שיחה לפרשת ויקהל: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ (משלי ג, ו)
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור כתוב בפרשתנו:
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות פרק לה פסוקים א-ג)
כותב הרב הוטנר:
"והנה אחד החלוקים הנכבדים בין התוכן הנפשי של קיום מצוות ובין התוכן הנפשי של עשיית דברי רשות לשם שמים הוא, כי בקיום מצוות הבירור הוא לאלתר בשעת מעשה, ואילו עשיית דברי רשות לשם שמים הבירור אינו מופיע אלא לאחר מכאן. דבר עבירה הרי הוא כנגד רצונו יתברך לאלתר, דבר מצווה הוא קיום רצונו לאלתר. ואילו עשייה של רשות, עניינו תלוי ועומד עד אשר תתברר תעודתה. דאם עשייה זו תשמש מכשיר לצרכי שמיים הרי זה בהתאם לרצונו יתברך. ואם עשייה זו לא תשמש מכשיר לצרכי שמיים הרי זה בניגוד לרצונו יתברך.ומי שמחכים את לבו בחכמת העבודה יבחין היטב כי המונח 'דברי הרשות' מתפרש הוא בשפתה של חכמת העבודה במובן אחר מאשר הוא מתפרש כשהוא מופיע בעניינים של מילי דעלמא. בעניינים של מילי דעלמא המושג של דברי הרשות בא לומר שאין העניין הנידון קשור בגבולות המותר והאסור. 'דברי הרשות' במילי דעלמא עניינם הוא שאין כאן קפידא איך יפל דבר. ואילו בעייני מילי דשמיא לא יתכן כלל לומר שנמצא הוא עניין כזה שאינו נוגע כלל לרצון השם וכאילו לא איכפת לו להקב"ה מה נעשה בשטח זה. ועל כן פירושו של המונח 'דברי רשות' בענייני עבודה, אין פירושו אלא שאין יחסו של דבר זה לרצון השם מבורר לאלתר על אתר, וזהו בניגוד למצוות ועבירות שיחסם לרצון השם מבורר הוא בשעת מעשה..... ונראה לפרש הך ברייתא לדעתם של רבותינו אלו דהנה המעשים הללו שעליהם מכוון הוא המאמר כל מעשיך יהיו לשם שמיים הם מעשי הרשות.. והרי הקרא מדברי קבלה להך עניינא של כל מעשיך לשם שמיים הוא הקרא דבכל דרכיך דעהו. ומקרא זה מסיים והוא יישר אורחותיך. ובוודאי שבנוגע למעשי המצוות אינו צריך לומר והוא יישר אורחותיך דמיושרים ועומדים הם, אלא שכל העניין מכוון הוא רק למעשי הרשות ולזה הוא אומר שעל ידי דעתך אותו בכל דרכיך יתיישרו ממילא אורחותיך..ולזה הוסיפה הברייתא דמצד זה היה באמת גם שמאי מודה להלל דהנהגה של בטחון עדיפא אלא שטעם אחר יש בדבר. דהלא בהנהגתו של שמאי שהיה מניח את הנאה לשבת הנחה זו היא מעשה מצווה ממש, דהרי היא מעשה של כבוד שבת, מה שאין כן הנהגתו של הלל שהיה אוכל את הנאה הרי אכילה זו אכילת רשות, אלא שעל ידי הכוונה של ברוך השם יום יום אכילה זו נעשית היא אכילה של בטחון" (הרב הוטנר – פחד יצחק
מסביר הרב הוטנר, שבחיינו יש 'דברי מצווה' ויש 'דברי רשות'. 'דברי מצווה' זה כל מה שקשור למצוות ואיסורים – קידוש בשבת, לחם משנה וכו'. 'דברי רשות' הם הרבה מעשים בחיינו: שלש ארוחות ביום, דיבור עם חברים, טיולים ב"בין הזמנים" וכו'.
אדם שמקיים 'דברי מצוה' זה ניכר לעין מיד שהוא עובד את ה', כמו להבדיל אדם שעובר עבירה. אך ב'דברי רשות, לא ניכרת בהם עבודת ה' לאלתר, אלא ההשלכות של המעשים הם לאחר עשייתם. 'דברי רשות' נמדדים בהשפעתם בחיים בהמשך, האם יש להם השפעה חיובית על האדם אם הוא מראה נכונות לעבוד ולהתקרב לה' יותר.
