שיחה לפר' ויקרא: "בין הזמנים" ככלי בעבודת ה'

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

אני מבקש לדבר על "בין הזמנים". אני חושב ש"בין הזמנים" הוא "זמן" הדורש מחשבה והכנה רבה. כתוב שמחצית השקל משה קיבל אותה באש, כי כסף יכול היות דבר שבונה את האדם ויכול להיות דבר שהורס את האדם. אני חושב שזה נכון גם ל"בין הזמנים" אפשר ש"בין הזמנים" יתן כח להמשך בניה והתקדמות, ואפשר ש"בין הזמנים" יהרוס את מה שבנינו ב"זמן חורף".

הכנה ל"בין הזמנים" צריכה לכלול בתוכה תשובה לשאלות: מה צריכה להיות הגישה? מה תפקידו של "בין הזמנים"? באיזה ראש אנו ניגשים ל"בין הזמנים"? מהם צריכים להיות הדגשים ב"בין הזמנים" כדי שנזכה להתעלות ולהמשיך להיבנות?

"בין הזמנים", רובו ככולו, עוסק ב"כיף" – טיולים, שיחות עם חברים, מפגשים עם המשפחה. בישיבה אנו עוסקים במצוות תלמוד תורה שהיא מצווה כנגד כולם. "בין הזמנים" זה פאזה אחרת – זה פאזה של דברי רשות, זה פאזה של כיפיות. ואנחנו צריכים להגדיר מה התפקיד של כל זאת בעבודת ה'?

הכיפיות הזו יכולה לגרום בתת מודע שבחור ירגיש ח"ו חופשה מריבונו של עולם, ואם הוא ירגיש את זה – זה יהיה אסון. לכן חייבים להגדיר מהו תפקידו וייעודו של כפיות ועשיה זו?

"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר 'ברוך ה' יום יום" (מסכת ביצה טז.)

שמאי אומר שאדם שיש לו מאכל נאה ישמור אותו לכבוד שבת גם אם מקבלו בתחילת השבוע. "אבל הלל הזקן מידה אחרת הייתה בו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום". ולכן הוא אומר: תאכל מאכל נאה זה ואין צורך לשומרו לכבוד שבת, וביום שישי – תסמוך על הקב"ה. חשוב להבין מה שורש המחלוקת בין שמאי והלל?

"כלומר דודאי מידת שמאי מעולה וטובה היתה אלה שזה מידה אחרת יותר טובה ומעולה ממנה סותרת אותה דהיינו מידת הביטחון שבוטח בהקב"ה שיזמין לו הקב"ה נאה ממנה וקאמר שכל מעשיו שאל תאמר שזו מידת רעבתנות ועל כן אמר שהרי כל מעשיו של הלל לשם שמיים יש לנו לתלות זה המעשה היה לשם שמיים ממידות הביטחון". (מהרש"א ביצה טז.)

המהרש"א מסביר שהמחלוקת מה עדיף מידת הביטחון (לפי הלל) או מידת ההשתדלות (לפי שמאי). אך הרב הוטנר בעל ה"פחד יצחק" מסביר אחרת. לדעתו, כ"ע מידת הבטחון עדיפה, ולכן בעצם לפי כולם היה צריך שיהיה אפשרי לאכול מאכל נאה זה ולשים מבטחו בה' שיביא מאכל אחר לכבוד שבת. אלא שלשמאי יש שיקול נוסף, וכך כותב הרב הוטנר ב"פחד יצחק"

