שיחה לפר' ויקהל: הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הפרשה שלנו עוסקת בשני דברים מרכזיים: שבת ומשכן. אבקש להתייחס לשני נושאים אלו.
כתוב בפרשה:
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת"(שמות פרק לה פסוקים א-ג)
וכותבת הגמ':
"תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לכבוד שבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השנייה ואוכל את הראשונה, הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמיים שנאמר ברוך ה' יום יום" (תלמוד בבלי מסכת ביצה ט"ז.)
המחלוקת בין שמאי הזקן להלל הזקן היא הלכה למעשה לגבינו. לדוגמא תלמיד המשרת בצבא, ומידי כמה ימים מקבל חבילות עם דברים טובים כל פעם מקרוב אחר וביום ב' קיבל עוגה טעימה, האם יכול הוא לאוכלה או צריך לשומרה לשבת?על פי שמאי הוא צריך לשמור אותה לשבת, ולפי הלל הוא יכול לאכול אותה בהנחה שעד שבת יקבל משלוח נוסף.
לשון הברייתא "הלל הזקן מדה אחרת היתה לו" אינה ברורה, מה הקשר למדה אחרת? ומה הקשר לכן שכל "שכל מעשיו לשם שמים"? הברייתא היתה צריכה להביא את דעתו ההלכתית בלי הקדמה זו?!
בפיוט לפני קידוש בשבת בבוקר "חי ה' וברוך צורי" אנו אומרים: "אשא עיני אל ההרים כהלל ולא כשמאי". מדוע מדגישים אנו "ולא כשמאי"? מדוע יש להתרחק מדעת שמאי, הרי הוא רצה לדאוג לכבודה של שבת?
הרב הוטנר כותב מהלך יסודי ביותר בשורש המחלוקת בין הלל ושמאי:
"והנה אחד החלוקים הנכבדים בין התוכן הנפשי של קיום מצוות ובין התוכן הנפשי של עשיית דברי רשות לשם שמים הוא, כי בקיום מצוות הבירור הוא לאלתר בשעת מעשה, ואילו עשיית דברי רשות לשם שמים הבירור אינו מופיע אלא לאחר מכאן. דבר עבירה הרי הוא כנגד רצונו יתברך לאלתר, דבר מצווה הוא קיום רצונו לאלתר. ואילו עשייה של רשות, עניינו תלוי ועומד עד אשר תתברר תעודתה. דאם עשייה זו תשמש מכשיר לצרכי שמיים הרי זה בהתאם לרצונו יתברך. ואם עשייה זו לא תשמש מכשיר לצרכי שמיים הרי זה בניגוד לרצונו יתברך. ומי שמחכים את לבו בחכמת העבודה יבחין היטב כי המונח 'דברי הרשות' מתפרש הוא בשפתה של חכמת העבודה במובן אחר מאשר הוא מתפרש כשהוא מופיע בעניינים של מילי דעלמא. בעניינים של מילי דעלמא המושג של דברי הרשות בא לומר שאין העניין הנידון קשור בגבולות המותר והאסור. 'דברי הרשות' במילי דעלמא עניינם הוא שאין כאן קפידא איך יפל דבר. ואילו בעייני מילי דשמיא לא יתכן כלל לומר שנמצא הוא עניין כזה שאינו נוגע כלל לרצון השם וכאילו לא איכפת לו להקב"ה מה נעשה בשטח זה. ועל כן פירושו של המונח 'דברי רשות' בענייני עבודה, אין פירושו אלא שאין יחסו של דבר זה לרצון השם מבורר לאלתר על אתר, וזהו בניגוד למצוות ועבירות שיחסם לרצון השם מבורר הוא בשעת מעשה. הלא מחלוקת שמאי והלל היא אם דבר הגון הוא לסמוך על מדת הבטחון בנוגע לכבוד שבת, ואם כן הך כל מעשיך לשם שמיים מאי קעביד הכא... ונראה לפרש הך ברייתא לדעתם של רבותינו אלו דהנה המעשים הללו שעליהם מכוון הוא המאמר כל מעשיך יהיו לשם שמיים הם מעשי הרשות.. והרי הקרא מדברי קבלה להך עניינא של כל מעשיך לשם שמיים הוא הקרא דבכל