שני אנשים העובדים באותה עבודה, אחד מהם משתמש במשכורתו ומממן בה מלמד תורה לבניו,ולאור זאת כל עבודתו נהפכת להיות עבודת ה', והשני לעומתו משתמש במשכורתו לצרכים מיותרים, ומתברר למפרע שכל עבודתו אינה קשורה לעבודת ה'. ב'דברי רשות' העיקר הוא התוצאה, האם זה מקרב את האדם לה' או לא.
הרב הוטנר מדגיש, ש'דברי רשות' אין הכוונה שיש "ואקום"-תחום שלא קשור לעבודת ה', חס ושלום, אלא שהמתבונן מבחוץ ברגע העשייה אינו יודע שמעשה זה קשור מיידית לעבודת ה'. השפעות ארוכות טווח של המעשה מלמדים אותנו אם אכן מעשה זה קשור לעבודת ה'.
הפסקות בעבודת ה' גורמות לחוסר שלמות לעליות וירידות, פעם האדם קשור לה' ופעם איננו קשור. עבודת ה' צריכה להיות רציפה גם ב'דברי רשות'. מי שחי בסתירות לא מקדש שם שמים ולא מתקדם. צריך להבין את מגמת החיים ואז 'דברי הרשות' יהיו מחוברים לבורא עולם.
לאור זאת מסביר הרב הוטנר את הפסוק במשלי "בכל דרכיך דעהו". זה פסוק המחייב שכל דברי הרשות יהיו קשורים לבורא יתברך "והוא יישר ארחתיך". אם כך יעשה האדם אזי אורחותיו וחייו יהיו נכונים וידבק בבורא.
כתוב בגמרא:
"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר (תהלים סח, כ) בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם" (ביצה טז.)
בכל יום חול בשבוע שמאי חשב באכילתו על שבת, ואם היה לו מאכל טעים הוא השאיר אותו לשבת ואם מצא אחרת טובה ממנה היה משאיר אותה לשבת ואוכל את הראשון במשך השבוע. ואילו הלל לא פעל כך אלא רק בסוף השבוע הכין לשבת.
מחלוקת זו מעשית מאד לתלמידי שיעור ב' היקרים המתגייסים בעוד כחודש לשירות הצבאי החשוב כאנשי הכלל של עם ישראל. אם אחד מהם יקבל חבילה בתחילת השבוע ובה עוגה טעימה, האם הוא צריך להשאירה לשבת? לפי שמאי כן ולפי הלל לא. מה שורש המחלוקת?
מסביר הרב הוטנר. גם הלל וגם שמאי הכירו בחשיבות ההכנות לשבת, ושניהם ידעו כי ייתכן שאף על פי שלא יתחילו את הכנותיהם לקראת שבת כבר מראשית השבוע, יש להניח שהכנות השבת תושלמנה באופן טוב, לא הייתה להם מחלוקת בשאלת ביטחון והשתדלות. לדעת הרב הוטנר, נקודת המחלוקת ביניהם היא יסודית יותר. שמאי מנסה למצוא דרך שבה כל אכילה בכל ימות החול בשבוע, תהיה אכילה של קדושה. לשיטת שמאי, זה שהאדם במהלך כל ימי השבוע ממוקד לקראת השבת וזוהי המחשבה שמנחה אותו בהחלטותיו, זה הגורם לכך שהוא יקדש את אכילותיו. לדעת הלל, על מנת להשרות רוחניות על יום ראשון, אין צורך לחיות במודעות של הכנות לשבת. הלל היה מסוגל, ללא כל שימוש במקור קדושה חיצוני כמו שבת, להקנות ערך רוחני גם לדברי חולין ולהנאות חומריות. לכן הגמרא מכנה זאת "מידה אחרת", מאחר ומדובר בשיטה ובמעלה שונה, שלפיה אין חובת שימוש באלמנט חיצוני של "שבת" בכדי לקדש את החומר.
