שיחה לפר' בא: אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור משנה באבות כותבת:
"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות פרק ו משנה ז)
משנה זו דורשת ביאור. מדוע העוסק בתורה נקרא "בן חורין"? במבט ראשון אין זה כך שהרי כל מי שעוסק בתורה לוקח על עצמו עול תורה וקיום מצוות, ואם כן מדוע הוא נחשב "בן חורין"?
כותב הראי"ה קוק:
"ההבדל שבין העבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר וזה בלתי משועבד, אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות, ולהיפך, בן חורין שרוחו רוח של עבד. החירות מרוממת את האדם להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו. ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם" (הראי"ה קוק-עולת ראיה)
בן חורין זה אדם שהנשמה מכתיבה לו את החיים ואין גורם חיצוני שמכתיב לו את החיים. אפשר למצוא עבד שכולו חשיבה של חרות ואפשר למצוא בן חורין שהוא מלא חשיבה של עבד. בן חורין מחליט לאור שמיעת הקול הפנימי שלו- מההבנה מה אכן טוב לו לאור שליחותו וייעודו- ללא כל לחץ חיצוני. עבד פועל מתוך לחצים חיצוניים כגון קנאה תאווה וכבוד, ציפיות של אחרים ממנו ומתוך לחץ חברתי ונורמות חברתיות.
"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "איך", מפני שלא ידע נפשו....קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה" (אורות הקודש חלק ג)
האדם הראשון הוא דוגמא ל"עבד". האדם הראשון לא הלך לפי הקול הפנימי שלו אלא שמע לעצת הנחש. גם הלבנה היא דוגמא לכך. מה שמעסיק אותה זה כבוד שהוא שיקול חיצוני ולא חשוב. ולכן טענה הלבנה מול ה' שאין שני מלכים (היא והשמש) יכולים להיות יחד. והקב"ה עונה לה "לכי ומעטי את עצמך", כעונש על כך שהמניע שלה נבע מכבוד. לעתיד לבוא תחזור הלבנה לגודלה ועצמותה הטבעי ככתוב: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה" (ישעיהו פרק ל פסוק כו), היות ולעתיד לבוא לא יהיה לכבוד כלל מקום, ואז שני מלכים יכולים לשמש יחדיו.
חשוב שתהיה לנו בחירה חופשית לשמוע לצלם האלוקי שבתוכנו. לא לנורמות החברתיות: התאוה הקנאה והכבוד. צלם האלוקים שבתוכנו הוא צריך לנווט אותנו כדי שנהיה בני חורין. מטרת לימוד התורה שהנשמה שלנו תתעצם וממילא נהיה בני חורין.
נשאר לנו שלשה חודשים לסיום "זמן חורף" ויש "עלי שור" שיכול להנחות אותנו איך ללמוד בחודשים אלו.
"תורה איננה כשאר המקצועות. מקצוע בוחר לו כל אחד לפי נטייתו וכשרונו. תורה אילולי היא לא היה חיים. צעירי ישראל שזכו ללימוד תורה אין להם להשתית את לימודם על חשקם בתורה אלא על הכרח התורה. בדורות קודמים ידע כל יהודי כי אילולי היא לא היה חיים וכולם למדו. בדורנו אנו רק מתי מספר יודעים מחיוב והכרח לימוד תורה.... וזה הצעיר שזכה להיות במקום תורה אל יחשוב כי הוא בחר בבית ספר מקצועי לתורה שכשרונותיו ונטייתו הביאוהו לבחירת מקצוע זה כמו שצעירים אחרים בחרו במקצועות אחרים , חלילה. האמת היא כי אלולי תורה אין חיים, והכרח חיוני ללימוד תורה פירש על כל אחד ואחד מישראל. החשק בוא יבוא אבל ההתחלה היא ההכרח. ומה הנפק"מ אם לומדים מצד חשק או מצד הכרח? אם לומדים מצד הכרח אזי כשהחשק נחלש או פג לגמרי אין נותנים לרפיון להשתלט תוך הכרה כי הכרח הוא ללמוד ולעסוק בתורה וכי בלי תורה החיים אינם חיים. חשק הוא דבר שברגש ולפעמים בדברים קטנים הוא נפגע. אולם החשק בא עם הלימוד: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ"-רש"י:" אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות". הקבלה מעתה היא קבלת ההכרח ללימוד התורה, כי התורה אינה ח"ו מקצוע... אלא עולם רוחני ו"חיים" היינו להיות אזרח בעולם רוחני זה" (עלי שור)
אדם הלומד תורה צריך ללמוד מתוך הרגשת מחוייבות והבנה שהוא מקיים את ציווי ה' ומעצים את נשמתו. החשק ואהבת הלימוד יגיעו לאחר העמל וההתמדה אך אין הם מנווטים את מחוייבות הלימוד. גם אם אין לאדם חשק הוא חייב ללמוד מתוך ההבנה שזה תפקידו והחשק יגיע לאחר מכן.