דרכיך דעהו. ומקרא זה מסיים והוא יישר אורחותיך. ובוודאי שבנוגע למעשי המצוות אינו צריך לומר והוא יישר אורחותיך דמיושרים ועומדים הם, אלא שכל העניין מכוון הוא רק למעשי הרשות ולזה הוא אומר שעל ידי דעתך אותו בכל דרכיך יתיישרו ממילא אורחותיך.. ולזה הוסיפה הברייתא דמצד זה היה באמת גם שמאי מודה להלל דהנהגה של בטחון עדיפא אלא שטעם אחר יש בדבר. דהלא בהנהגתו של שמאי שהיה מניח את הנאה לשבת הנחה זו היא מעשה מצווה ממש, דהרי היא מעשה של כבוד שבת, מה שאין כן הנהגתו של הלל שהיה אוכל את הנאה הרי אכילה זו אכילת רשות, אלא שעל ידי הכוונה של ברוך השם יום יום אכילה זו נעשית היא אכילה של בטחון" (הרב הוטנר – פחד יצחק)
מסביר הרב הוטנר, שבחיינו יש 'דברי מצווה' ויש 'דברי רשות'. 'דברי מצווה' זה כל מה שקשור למצוות ואיסורים – קידוש בשבת, לחם משנה וכו'. 'דברי רשות' זה רוב החיים שלנו: שלש ארוחות ביום, דיבור עם חברים, טיולים ב"בין הזמנים" וכו'.
ב'דברי המצוה' אדם שמקיים מצווה זה ניכר לעין מיד שהוא עובד את ה', כמו להבדיל אדם שעובר עבירה. אך ב'דברי רשות, לא ניכרת בהם עבודת ה' לאלתר, כי לא יודעים עדיין מה ההשלכות של מעשיו ברגע העשייה. 'דברי רשות' נמדדים בהשפעתם בחיים בהמשך, האם יש להם השפעה חיובית על האדם שירצה יותר לעבוד ולהתקרב לה'.
הרב הוטנר מדגיש, ש'דברי רשות' אין הכוונה שיש "ואקום"-תחום שלא קשור לעבודת ה', חס ושלום, אלא שהמתבונן מבחוץ ברגע העשייה אינו יודע שמעשה זה קשור מיידית לעבודת ה'. השפעות ארוכות טווח של המעשה מלמדים אותנו אם אכן זה קשור לעבודת ה'. ולכן ב'דברי הרשות' ישנו שוני בין בני אדם.
שני אנשים העובדים באותה עבודה, ואחד מהם משתמש במשכורתו ומממן בה מלמד תורה לבניו,ולאור זאת כל עבודתו נהפכת להיות עבודת ה', והשני לעומתו משתמש במשכורתו לצרכים מיותרים, ומתברר למפרע שכל עבודתו אינה קשורה לעבודת ה'.
לגבי המחלוקת בין שמאי והלל, שמאי מחפש את הדרך ש'דברי רשות' יהיו קשורים לריבונו של עולם, וחשוב לו שאכילותיו של האדם לא יהיו אכילות תאווה אלא עבודת ה', ולכן כבר מיום ראשון בשבוע הוא דורש מן האדם לחשוב על שבת, הוא מקשר את יום ראשון יום החול לשבת שהוא קודש, כדי להפוך את האדם ליותר רוחני. הלל לעומתו "כל מעשיו לשם שמים". כל יום עבור הלל זה רוחניות בפני עצמה בלי קשר לשבת, הוא לא מחפש קשר בין יום החול ליום שבת הקודש, אלא כל יום יש בו את הקודש שלו-את הרוחניות שלו, כל יום הוא בחיבור לה'. כל פעולה של אכילה יום יומית היא אכילה של עבודת ה' לפי הלל.
לכן הלל מתנגד לשיטתו של שמאי. הוא לא רוצה כוח חיצוני (שבת) שיהפוך את אכילות האדם לרוחניות, אלא הוא רוצה שהאדם עצמו כל חייו אכילותיו תהיינה קודש. לאכול ביום שני בשביל יום שני, ועדיין אכילה זו תהיה קודש. זו דרישתו של הלל.
איך באמת אפשר להגיע לדרגה של הלל? אם האדם יודע מהי שליחותו בחיים, הוא מרגיש שיש לו תפקיד בעולם והוא חי את זה יום יום שעה שעה, אז ממילא כל הדברים הטבעיים היומיים:ארוחות, טיולים, הוא חי אותם על מנת להיות עבד ה'. אדם צריך להרגיש שהוא נולד לקדש שם שמים כל הזמן ובדברים הטבעיים והנצרכים.