כלומר לפי הלל האכילה היא 'דברי רשות' ומטרתה להיות קשורה לבורא עולם גם ללא קישור חיצוני כמו הכנות לשבת.
אם האדם חי בתודעה שכל חייו הם למען קידוש שמו יתברך אז הוא יכול להגיע למצב שכל 'דברי הרשות' יהיו מחוברים לעבודת ה'.
בפסוק כתוב "אשר צוה ה' לעשות אותם" על השבת, ולכאורה הרי מדובר על מלאכות שאסור לעשותן והם מצוות לא תעשה,וא"כ מהו הציווי המעשי על השבת?
על זה כותב בספר חכמת המצפון:
"ויקהל משה ... לעשת אתם - וכבר עמדו על כך המפרשים, הלא מצות שבת היא שב ואל תעשה לא לעשות מלאכה, ולמה כתוב אשר ציוה ה' לעשות אותם? ופירשו הרמב"ן אב"ע ועוד שהכוונה היא למלאכת המשכן, כלומר מה שציוה אתכם לעשות את המשכן הוא רק במשך ששת ימים אבל לא ביום השבת, אולם פירוש זה קשה מאד ולא משמע כך בפשוטם של הדברים....ונראה לי שאמנם הכתוב מדבר בענין שבת, ומלים אלה 'אשר צוה ה' לעשות אותם' באות ללמדנו יסוד גדול, השבת אינו ענין של שלילה בלבד, אלא יש בו מעשה חיוב גדול שצריכים לעשות אותו, יום השבת אינו ענין של מנוחה בלבד המתבטא באי עשיית מלאכה, אלא יש בו ענין של קדושה, מנוחה וקדושה לעמך נתת, והקדושה לא באה מאליה צריך להשתדל לעשות אותה ליצור אותה, כמ"ש זכור את יום השבת לקדשו, שמור את יום השבת לקדשו, ואמנם לאחר הציווי לעשות אותם לא כתוב לא תעשה בו מלאכה, אלא ביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'" (הרב משה אבגי - חכמת המצפון - פרשת ויקהל – מאמר תתלט)
כלומר, הפסוק מדגיש שחשוב לא רק להקפיד על אי עשיית מלאכות בשבת אלא חשוב שכל 'דברי הרשות' בשבת (הסעודות,השירה, הכינוס המשפחתי, ועוד) יהיו קשורים לעבודת ה', וכך בשבת ירגיש האדם את הנשמה היתירה הנמצאת בתוכו.
ה"משך חכמה" מחלק בין מהות שבת ומהות יו"ט, ונותן לנו עומק בהרגשה שאנו צריכים להרגיש בשבת.
וכך כותב ה"משך חכמה":
"דע, דבדת האלקי יש מצוות המקשרין ישראל לאביהם שבשמים, ויש מצוות המקשרים ישראל זה לזה. כגון ציצית ותפילין ומזוזה - הן מצוות המקשרין ישראל להשם יתברך, וגמילות חסדים ותרומות ומעשרות - המה מקשרין זה לזה. ונמשל זה יש בין שבת ליום טוב: שבשבת הלא (שמות טז, כט) "אל יצא איש ממקומו", והוצאה אסורה, ומלאכת אוכל נפש אסורה. ואם כן, כל איש ואיש בפני עצמו הוא, לבדו הוא יושב ועוסק בתורה, שהמה מקושרים אל השם יתברך המרכז האמיתי, אשר כל ישראל המה קוים נפרדים המגיעים למרכז אחד - הוא השם יתברך...... אבל יום טוב הוא מן המצוות המקשרין האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר. ואם יבואו אלף אורחים יאפה לחם, עד כי אמרו (פסחים מו, ב) האופה מיום טוב לחול (רבה אמר) אינו לוקה (אמרינן): הואיל וחזי לאורחים. וכולם חייבים לעלות לרגל ולשמוח ולשמח. לכן הותרה הוצאה והבערה, שאם לא כן לא יהיו מקושרים ומאוגדים זה לזה כאחד. והנה, בהתבוננך תראה, כי בפסח שהוראתו היה על שפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים, הלא אז עדיין לא היתה האומה נקשרת, כי היו בודדים איש באהלו, "אל יצא איש מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב, כב)..... והאומה אינה מקושרת זה לזה רק באופן רחוק, שהם מקושרים זה לזה על ידי כך שמקושרין למרכז אחד. לכן כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת" - זה פסח, שהוא בהוראתו כמו שבת. "עד ממחרת השבת השביעית" (משך חכמה ויקרא פרק כג פסוק כא)
האדם נדרש לקחת זמן להיות לבד ולהרגיש את פנימיותו ולהיות עם חברים ולשוחח איתם. האיזון בין שני צרכים אלו חשוב ביותר. שבת בבחינת הכינוס והעצמאיות, ויו"ט בבחינת "שבת אחים גם יחד".