"הלא מחלוקת שמאי והלל היא אם דבר הגון הוא לסמוך על מדת הבטחון בנוגע לכבוד שבת, ואם כן הך כל מעשיך לשם שמיים מאי קעביד הכא... ונראה לפרש הך ברייתא לדעתם של רבותינו אלו דהנה המעשים הללו שעליהם מכוון הוא המאמר כל מעשיך יהיו לשם שמיים הם מעשי הרשות.. והרי הקרא מדברי קבלה להך עניינא של כל מעשיך לשם שמיים הוא הקרא דבכל דרכיך דעהו. ומקרא זה מסיים והוא יישר אורחותיך. ובוודאי שבנוגע למעשי המצוות אינו צריך לומר והוא יישר אורחותיך דמיושרים ועומדים הם, אלא שכל העניין מכוון הוא רק למעשי הרשות ולזה הוא אומר שעל ידי דעתך אותו בכל דרכיך יתיישרו ממילא אורחותיך.. ולזה הוסיפה הברייתא דמצד זה היה באמת גם שמאי מודה להלל דהנהגה של בטחון עדיפא אלא שטעם אחר יש בדבר. דהלא בהנהגתו של שמאי שהיה מניח את הנאה לשבת הנחה זו היא מעשה מצווה ממש, דהרי היא מעשה של כבוד שבת, מה שאין כן הנהגתו של הלל שהיה אוכל את הנאה הרי אכילה זו אכילת רשות, אלא שעל ידי הכוונה של ברוך השם יום יום אכילה זו נעשית היא אכילה של בטחון" (הרב הוטנר-פחד יצחק)

ע"פ שמאי, אם הבן אדם רוצה להיות רוחני אז הוא לא צריך לאכול מצד התאווה, ואת זה הוא יעשה אם יחשוב על השבת כבר מתחילת השבוע בכך שישאיר אוכל טעים מתחילת השבוע עבור השבת. מטרת הישארות המאכל לשבת אינה מדין השתדלות בכבוד שבת, אלא כדי ליצור שכל האכילות במשך השבוע יהיו אכילות עם רוחניות ולא אכילות של תאווה.

והלל ע"פ שיטת הרב הוטנר, אדם לא צריך גימיק על מנת להיות רוחני מיום ראשון כבר ע"י שיחשוב על השבת. רוחניות היא 24 שעות, ואדם אוכל כדי לחיות, ואדם חי כדי לקדש שם שמים, אז האוכל הוא חלק מקידוש שם שמים, והאדם איננו זקוק לשבת כגימיק כדי שהוא יהיה רוחני. זה הכוונה של "מידה אחרת הייתה בו", אלו החיים. כל דברי הרשות הם חלק מעבודת ה'. כדי שלא תהיה אכילת תאווה. שמאי מציע שכבר מיום ראשון יחשבו על שבת, ואילו הלל אומר שכדי שלא תהיה אכילת תאווה צריך שהאדם יפנים שמטרת האוכל כדי לחיות ומטרת החיים כולם לקדש שם שמים. עצם זה שיבין שהאכילה היא עבודת ה', ועבודת ה' כוללת תגרום לכך שלא תהיה אכילה לתאווה.

בחור היוצא ל"בין הזמנים" צריך להשתמש בימים אלו, להתאוורר, כחלק מעבודת ה', כדי שלאחר מכן יוכל לעמול רבות בתורה. וכן שינוי זה חשוב, על מנת שכוחות מסוימים שהם בבסיס עבודת ה' ואינם באים מספיק לידי ביטוי במשך שהותו בישיבה, יבואו לידי ביטוי.

אחד המסרים היסודיים והעיקרים שבחור צריך לקבל בישיבה, זוהי ההבנה שהוא עובד ה' כל חייו 24 שעות ביום. זה יגרום לו לחיות חיים רחבים של תורה.

וכך כותב הרב יצחק הוטנר במכתבו לתלמיד שלמד רפואה:

"למותר להגיד לך כי מעולם לא הייתי מסכים בשום אופן ל – "Double Life". אמנם מי ששוכר לו חדר בבית לחיות בו חיי תושב, ושוכר לו עוד חדר במלון לחיות בו חיי אורח, בודאי שיש לו "Double Life", אבל מי ששוכר לו דירה בת שני חדרים יש לו "Broad Life". זכורני שביקרתי פעם בירושלים בבית החולים של ד"ר וואלאך שליט”א וראיתיו כשהוא נגש לחולה שהיה עומד להיכנס לחדר ניתוח ושאל לו על שם אמו בכדי להתפלל עליו לפני הניתוח. כשסיפרתי את זה לאחד המיוחד מבין גדולי ירושלים זצוק"ל התבטא ’’כמה צריך לקנאות ביהודי זה שיש לו הזדמנות כל כך גדולה לשמש כלי שרת לכבוד שמים!’’ הגידה נא לי האמת, אהובי חביבי, האם אמירת פרק תהלים לשלומו של חולה על ידי הרופא העומד לעשות את הניתוח האם זה הוא " Double Life"?