בחיי הצבא ישנם זמנים קשים, לפעמים צריך "לסגור שבתות", לפעמים נענשים, אך אם נדע שנמצאים עבור ייעוד, ומקיימים מצוה של "והורשתם את הארץ", ונמצאים בשליחות של עם ישראל, וזו עבודת ה' שלנו, ממילא כל הקשיים מקבלים פרופורציה אחרת.
חיי שליחות יוצרים חיים מלאי משמעות, הגורמים לחיים כולם להיות חיי קודש. זה תפקידנו, למצוא את הייעוד והשליחות שעלינו למלא בעולם, לחיות ולחוות שליחות זו בצורה עזה ותמידית, והרגשה זו תגרום שכל מה שנעשה לצורך חיינו (אכילה,שתיה, טיולים, שיחות עם חברים, ועוד) ייהפכו להיות קודש ועבודת ה'.
ה"משך חכמה" מחלק בין מהות שבת ומהות יו"ט, ונותן לנו עומק בהרגשה שאנו צריכים להרגיש בשבת.
וכך כותב ה"משך חכמה":
"דע, דבדת האלקי יש מצוות המקשרין ישראל לאביהם שבשמים, ויש מצוות המקשרים ישראל זה לזה. כגון ציצית ותפילין ומזוזה - הן מצוות המקשרין ישראל להשם יתברך, וגמילות חסדים ותרומות ומעשרות - המה מקשרין זה לזה. ונמשל זה יש בין שבת ליום טוב: שבשבת הלא (שמות טז, כט) "אל יצא איש ממקומו", והוצאה אסורה, ומלאכת אוכל נפש אסורה. ואם כן, כל איש ואיש בפני עצמו הוא, לבדו הוא יושב ועוסק בתורה, שהמה מקושרים אל השם יתברך המרכז האמיתי, אשר כל ישראל המה קוים נפרדים המגיעים למרכז אחד - הוא השם יתברך. ולסיבת זה המה קשורים יחדיו, כמו שאמרו במדרש רבה: בני יעקב שעובדים לאל אחד נקראים "נפש". אבל יום טוב הוא מן המצוות המקשרין האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר. ואם יבואו אלף אורחים יאפה לחם, עד כי אמרו (פסחים מו, ב) האופה מיום טוב לחול (רבה אמר) אינו לוקה (אמרינן): הואיל וחזי לאורחים. וכולם חייבים לעלות לרגל ולשמוח ולשמח. לכן הותרה הוצאה והבערה, שאם לא כן לא יהיו מקושרים ומאוגדים זה לזה כאחד. והנה, בהתבוננך תראה, כי בפסח שהוראתו היה על שפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים, הלא אז עדיין לא היתה האומה נקשרת, כי היו בודדים איש באהלו, "אל יצא איש מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב, כב). רק שכולם היו מוסכמים בדיעה אחת בלקיחת הקרבן ומקושרים לאדון אחד - הוא ה' א - לקי ישראל. ולכך הפסח שבא בהוראה זו, כתיב ביה שאינו נאכל אלא למנויו, והאוכלים אותו צריכים למנות מערב פסח. והוא כמו שבת, שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג, א). והאומה אינה מקושרת זה לזה רק באופן רחוק, שהם מקושרים זה לזה על ידי כך שמקושרין למרכז אחד. לכן כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת" - זה פסח, שהוא בהוראתו כמו שבת. "עד ממחרת השבת השביעית" (משך חכמה ויקרא פרק כג פסוק כא)
האדם נדרש לקחת זמן להיות לבד ולהרגיש את פנימיותו, ולזמן להיות עם חברים ולשוחח איתם. האיזון בין שני צרכים אלו חשוב ביותר. שבת בבחינת הכינוס והעצמאיות, ויו"ט בבחינת "שבת אחים גם יחד". בישיבה חשוב שלמרות שרוב הזמן נמצאים עם חברים (בחדר, חברותות), צריך כל אחד למצוא זמן איכות להיות עם עצמו לבד, להתבונן ולהעמיק בייעוד חייו, כדי שימצא את שליחותו האישית בחיים.