חשוב שכל אדם ימצא זמן איכות להיות עם עצמו לבד, להרגיש את הקשר לבורא עולם, להתבונן ולהעמיק בייעוד חייו. להפוך את 'דברי הרשות' לעבודת ה'. כדי שכל אדם ימצא את ייעודו ושליחותו, הוא חייב למצוא את הזמן להיות בבדידות, להתבונן ולהעמיק באישיותו, ולהיות קשוב לקול הפנימי המפעם בתוכו, וזה מהות השבת. לאור הסברו יו"ט זה הזמן של "דיבוק חברים" של בין אדם לחבירו" להיות יחד ולשמוח ולעלות לרגל.
מסביר ה"משך חכמה" מדוע בציווי על ספירת העומר כתוב "ממחרת השבת", למרות שהכוונה ממחרת יו"ט ראשון של פסח. הוא מסביר, שהיות ומצווה זו ניתנה לפני שעם ישראל נהפך להיות עם, ולפני מציאות כלל ישראל, אז עדיין יו"ט היה בבחינת שבת. רק לאחר היותם כלל ישראל, התחדש מהות יו"ט להתחבר אל הכלל ולעסוק בעיקר ב"בין אדם לחברו". גם בשבת כשהאדם נמצא לבד הוא מרגיש חלק מכלל ישראל לאור העובדה שהוא מרגיש את הצורך הרוחני להיות קשור לכלל ישראל שהרי הקדושה נמצאת בכלל ישראל.
לאור זאת מסביר הרב ליינר מדוע הציווי על שבת נאמר ב"ויקהל". וכך הוא כותב:
"ויקהל משה כו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת כו' קחו מאתכם תרומה לה', הענין הוא שנאמר שבת כאן קודם מלאכת המשכן כי בבנין המשכן נתחברו כל ישראל בלבם מבלי שום התגאות אחד על חבירו, כי בתחילה עשו כל חכם לב במלאכת המשכן כל אחד את עבודתו והראה לו כי עשו מלאכה נפלאה למאד, ואח"כ כאשר ראו החיבור שנתחבר יחד כל העבודה כל היריעות והקרשים ראו כי כל אחד שייך לחבירו כאלו עשאם אדם אחד, והבינו כי כל מה שעשו לא היה בשכלם רק בסיעת הש"י, ביד כל העושה במשכן שיהיה אח"כ שלימות צורת הבנין, ואיך יוכל להתגאה אחד על חבירו מאחר שלא עשה בשכלו רק בסיעת ה'...ולזה נאמר פרשת שבת אצל מלאכת המשכן כי עיקר התחברותם היה ממצות שבת, כי שבת היא תוך כל המצות הנמצא בם כוונה לשם שמים, וזה הכוונה נקראת שבת, וגם במלאכת המשכן שכל עבודתם היה לכבוד שמים כדי שתשרה שכינה בישראל, ובזה נתחברו לבם, כי השכינה לא היה שורה אף כשנחסר יתד אחד, ולכן לא היו יכולים להתגאות אחד על חבירו כלל, אף עושה הארון נגד עושה יתדות החצר" (רבי מרדכי יוסף ליינר - מי השילוח - פרשת ויקהל)
אדם רוחני והוא עבד ה', מרגיש חלק מעם ישראל והוא זקוק לעם כדי להגיע לקדושה. אדם שאיננו רוחני הוא שם את עצמו במרכז. לכן שבת נאמרה ב"ויקהל".
