה בר' שמעון בר יוחאי, שהגמ' בברכות שדורשת לימוד כל היום מדברת בתחילת לימודו של האדם-כאשר הוא מעצב את אישיותו ןאז חובתו להתנתק מהכל ולעסוק בתורה ובבניין האישיות. והגמ' במנחות מדברת על אדם בהמשך חייו. בתחילת לימודו זה שלב הבניה ולכן הישיבה מצריכה התנתקות חוץ מלימוד תורה.
המהר"ם שי"ף עונה אחרת:
"אם קורא ק"ש שחרית וערבית ומייחד כל מעשיו לשם שמיים, ואם כן אף זה שחורש וקוצר הכל מייחד להשי"ת, ע"כ י"ל שם שפיר אע"ג שקורא רק ק"ש שחרית וערבית, גם כן יצא משום הקרא דלא ימוש וכו'. אבל בכיצד מברכים מיירי בסתם אדם, שאינו מייחד מעשיו לשם ה', שיהיה רק חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה, ולא יהיה כוונתו להשי"ת, בזה צריך דווקא לקיים והגית, אבל בק"ש התם לא יצא" (מהר"ם שי"ף – תרי"ג מצוות מצווה תכ"א)
אם אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית ומייחד כל מעשיו לשם שמים אזי הוא מקיים 'לא ימוש ספר התורה מפיך'. בגמ' בברכות מדובר על אדם שאינו כל מעשיו לשם ה', אצלו קריאת ק"ש לא מספיקה, וכדי לקיים 'לא ימוש ספר התורה מפיך' צריך ללמוד כל היום כולו.
בכל השנה אנו סוברים כשו"ע הרב, ולכן הישיבה מצריכה התמקדות בלימוד התורה מתוך עמל גדול כדי שהאדם יקנה את אהבת הלימוד.
ב"בין הזמנים" אנו סוברים כמהר"ם שי"ף ושם האדם עוסק בעיסוקים רבים אך חשוב שכולם יקרינו קידוש ה' ואהבתו.
ב"בין הזמנים" בחור שמרגיש שגריר ה' הוא יכול לעשות דברים רבים שמטרתם לקדש שם שמים ולהאהיב שם ה' בעולם יחד עם קביעת עיתים רבים לתורה.
הגרי"ד סולובייצ'יק מרחיב רעיון זה בספרו "איש הלכה":
"תורתנו אסרה קרבנות אדם שנהגו בהם עמי המזרח בתקופה העתיקה. כפי שהדגשנו, איסור זה משתייך לקרבן הפיסי. ביחס להקרבה החוויתית, הקב"ה דורש קרבן אדם. אין הקרבת בהמה אלא אקט סמלי. הקולקטיב העיקרי של הפעולה החיצונית היא פעולה רוחנית של הבאת קרבן-נפש. הדם הנזרק על גבי המזבח, החלבים והאיברים המוקטרים על גבי האישים, מייצגים דמו וחלבו של בעל הקרבן. הפעולה הפנימית של ההקרבה היא העקידה העצמית על המזבח..... בתודעת האומה עדיין חרותה עקידת יצחק כקרבן אדם. אפרו צבור על גבי המזבח.... עוד בילדותנו למדנו את דברי רש"י בפרשת התוכחה של תורת כוהנים: 'ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק? - אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח'...הדראמה החיצונית נשתנתה, הדראמה הפנימית בעינה עומדת. יצחק עקוד על גבי המזבח, נהפך לאיל, יצחק - איל נשחט, דמו נזרק, גופו נשרף, אפרו צבור בהר המוריה לדורות. עקידת יצחק....פירושה: עקידת-אדם והקרבתו. תורת הקרבנות דורשת קרבן-אדם, המתלבש בדמות בהמה. אדם-רוח לבוש גוף-בהמה קרב לאלוהים.... הקרבת בהמה אינה נוהגת בזמן הזה, הקרבת אדם - מתמידה! יסוד זה, כי הקרבן בא בתור כופר על האדם החייב להקריב את עצמו לה', נתנסח על ידי רבנו אברהם אבן עזרא והרמב"ן. הקב"ה תובע מן האדם את פקדונו, קיומו, והאדם מחזיר את הכול לבעליו..... הנפקד חייב להחזיר את הפקדון, מציאות האדם הסופית.... אולם הקל ברחמיו החליף קרבן בקרבן, כופר לה'.... תמורה זו נוגעת רק בסמל הפיסי של ההקרבה, האקט הנפשי-רוחני לא זז ממקומו. בעל הקרבן עוקד את גופו ונשמתו על גבי מזבח העולה, קרבן אשה לה' " (הגרי"ד סולובייצ'יק- "איש הלכה")
ב"בין הזמנים" צריך לחשוב כל הזמן האם יש לנו זכות קיום? האם אנו מקדשים שם שמים? ואם כך נחשוב אנו נעלה מעלה מעלה.
אבקש לעבור לנושא השני ולכוון במה חשוב להתמקד בליל הסדר, ולדעתי בג' דברים מרכזיים.
הראשון בעובדה שנהפכנו בלילה זה לעם סגולה ולבניו של מלך מלכי המלכים.
וכך כותב ספר החינוך לגבי איסור התורה לשבור עצם בקורבן פסח.