כדי שכל אדם ימצא את ייעודו ושליחותו, הוא חייב למצוא את הזמן להיות בבדידות, להתבונן ולהעמיק באישיותו, ולהיות קשוב לקול הפנימי המפעם בתוכו.
לאור דבריו, מסביר ה"משך חכמה" מדוע בספירת העומר כתוב "ממחרת השבת", למרות שהכוונה ממחרת יו"ט ראשון של פסח. הוא מסביר, שהיות ומצווה זו ניתנה לפני שעם ישראל נהפך להיות עם, ולפני מציאות כלל ישראל, אז עדיין יו"ט היה בבחינת שבת. רק לאחר היותם כלל ישראל, התחדש מהות יו"ט להתחבר אל הכלל ולעסוק בעיקר ב"בין אדם לחברו" בניגוד לשבת.
אבקש לעבור לחלק השני של השיחה, ולעסוק בפרשת המשכן שהיא עיקר פרשתנו.
שאלה גדולה יש על פרשת ויקהל, הרי בפרשת תרומה מצווים על עניני המשכן, אז מדוע האריכה התורה לכתוב שאכן קיימו את כל מה שצווו. אפשר במשפט אחד לצמצם ולכתוב שקיימו את אשר צוו? מדוע צריך פירוט מחדש כיצד בנו כל כלי וכלי, ולא מסתפקים לכתוב שבנו אותם כפי שצווו?
עונה על כך הרש"ר הירש בפירושו:
"ספר תורה, שהוא בעל משמעות סמלית מובהקת עד כדי כך, שהיינו סבורים שאין לו כלל משמעות אחרת ושקדושתו טמונה בו עצמו - אף-על-פי-כן שימושו בקודש מותנה בכוונה שבלב הסופר בשעת כתיבת האותיות. והרי קדושת ספר תורה תופסת רק אם נכתב לשם קדושת ספר תורה, והסופר חייב לומר, ולפחות להתכוון, "לשם קדושת השם" לפני שהוא כותב את השמות הקדושים, את ה"אזכרות", וזאת לגבי כל "אזכרה" לחוד. ועוד: דעתו של הסופר על משמעות הכתב שהוא כותב - מתנה את קדושת הספר עד כדי כך, ש"ספר תורה שכתבו מין ישרף", מפני שחזקה שכתבו לשם עבודה זרה (עי' יורה - דעה רעד, א; רעו, ב; רפא, א). כן נזכור, כי תודעתם של העושים במלאכת המשכן על דבר משמעותם הסמלית של הכלים היתה חשובה פי כמה לגבי חלותה של עצם המשמעות הסמלית על הכלים, שהרי הארון, השולחן, המנורה, היריעות, הבגדים וכו' - כולם היו חפצים שבדרך כלל עומדים לתשמיש של חולין. אם נזכור כל זאת, ניטיב להבין מדוע אין הכתוב מסתפק בסיפור פשוט וקצר: האומנים ובעלי המלאכה עשו את הכל כמצווה עליהם, הביאו הכל אל משה, ומשה הקים את המשכן כאשר ציווה ה'. הרחבת הדיבור על - ידי הכתוב באה ללמדנו, כך אנו סבורים, כי האומנים ומשה שיוו לנגד עיניהם את קדושתם ומשמעותם הסמלית של כל פרטי החלקים שמהם הורכבה כללות המשכן - הן בשעת העשייה, הן בשעת ההבאה, ולבסוף גם בשעת ההקמה. המשכן כולו וכל אחד מחלקיו נעשו, הובאו והוקמו בקדושה, וכך הובטחה להם קדושתם" (רש"ר הירש שמות פרק לו פסוק ח)
העשייה של ענייני המשכן איננה עשייה רגילה. כל מי שפעל בבניית המשכן חשב בכל רגע ורגע על ענייני קדושה, והחילו קדושה על הכלים. לכן התורה מפרטת עשיית כל כלי וכלי, מכיוון שאין זו סתם עשייה אלא עשייה בהחלת קדושה מכוח מחשבת העושים.