כותב בספר ליקוטי הלכות:
"וְזֶה בְּחִינַת שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, תֵּעָשֶׂה דַּיְקָא. כִּי עַל-יְדֵי שַׁבָּת זוֹכִין שֶׁתִּהְיֶה הַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ כַּנַּ"ל. כִּי עִקַּר קִיּוּם שֶׁל כָּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה הוּא עַל-יְדֵי שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ עַל-יְדֵי הַשְּׁבִיתָה וְהַמְּנוּחָה שֶׁל שַׁבָּת עַל-יְדֵי זֶה עִקַּר חִיּוּת וְשֶׁפַע וְקִיּוּם שֶׁל כָּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וְכוּ'. וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר – מְנוּחָה, בָּא שַׁבָּת בָּא מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה כִּי עִקַּר קִיּוּם כָּל הַמְּלָאכוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ כִּבְיָכוֹל בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית הַכֹּל הוּא רַק עַל-יְדֵי הַמְּנוּחָה וְהַשְּׁבִיתָה שֶׁל שַׁבָּת. וּבִבְחִינָה זוֹ צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּלָאכוֹת וְהַמַּשָּא וּמַתָּן בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. לֵידַע וּלְהַאֲמִין בֶּאֱמֶת שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלָל, רַק הַכֹּל בְּכֹחַ ה'. כְּמוֹ שֶׁהִזְהִיר אוֹתָנוּ ה' יִתְבָּרַךְ עַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבַעְתָּ וְכוּ'. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבְךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יְדֵי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה וְכוּ'. כִּי צְרִיכִין לִזְכֹּר זֹאת מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לִטְעוֹת וְלִשְׁכֹּחַ חַס וְשָׁלוֹם. לֵאמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ עוֹשֶׂה אֵיזֶה עֲשִׂיָּה וְעֻבְדָּא חַס וְשָׁלוֹם. כִּי זֶה בְּחִינַת כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה וְכוּ'. רַק צְרִיכִין לִזְכֹּר אֶת ה'. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ. כִּי הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חַיִל. כִּי הַכֹּל בְּכֹחַ ה' לְבַד. וְהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ" (ספר ליקוטי הלכות-הלכות שבת הלכה ג)
מדוע נאמר "תֵּעָשֶׂה"? כי המלאכה היא איננה על הדבר הפיזי אלא על המשמעות. אדם מעניק מעמד רוחני לכל מה שהוא עושה במשך השבוע.
אדם ש'דברי הרשות' שלו לא מחובר לה' וחי בסתירות לא יכול להגיע לאהבת ה' וללהט בעבודת ה' ולחיבור עם ה'.
כתוב בפרשתנו:
"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן. וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים" (שמות פרק לה פסוקים כז-כח)
כותב על כך רש"י:
"והנשאם הביאו - אמר ר' נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו ז) והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב" (רש"י שמות פרק לה פסוק כז)
כתוב בפרשתנו שהנשיאים נענשו בכך שנחסר האות י' משמותם.שואל הרב שמואלביץ זצ"ל, מדוע נענשו הנשיאים, הרי כוונתם היתה לטובה? הם ידעו שהם יכולים להביא דברים שהעם לא היה יכול להביא, ולכן רצו להיות אחרונים כדי להשלים את החסר להקמת המשכן, וא"כ צריך ביאור מדוע נענשו?