כותב המדרש:
"כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו" (מדרש "שוחר טוב")
במדרש זה יש שני משלים לשעבוד בני ישראל במצרים. מדוע צריך שני משלים? אלא אחד בא לסמל את השעבוד הפיזי והשעבוד הקשה שהעבידו אותם וזה דומה למטבע הזהב שנמצא בכור וצריך להוציאו, והשני זה השעבוד המנטאלי וזה דומה לעובר הנמצא במעי אימו וקשור אליה וצריך לנתקו. כך בני ישראל היו מושפעים ממצרים רבות והקב"ה היה צריך לנתקם.
"בן חורין" פירושו, שהחלטות כל אדם יהיו משיקולים אמיתיים לאור הקול הפנימי של כל אחד. חשוב שעיקר המשקל בהחלטות יהיה מה הקול הפנימי אומר לנו, ולא מתוך הרצון לרצות אחרים. חשוב ג"כ שכל אחד יאמין בעצמו בכוחותיו, וישפיע ויקרין לאור כוחותיו הרבים.
"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות פרק יא פסוק ב)
"גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית פרק טו פסוקים יג-יד)
מדוע ה' מבשר לאברהם שיצאו ברכוש גדול? זה מה שמעסיק אותו?
"דבר נא באזני העם וגו' - אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד א)
למה שאלת הזהב והכסף נאמרה בלשון בקשה "נא"? מדוע היא לא נאמרה בלשון ציווי?
"עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היתה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. על כן להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, על כן לא בא הדבר בתורת ציווי כי אם בבקשה, למען יעלה הדבר בשלמות. רוחם השפל יתרומם על ידי ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות" (עין איה ברכות א, קי"ד)
העם היה במנטאליות של עבד. ה' רצה לשנות את המנטאליות הזו למנטאליות של בן חורין, של "ראש גדול". כל עניין שאלת הממון היה כדי שעם ישראל ירגישו שהם אדונים על המצריים ויבינו שכבר הם אינם עבדים מנטאלית. ענין שאלת הממון נאמרה בלשון בקשה, כי אם היה בלשון ציווי עם ישראל היה חושב שלזהב יש ערך עצמי. ובאמת הזהב היה אמצעי כדי שלא ירגישו יותר שהם עבדים.
אנו צריכים לחשוב איך להשפיע על עם ישראל ולהיות "ראש גדול". אנחנו חייבים לדרוש מעצמנו להיות מנהיגים ולקחת אחריות על עם ישראל.
"פתח להם והראה להם סדר יחוסן, ויראו שהם בני חורין, וידעו שהם מקושרין בהשי״ת ושמעולם לא היו משעובדים כלל. כי כל ענין גלות הוא הסתרת אור השי״ת וסדר יחוסו מעיני האדם ... ולזה כאן קודם הגאולה הוצרך ליחסם . וסדר היחוס עד משה ואהרן כדי שהם בעצמם יצאו לחירות ועי״ז יוכלו לפדות את ישראל ולפתוח להם שהם בני חורין ...... כי עיקר החטא של אדם הראשון היה מה שאבד היחוס שלו ושכח שהוא יציר כפו של הקב״ה. שאם היה רואה מפורש זאת, מה היה לו לירא" (בית יעקב על תורה פרשת וארא אות ל)
חטא נובע ממשבר זהות. בני ישראל עובדים ע"ז במצרים כי הם במשבר זהות. מטרת הייחוס היא לזכור מי אנחנו ומה ייחודנו. מטרת הייחוס הוא שעם ישראל יבין שבמהותו הוא במעלת בן חורין.
גם אנו חייבים להבין את מעלתנו ועוצמותינו. לפעמים דווקא מתוך ענווה ורצון לשלמות אנחנו לא מכירים מספיק את הכוחות הטמונים בנו ובאחריות שיש לנו כלפי כלל ישראל.
כל אחד מאיתנו יכול להשפיע רבות על כלל ישראל וחובה עלינו להפנים זאת. מוטל עלינו לזכור מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם. עלינו לקחת אחריות.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות פרק פרק י פסוק א)
בא אל פרעה-והתרה בו (רש"י שמות פרשת בא פרק י פסוק א)
כותב הרמב"ם:
"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין שמונעין ממנו התשובה ואין מניחיו לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה וכו'. ולפיכך כתוב בתורה ואני אחשק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל נתו הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח וכו' כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקב"ה תשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ו הלכה ד)
נמנעה מפרעה התשובה ולמרות זאת ה' מתרה בו כדי לפרסם את העניין. מדוע צריך לפרסם זאת?