השפת אמת משווה זאת לתפילה:
"בזוה"ק בפסוק וכל חכם לב כו' יבואו ויעשו. דאית פולחנא דעובדא ופולחנא דרוחא, עבדי אתה כו' אשר בך אתפאר ע"ש. (תרגום הזהר שאליו מפנה ה"שפת אמת": "וכל חכם לב יבאו ויעשו ... פתח ואמר: ויאמר לי עבדי אתה [ישראל אשר בך אתפאר]. כאן מדבר בתפילה שצריך האדם להתפלל לפני הקב"ה, שהיא עבודה אחת גדולה ויקרה, מאותם העבודות של קונו. בא וראה, יש עבודה לקב"ה העומדת במעשה שהיא עבודה העומדת במעשה גוף, והיא עבודה, ויש עבודה של הקב"ה שהיא עבודה פנימית יותר שהיא עיקר הכל, ועומדת באותה עבודה פנימית שהיא עיקר הכל…" (ע"פ זהר שמות דף רא ע"א). כי בוודאי לא היה חכמת עושי המשכן באומנות ידים בלבד. כדכתיב כמה פעמים "חכמי לב". ועיקר היה הפנימיות, כמו שכתוב "לחשוב מחשבות לעשות". להעלות המעשה להמחשבה. וזה שנאמר "עבדי אתה" הוא בעובדא, "אשר בך אתפאר" הוא ברוחא ובמחשבה, כדכתיב "בך". וזה שנאמר "חכם לב בכם יבואו ויעשו", שיהיה העבודה מלבר ומלגאו (מבחוץ מבפנים). גם על ידי שהעבודה במעשה היה כראוי לשמו ית' לכן נתקיים אחר כך אשר בך אתפאר. וזכו במעשיהם שישרה השכינה במעשה ידיהם. וכן הוא בכל עבודת ימי המעשה, מתקיים בשבת קודש אשר בך אתפאר" (שפת אמת פרשת ויקהל שנת תרמ"ג)
תפילה נקראת עבודה שלב, כי תפילה היא מצריכה עבודה-עבודת הלב. אדם שיבטא את המילים ולא יתכוון למשמעותם, לא התפלל. אותו דבר הוא לגבי עשיית המשכן. אם ייעשו את כל הפרטים במדויק לפי מידות נכונות אך בלי כוונת הקדושה, לא תחול על כלים אלו קדושה במשכן.
בישיבה אנו לומדים תורה גם כדי לעבור תהליך נפשי, להיות קדושים יותר, שהנשמה תגדל יותר, להתקרב לריבונו של עולם. וכדי שהתהליך הנפשי הזה יקרה, אדם צריך לרצות להכניס את הקב"ה בתוכו מתוך האהבה הגדולה אליו. כדי שהלימוד אכן יקרב את האדם לבורא, חובה על האדם ללמוד לשם כוונה זו. זו חובתנו בישיבה, להזדהות עם תהליך הדביקות בבורא, ולרצות בכל מאודנו להידבק בבורא מתוך אהבת ה' המפעמת בקרבנו.
כתוב בפרשתנו שהנשיאים נענשו בכך שנחסר האות י' משמותם. שואל הרב שמואלביץ זצ"ל, מדוע נענשו הנשיאים, הרי כוונתם היתה לטובה? הם ידעו שהם יכולים להביא דברים שהעם לא היה יכול להביא, ולכן רצון להיות אחרונים כדי להשלים את החסר להקמת המשכן, וא"כ צריך ביאור מדוע נענשו?
אלא מסביר הרב שמואלביץ, שאכן כוונתם היתה לטובה, אך חסר היה הלהט בעשייה. לו היה לכל אחד ואחד מהנשיאים להט של נתינה, אז הנשיאים היו נותנים גם בתחילה וגם בסוף, כי הלהט היה גורם להם לא לחכות לסוף, ולכן נענשו על חוסר הלהט. לאור זאת מסביר הרב שמואלביץ, מדוע התורה קושרת את החיוב למסור את הנפש במצוות אהבת ה', כי לולא אהבת ה' האדם לא ימסור את נפשו לקידוש ה' ויחפש כל דרך להימנע מכך. עיקר החינוך בישיבה צריך להעצים את הלהט בעבודת ה' שהיה חסר לנשיאים.