ואתה חביבי יקירי חלילה לך מלראות את עצמך בראי כפול של חיים כפולים. כל המאריך ב’’אחד’’ מאריכין לו ימיו ושנותיו. אדרבא, כל חייך צריכים להיות בבחינת המאריך ב’’אחד’’ – אחד ולא כפל. צר לי מאד עליך חביבי אם נקודה זו נעלמת היא מעיניך. המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי זה עגול א ח ד. זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה’’אחד’’ ואז אין עליך לדאוג כלל לכפלות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה" (הרב הוטנר-פחד יצחק)

זה התפקיד שלנו ב"בין הזמנים" – להיות כלי שרת לשם שמים. זה יכול להיות בטיול, זה יכול להיות עם חברים. חשוב מאד שהדברים ייעשו מתוך מגמה חשובה זו ובאופן הנכון.

יש מהר"ם שי"ף שמתרץ סתירה בדברי ר' שמעון בר יוחאי, וממנו נלמד כיצד לנצל את "בין הזמנים" לעבודת ה'.

"ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה" (מסכת ברכות לה:)

"אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש" (מנחות צט:)

יש סתירה לכאורה בדברי ר' שמעון בר יוחאי בין שתי גמרות אלו, וכך מתרץ המהר"ם שי"ף:

"אם קורא ק"ש שחרית וערבית ומייחד כל מעשיו לשם שמיים, ואם כן אף זה שחורש וקוצר הכל מייחד להשי"ת, ע"כ י"ל שם שפיר אע"ג שקורא רק ק"ש שחרית וערבית, גם כן יצא משום הקרא דלא ימוש וכו'. אבל בכיצד מברכים מיירי בסתם אדם, שאינו מייחד מעשיו לשם ה', שיהיה רק חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה, ולא יהיה כוונתו להשי"ת, בזה צריך דווקא לקיים והגית, אבל בק"ש התם לא יצא" (מהר"ם שי"ף – תרי"ג מצוות מצווה תכ"א)

עונה המהר"ם שי"ף: אם קורא קריאת שמע שחרית וערבית ומייחד כל מעשיו לשם שמים אזי מקיים 'לא ימוש ספר התורה מפיך'. לעומת הגמ' בברכות שבה מדובר על אדם שאינו כל מעשיו לשם ה', אצלו קריאת ק"ש לא מספיקה, וכדי לקיים 'לא ימוש ספר התורה מפיך' צריך ללמוד כל היום כולו.

שו"ע הרב עונה על הסתירה בר' שמעון בר יוחאי, שהגמ' בברכות שדורשת לימוד כל היום מדברת בתחילת לימודו של האדם-כאשר הוא מעצב את אישיותו, והגמ' במנחות מדברת על אדם בהמשך חייו.

"בין הזמנים" צריכים אנו לחבר בין שני פירושים אלו. בזמן עצמו נעשה כגמ' בברכות ונשקיע בעמל גדול בלימוד התורה, כדי להזין את נשמותינו. יישר כח לכל המסיימים הרבים, שמסיימים זמן זה בסיום מסכת. ו"בין הזמנים" ניתן וצריך לשלב דברים נוספים, אך בתנאי שהם חלק מעבודת ה', ונרגיש כל הזמן שהם חלק מ"לא ימיש ספר התורה מפיך".