כותב המהר"ל:
"וזה כי התשובה שייכת לאדם בשביל שמעשה החטא בא מן האדם אשר הוא בעל שנוי ותמורה, לכך אין מעשיו וחטאים שלו נחשבים מעשים גמורים. כי המעשה נחשב לפי העושה, והעושה הוא בעל גוף בעל שנוי ותמורה אף המעשה שלו אינו מעשה גמור, שמתחלה בא המעשה מן האדם אשר אפשר שישנה מעשה שלו מן רע לטוב, ולפיכך יכול לשנות מעשיו בתשובה ונחשב המעשה כלא היה מעולם. אבל אם מתרה בו, ההעדאה והתראה זאת עושים לו שמעשיו שלו נחשבים מעשה יותר שהרי העיד ולא שמע, וזהו מעשה גמור בודאי אז נועל הקדוש ברוך הוא ממנו דרכי תשובה ומכביד את לבו.... שההתראה שהוא עובר נראה שהוא חוטא בשכלו ובדעתו, ואין תשובה רק לטעות שהוא בא מן גוף האדם לא מן הדעת" (המהר"ל מפראג - ספר גבורות השם - פרק לא)
כשאדם חוטא אבל הוא ממוקד מטרה לעבוד את ה', החטא נהפך להיות חיצוני- קליפה שאפשר להסירה והיא לא פוגעת בפנימיות האדם ולכן הוא יכול לחזור בתשובה. חטאי פרעה נהפכו להיות חלק ממנו, הוא והחטא היו היינו הך, ולכן הוא לא היה יכול לחזור בתשובה, ואת זה ה' רצה לפרסם.
כותב הספורנו:
"ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לא-ל יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם הטרם תדע כי אבדה מצרים וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לא-ל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר הא-ל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גודלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית" (ספורנו ספר שמות פרק ז פסוק ג')
לפי הספורנו הסיבה להכבדת לב פרעה היתה כדי ששליחת עם ישראל ממצרים תהיה מתוך בירור פנימי שה' קיים בעולם ולא מתוך אילוץ חיצוני של המכות.
אנחנו צריכים לעבור בירור פנימי וזה מה שינווט אותנו. חשוב שכל בחור בישיבה יברר לעצמו את מטרת חייו ויעודו, ומהם הדרכים ליישם את הייעוד בחייו.
בפרשה שלנו מופיע המצווה הראשונה בתורה:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"(שמות, י"ב, ב)
רש"י מביא את המדרש:
"לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (רש"י שם)
מדוע נבחרה דווקא מצוות חידוש החודש למצווה הראשונה שבני ישראל מצווים?
כותב שפת אמת:
"אבל לבני ישראל ניתן התחדשות בכל חודש כדי שלא יהיו נטבעין בטבע ורגילות, ויותר משלשים יום בא לרגילות. ולכן שהחיינו אין מברכין רק הבא מזמן לזמן יותר מל' יום.. ולכן ניתן לבני ישראל התחדשות בכל חודש, שיהיו נגאלין מן הטבע. וכל חודש מתחדש הנהגה וסדר מיוחד.. אבל מי שנדבק בפנימיות חיות הש"י יש בו תמיד התחדשות" (שפת אמת פרשת בא תרנ"ח)
חובה עלינו לברר, האם אנו עובדים את ה' מכוח האינרציה או מכוח התחדשות? אסור לאדם להרגיש שהוא עובד את ה' מכוח השגרה. הלבנה היא עניין התחדשות, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ההתחדשות גורמת שתהיה כל הזמן הרגשה של גדילה והעצמה בעבודת ה' שלקחנו על עצמנו. הגדילה המתמדת יוצרת התחדשות ושמיעה לקול הפנימי.
כותב הרש"ר הירש:
"קידוש החודש היהודי הוא אפוא מוסד, שתכליתו עבור ישראל: חידוש נעורים רוחני ומוסרי, אליו יחתור תמיד לבקרים, ועדיו יגיע על ידי שובו להתוועד עם א-לוהיו... ולכן ניצב מוסד זה בפתח בנייננו הלאומי. האמת, עליה הוא מכריז, מהווה אבן יסוד להכרתנו היהודית, והיא המבדילתה ביתר עוז מכל אלילות. האלילות אינה מכירה "חידוש", לא בתבל, לא באדם ולא בא-לוהיו או באליליו, אותם תעמיד מעל תבל ואדם. הכל נתון מתוך כורח של ברזל. היום מתפתח מן האתמול, והמחר מן היום בכורח של ברזל. כשם שהאלילות מכחישה את ה"יש מאין" הבריאה החופשית מרצונו החופשי של בורא, כן לא קיימת עבורה "יש מאין" בהווייתו המוסרית של האדם, ולא בגורלו של האדם" (רש"ר הירש שמות יב, א)
הלבנה מסמלת את ההתחדשות, עבודת האלילים מאמינה בעולם קדמון ללא התחדשות, עולם של קיפאון, עולם סטטי, אין בחירה חופשית. היהודית מאמינה שהעולם מתחדש והאדם הוא שותף של הבורא.
עמל, התחדשות, הם מה שיביאו את האדם לחוות להרגיש את הקול הפנימי שלו.
יה"ר שנזכה תמיד לשמוע את הקול הפנימי שנמצא בתוכנו, והוא זה שידריך אותנו בהחלטתנו ובמיקוד עשייתנו לחיות חיים אמיתיים של תורה וקידוש ה' בעולם, שנזכה בעז"ה להגיע לדרגה של "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