וכך כותב הרב חיים שמואלביץ זצ"ל:
"אך זאת צריך להבין דמה היה חטאם של הנשיאים והרי טעם גדול היה להם, שכן אמרו יביאו בני ישראל כל שבידם, ומה שיחסר להקמת המשכן אנו משלימים. וכך היה, שהדברים היקרים ביותר לא היו ביד ישראל והביאו הנשיאים, והם אבני השהם ואבני המלואים ולמה הם נתבעים על שאיחרו? אלא ביאור הדבר כך הוא, הנה מצות מסירות נפש על כל ישראל לקדש שמו הגדול רמוזה בפסוק ואהבת את ה' אלקיך וכדילפי' בסנהדרין (ע"ד). ונראה שהכונה בזה כי אם יחשוב מחשבות הרבה ימצא טעמים הרבה שלא למסור נפשו למות, ואפי' יודע שמצוה היא, מ"מ תמיד יהיו לו חשבונות שייראו לו צודקים להפטר מכך. על כן אמרה תורה מצוה זו בלשון ואהבת, כי האוהב אינו חושב חשבונות אלא קופץ ומוסר נפשו בטרם יספיקו הרהורים להטרידו, ומי שהגיע לאהבת השי"ת מיד הוא מוסר את נפשו, וזו היתה התביעה מאת הנשיאים, אמנם ישנם חשבונות לאחר את נדבת המשכן, אך למה הגיעו לידי חשבונות ולא קפצו באהבתם את השי"ת, לתת את תרומתם בו ברגע שנצטוו על כך. אמנם ברש"י מצינו טעם אחר בענין, והוא מה שפירש והנשיאים הביאו, ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשאם כתוב עכ"ל. כאן גילה לנו רש"י פשר דבר, כי הטעם שאיחרו מהביא את תרומתם היה מחמת עצלות, ואף כי חישבו חשבונות כמו שנתבאר לעיל, אע"פ כן היה טמון שם שורש של מדת העצלות אשר סיבב והניע את כל החשבונות הצודקים. ואע"פ שברור שאף הם בעצמם לא ידעו את הדבר הזה, מכל מקום נתבעו על כך ונענשו אות אחת משמם. הוא היסוד שהורונו הגרי"ס (הרב בגאון ר' ישראל סלנטר) זצ"ל שמאחורי כל החשבונות שישנן לאדם, לפעמים נחבא שם איזה שהוא שורש של מדה רעה אשר האדם בעצמו לא חלי ולא מרגיש בו והוא הגורם לכל החשבונות הרבים, וזו עיקר עבודת המוסר למצוא ולעקור את השרשים הרעים הללו ועל ידי כן יהיו החשבונות טהורים ואמיתיים וכל עבודתו תמימה" (הרב חיים שמואלביץ – שיחות מוסר ח"ב)
עצם זה שהנשיאים עשו חשבונות של מה יש ומה חסר, זה הראה שחסר להם משהו באהבת ה'. כשאהבת ה' בוערת באדם הוא לא עושה חשבונות.
בחור בישיבה צריך לקבל להט בעבודת ה' בלי חשבונות של ריווח והפסד אלא להיות ראש בכל דבר.
כותב אור החיים:
"ויבאו כל איש אשר נשאו וגו'. פירוש אומרו נשאו לבו ונדבה וגו', דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים, הא' הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא 'נדבה רוחו' לשלול שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו, והב' הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא 'נשאו לבו' פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא לתת דבר יקר. ולזה אמר כי בישראל נמצאו ב' סוגים הנזכרים, ופתח במעולה שבשניהם ואמר 'כל איש אשר נשאו לבו', ודקדק לומר תיבת 'איש' לשון חשיבות, וכנגד הב' אמר 'וכל אשר נדבה רוחו' ולא אמר איש, כי אינו חשוב בערך הראשון. וממוצא דבר אתה יודע כי לא היו בכל המתנדבים אלא ב' הדרגות וב' לשבח שנדבו בלבם ולא עשו הדבר בחסרון רצון הלב אלא שאחד גדול מחברו" (אור החיים שמות פרק לה פסוק כא)
אנחנו צריכים להיות במדרגה של "נשאו ליבו". בכל דבר שבקדושה להיות ראשון, לא לעשות חשבונות, וכל זה מתוך להט באהבת ה', מתוך קידוש שם שמים.
יהי רצון שבאמת נזכה שכל אחד מאיתנו יקדש שם שמים, יבין את השליחות שלו בחיים, יבין מה מיוחד בו, ומתוך השליחות הזו כל החיים יהפכו להיות חיים של תורה, וכל דברי הרשות יהפכו להיות חיים של קדושה, אמן כן יהי רצון.