"משרשי המצוה, לזכור ניסי מצרים, כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן. ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו. ועל כן אמרו חכמים זכרונם לברכה [מכות דף כ"ג ע"ב] רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו זכרונם לברכה על זה באמרם [מנחות דף מ"ג ע"ב] כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות ונפעל בהן תמיד. לכן אתה, ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמוהם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם. אל בני, השמר מפניהם פן תלכד ברשתם, רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצוות בענין זכירת ניסי מצרים, שהן עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו (ספר החינוך פרשת בא מצוה טז)
צריך להרגיש בן מלך בליל הסדר ובן מלך אוכל בעדינות ולא שובר עצם. ספר החינוך תמה מדוע לאותה מטרה- להרגיש בן מלך, יש גם איסור שבירת עצם וגם חיוב שתיית ארבע כוסות וגם חיוב הסיבה ולא מספיקה מצוה אחת? אלא האדם צריך להרגיש בן מלך ובפעולה אחת אדם לא יכול להרגיש בן מלך כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ולכן מעשים רבים גורמים להרגשה. מעשה אחד טוב בתור הצהרה אך לא בתור הרגשה. מרכז ליל הסדר היא הרגשה שעם ישראל נהפכו לעם סגולה ולבנים למלך מלכי המלכים. בן מלך זו זכות גדולה אך גם אחריות גדולה.
ולכן מסיים ספר החינוך, שאדם צריך לשים לב היטב מה עבודתו ומי הם חבריו ומה הוא עושה איתם, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
נראה לי שזו הכנה חשובה מאד ל"בין הזמנים", לדעת ולהבין כי יש למעשינו השפעה גדולה מאד על נפש האדם ומדרגתו הרוחנית.
הנושא השני שכדאי להתמקד בו הוא השגחת ה' בעולם, וגדולתו בכך שהוא יכול לשנות את הטבע.
ועל זה כותב הרמב"ן:
"ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה: וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו...ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (רמב"ן שמות פרק יג פסוק טז)
ה' משגיח ויכול לשנות את כל הטבע. לפי הרמב"ן ה' משגיח ומנהל את העולם ויכול לשנות את הטבע. זה שאדם מדבר והולך זהו נס גדול ולא מובן מאליו. הציווי לספר ביציאת מצרים בכל דור, זה בגלל שהקב"ה עושה ניסים בכל דור מחדש, ולכן חשוב שכל אחד ירגיש כאילו הוא ראה את הניסים שהיו במצרים בעצמו כדי שיסודות האמונה יהיו ברורים ונהירים לו.
אדם שמבין שה' ברא עולם למטרת קידוש שם שמים וה' משגיח עליו ויש שכר ועונש, הוא חי חיי משמעות. ולכן חשוב לדבר בליל הסדר על בריאת העולם והשגחת ה' בכל רגע ורגע, ולאור זאת להבין מה משמעות חיינו ומה שליחותנו.
היסוד השלישי שעליו כדאי לדון בליל הסדר הוא, ודאות האמונה שלנו בבורא עולם, שהרי אמונתנו אינה מבוססת על תיאוריות אלא על ראיית ה' בניסים ובמתן תורה.
וכך כותב הכוזרי כאשר נשאל במה הוא מאמין:
"אמר לו החבר: אנחנו מאמינים באלקי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו…אמר הכוזרי: מסכים הייתי שלא אשאל יהודי מפני שידעתי אבוד זכרם וחסרון עצתם, כי השפלות והדלות לא עזבו להם מדה טובה. והלא היה לך לומר היהודי, כי אתה מאמין בבורא העולם, ומסדרו ומנהיגו, ובמי שבראך והטריפך והדומה לספורים האלה, אשר הם טענת כל מי שיש לו דת. אמר החבר: זה שאתה אומר היא הדת ההקשית המנהגית, מביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבות. ואם תשאל הפילוסופים עליה אינך מוצא אותם מסכימים על מעשה אחד ולא על דעת אחת, מפני שהם טענות" (ספר הכוזרי מאמר א)
לדעת הכוזרי, מטרת היציאה ממצרים ומעמד הר סיני היה, כדי שאמונתם בה' תהיה שלמה ועוצמתית.
לקראת סיום ברצוני להביא מספר משפטים שכדאי לזכור לקראת "בין הזמנים" הקרב ובא:
א)אין לאדם זכות קיום אם אינו מקדש שם שמים.
ב)אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, ולכן יש חשיבות עצומה למעשים.
ג)חיוב תלמוד תורה הוא ללמד כל הזמן אלא אם כן יש צרכים אחרים (וב"בין הזמנים" הצרכים גדלים).
ד)דברי רשות אין הכוונה שאפשר לעשות מה שרוצים, אלא חשוב שדברי הרשות יעזרו לאדם וירימו אותו כדי שיוכל לקדש שם שמים בכל מעשה שהוא עושה.
יה"ר שנבין שיש לנו זכות להיות בן מלך, להבין שיש לנו שליחות בעולם, ושבעז""ה נצליח ב"בין הזמנים" ליישם בפעול את כל הערכים והתורה הגדולה שקיבלנו במהלך "זמן חורף" שכה נבנינו ממנו.