וכך הוא כותב:
"אך זאת צריך להבין דמה היה חטאם של הנשיאים והרי טעם גדול היה להם, שכן אמרו יביאו בני ישראל כל שבידם, ומה שיחסר להקמת המשכן אנו משלימים. וכך היה, שהדברים היקרים ביותר לא היו ביד ישראל והביאו הנשיאים, והם אבני השהם ואבני המלואים ולמה הם נתבעים על שאיחרו? אלא ביאור הדבר כך הוא, הנה מצות מסירות נפש על כל ישראל לקדש שמו הגדול רמוזה בפסוק ואהבת את ה' אלקיך וכדילפי' בסנהדרין (ע"ד). ונראה שהכונה בזה כי אם יחשוב מחשבות הרבה ימצא טעמים הרבה שלא למסור נפשו למות, ואפי' יודע שמצוה היא, מ"מ תמיד יהיו לו חשבונות שייראו לו צודקים להפטר מכך. על כן אמרה תורה מצוה זו בלשון ואהבת, כי האוהב אינו חושב חשבונות אלא קופץ ומוסר נפשו בטרם יספיקו הרהורים להטרידו, ומי שהגיע לאהבת השי"ת מיד הוא מוסר את נפשו, וזו היתה התביעה מאת הנשיאים, אמנם ישנם חשבונות לאחר את נדבת המשכן, אך למה הגיעו לידי חשבונות ולא קפצו באהבתם את השי"ת, לתת את תרומתם בו ברגע שנצטוו על כך. אמנם ברש"י מצינו טעם אחר בענין, והוא מה שפירש והנשיאים הביאו, ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשאם כתוב עכ"ל. כאן גילה לנו רש"י פשר דבר, כי הטעם שאיחרו מהביא את תרומתם היה מחמת עצלות, ואף כי חישבו חשבונות כמו שנתבאר לעיל, אע"פ כן היה טמון שם שורש של מדת העצלות אשר סיבב והניע את כל החשבונות הצודקים. ואע"פ שברור שאף הם בעצמם לא ידעו את הדבר הזה, מכל מקום נתבעו על כך ונענשו אות אחת משמם. הוא היסוד שהורונו הגרי"ס (הרב הגאון ר' ישראל סלנטר) זצ"ל שמאחורי כל החשבונות שישנן לאדם, לפעמים נחבא שם איזה שהוא שורש של מדה רעה אשר האדם בעצמו לא חלי ולא מרגיש בו והוא הגורם לכל החשבונות הרבים, וזו עיקר עבודת המוסר למצוא ולעקור את השרשים הרעים הללו ועל ידי כן יהיו החשבונות טהורים ואמיתיים וכל עבודתו תמימה"(הרב חיים שמואלביץ – שיחות מוסר ח"ב)
עצם זה שהנשיאים עשו חשבונות מה יש ומה חסר, זה הראה שחסר להם משהו באהבת ה'. כשאהבת ה' בוערת באדם הוא לא עושה חשבונות. אכן כוונתם היתה לטובה, אך חסר היה הלהט בעשייה. לו היה לכל אחד ואחד מהנשיאים להט של נתינה, אז הם היו נותנים גם בתחילה וגם בסוף, כי הלהט היה גורם להם לא לחכות לסוף, ולכן נענשו על חוסר הלהט.
לאור זאת מסביר הרב שמואלביץ, מדוע התורה קושרת את החיוב למסור את הנפש במצוות אהבת ה', כי לולא אהבת ה' האדם לא ימסור את נפשו לקידוש ה' ויחפש כל דרך להימנע מכך.
בחור בישיבה צריך לקבל להט בעבודת ה', להיות ראש בכל דבר וכך נגיע ל"ואהבת את ה' אלקיך". עיקר החינוך בישיבה צריך להעצים את הלהט בעבודת ה' שהיה חסר לנשיאים.
הרב חיים שמואלביץ זצ"ל מציין יסוד נוסף בדבריו. החשבון שהנשיאים הביאו למרות שחשבו כך מבחינה שכלית נבע בשורשו ממידת העצלות וחוסר הלהט בעבודת ה'.
כלומר, אדם יכול להעלות סברא שתשפיע על החלטות בחייו והדברים יהיו שכליים ומובנים אך הוא חייב לבדוק מהיכן זה נובע באמת בנפשו.
הנשיאים חשבו לתת בסוף לאחר שהם יידעו מה חסר ואת זה הם ישלימו, אך בנפש זה נבע מעצלות וחוסר להט.
בכל החלטה בחיים עלינו לבדוק לא רק את הטיעון השכלי אלא מהיכן זה נובע בנפשו של האדם.
יהי רצון שכל 'דברי הרשות' יהיו קשורים לעבודת ה' ונבין שתפקידנו ומגמת חיינו לקדש שם שמים, אמן כי"ר.