כמובן שכדי ש"בין הזמנים" יהיה חלק מרומם בעבודת ה', חשוב שכל יום ויום ללא יוצא מן הכלל, יהיה בתחילת היום זמן רב (לפחות שעה וחצי) ללימוד התורה. כדאי שזמן זה יהיה בחברותה ומחציתו יהיה לימוד גמ' בעיון, ומחציתו "אין אדם לומד אלא דבר שליבו חפץ".

מחשבה נוספת שצריכה ללוות כל תלמיד היוצא ל"בין הזמנים", נלמד ממכתב נוסף של הרב יצחק הוטנר:

"תודה רבה ותשואות חן בעד מכתבך המבשר טובות. עלה והצלח בבנין חייך על אותם היסודות אשר עליהם נשען החינוך שלך בימים עברו. הייתה לי ההזדמנות להיפגש בכאן עם בני אדם המכירים את המשודכת שלך. קבלתי רב נחת מכל מה ששמעתי עליה. השמועות הללו מחזקות ברוחי את התקוה, כי אמנם זכית למצוא עזר נאמן לכוון את מהלך חייך במסילה העולה בית קל, לשמחת לבבם של כל ידידיך. נא להודיעני את מועד קביעות כלולותיכם.

מתאונן אתה על גורלם של יוצאי הישיבות, אשר מנת חלקם היא הרגשת הבדידות והעזיבה לנפשם. לפני ימים אחדים ביקר אותי אחד מיוצאי הישיבה, שנתגלגל לפינה נדחה ורחוקה מן המרכז, והשמיע באזני משל נאה. כשנותנים מים בתוך כלים ומעמידים את הכלים על האש, הרי בשעה שהכלים עומדים על האש אי אפשר לדעת את שיעור המים בתוך הכלים, כי מחמת רתיחת האש המים מעלים אבעבועות ומתנשאים עד השפה העליונה של הכלי, ורק לאחרי שמורידים את הכלים מן האש וחום הרתיחה פוסק מלפעול עליהם אז אפשר להיווכח איזה כלי מלא מים ואיזה ריק למחצה לשליש או לרביע. והוא הדין ביוצאי הישיבה. כל זמן שאדם נמצא בתוך כותלי הישיבה פנימה, הרי הוא נמצא על האש רתיחת הקולות הפנימיים של תורה ויראה פועלת על נפשו, ואפילו אם יש בו הרבה ריקניות אין היא נראית כי מחמת הרתיחה מעט התוכן אשר בנפשו ממלא את כל החלל. ורק לאחר ההסרה מן האש, כשיוצאים מן הישיבה והרתיחה פוסקת, אז אפשר באמת לדעת את שיעור התוכן הרוחני הנמצא בלבבו של בן הישיבה. הנני בזה להביע את תקוותי כי המשך חייך בעתיד, לא יבייש את הגחלת אשר לשלהבתה התחממת.

ובנוגע לגופא דעובדא, הנני יכול למסור לך כי אדרבא, שמעתי קובלנות מחבריך שאתה אינך משמיע על אודותיך. ומובטחני בהם בחבריך, שאם יקבלו הרושם שהנך תובע רוחניות, בלי ספק ייענו לך. הנך מבקש ממני "הוראות", הנה לא מצאתי במכתבך אף שאלה אחת, ובאין שאלה אין מקום להוראה. ואתה שלום וכל אשר לך שלום" (פחד יצחק-הרב הוטנר)

כל אחד ואחד שיוצא ל"בין הזמנים" צריך לקחת את "בין הזמנים" כמבחן, וככה להתייחס אליו, כי איך שהאדם יתנהג ב"בין הזמנים" כך יתנהג בחיים לאחר שיסיים את הישיבה. החיים לא דומים לישיבה, הם דומים ל"בין הזמנים". מבחן זה הן יחייב אותו ב"בין הזמנים", והן ילמד אותו כאשר יחזור לישיבה, במה הוא זקוק להתחזק ולהתעצם.

יהי רצון שנזכה כולנו לשמש כלי שרת לכבוד שמים, ונזכה ל"בין הזמנים" מרומם ונשגב.