שיחה לפר' בא: "שלא עשני עבד"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור כותב הרב קוק:
"ההבדל שבין העבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר וזה בלתי משועבד, אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות, ולהיפך, בן חורין שרוחו רוח של עבד. החירות מרוממת את האדם להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו. ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם" (עולת ראיה)
אפשר למצוא עבד שכולו חשיבה של חרות ואפשר למצוא בן חורין שהוא מלא חשיבה של עבד. בן חורין מחליט לאור שמיעת הקול הפנימי שלו, מההבנה מה אכן טוב לו לאור שליחותו וייעודו ללא כל לחץ חיצוני. עבד פועל בגלל לחצים חיצוניים כגון קנאה תאווה וכבוד, ציפיות של אחרים ממנו וכן לחץ חברתי ונורמות חברתיות.
אדם שמשועבד ללחצים חברתיים הוא עבד. בן חורין משוחרר מכל זאת והולך לאור האמת הפנימית והערכית שלו. דוגמא לכך, הוא נושא בחירת מקצוע ללימודים ועבודה. יש רבים שבוחרים במקצוע ללמוד ולעבוד בגלל ציפיות של הקרובים להם או בגלל מה שנחשב בציבור, ולא לאור השאלה מה אכן מתאים להם ביותר למצות את שליחותם וייעודם, והיכן ירגישו שליחות ושמחה אמיתית במעשיהם.
הבדל נוסף שקיים בין עבד לבין חורין הוא בצורת החשיבה. בן חורין מאמין בכוחותיו וחושב בגדול ויודע בתוך תוכו שיש לו כוח הקרנה והשפעה. לעומת זאת, עבד לא מאמין בכוחותיו, הוא חושב ב"ראש קטן" ולא מאמין שיש לו כוח ויכולת להשפיע להקרין ולשנות עולם.
עם ישראל במצרים היו משעובדים פיסית וגם מנטאלית, ולכן לא שמעו אל משה "מקוצר רוח", הם היו מנטאלית עבד. כלומר, מעבר לשעבוד הפיזי שמצרים שיעבדו אותם שיעבדו, המצריים הצליחו לגרום ליהודים לחשוב כעבד. היהודים לא חוו את זה שהם בני ה'-בני מלך, אלא חשבו לאור השפעת המצריים ולכן עבדו ע"ז והיו מושפעים רבות ממצרים, וכן מנטאלית לא האמינו שהם ראויים לגאולה, ולכן לא שמעו אל משה.
"כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו" (מדרש "שוחר טוב")
במדרש זה יש שני משלים לשעבוד בני ישראל במצרים. מדוע צריך שני משלים? אלא אחד בא לסמל את השעבוד הפיזי והשעבוד הקשה שהעבידו אותם ולכן זה דומה למטבע הזהב שנמצא בכור וצריך להוציאו, והשני זה השעבוד המנטאלי וזה דומה לעובר הנמצא במעי אימו וקשור אליה וצריך לנתקו. כך בני ישראל היו מושפעים ממצרים רבות והקב"ה היה צריך לנתקם.
מנטאליות של עבד כולל בתוכו שני דברים:
א)אין לעבד ישות עצמאית. הוא חי לאור דרישות וציפיות של אחרים.
ב)העבד חושב ב"ראש קטן". הוא אינו מאמין בכוחותיו ודרכו.
כאשר אנו מחנכים בישיבה להיות "בן חורין" אנו עושים זאת בשני מישורים אלו. שהחלטות כל התלמידים כולם יהיו משיקולים אמיתיים לאור הקול הפנימי של כל אחד. חשוב שעיקר המשקל בהחלטות יהיה מה הקול הפנימי אומר לנו, ולא מתוך הרצון לרצות אחרים. וכן חשוב שכל תלמיד ילמד בישיבה להאמין בעצמו בכוחותיו, ולהיות משפיע ומקרין לאור כוחותיו הרבים.
"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות יא, ב)
למה להתגרות במצריים?
"גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו, יג-יד)
מדוע ה' מבשר לאברהם שיצאו ברכוש גדול? זה מה שמעסיק אותו?
"דבר נא באזני העם וגו' - אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד א)
למה שאלת הזהב והכסף נאמרה בלשון בקשה "נא"? למה זה לא נאמר בלשון ציווי? אם זה חשוב ה' היה צריך להגיד למשה שיצווה זאת על בני ישראל?
כותב הרב קוק על כך:
"עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היתה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. על כן להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, על כן לא בא הדבר בתורת ציווי כי אם בבקשה, למען יעלה הדבר בשלמות. רוחם השפל יתרומם על ידי ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות" (עין איה ברכות א, קי"ד)
העם היה במנטאליות של עבד. ה' רצה לשנות את המנטאליות הזו, שיהיה להם מנטאליות של בן חורין. כל עניין שאלת הממון היה כדי שעם ישראל ירגישו שהם אדונים על המצריים ויבינו שכבר אינם עבדים מנטאלית. ענין שאלת הממון נאמר בלשון בקשה, כי אם היה בלשון ציווי עם ישראל היה חושב שלזהב יש ערך עצמי. ובאמת הזהב היה אמצעי כדי שלא ירגישו יותר שהם עבדים. וזה נאמר לאברהם אבינו, כי כל יסודו להפיץ שם שמים בעולם, ומי שיש לו מנטאליות של עבד לא מסוגל להפיץ לאחרים שם ה' בעולם. כשאברהם שמע שעם ישראל הולך לשעבוד הוא חשש שתפקידם כ"אור לגויים" יסתיים הן מצד עצמם שלא יאמינו בכוחם וייעודם והן מצד הגויים שלא יכבדו ויעריכו אותם, ולכן ה' אמר לו "ויצאו ברכוש גדול" שזה יגרום להם ולעולם כולו להבין שהם מיוחדים ואינם עבדים כבר.
כותב הרב קוק:
"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "איך", מפני שלא ידע נפשו.. בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר..קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה" (אורות הקודש ח"ג)
הרב קוק בקטע שלפנינו מביא את האדם הראשון כדוגמא ל"עבד". האדם הראשון לא הלך לפי הקול הפנימי שלו אלא שמע לעצת הנחש. גם הלבנה היא דוגמא לכך. מה שמעסיק אותה זה כבוד שהוא שיקול חיצוני ולא חשוב. ולכן טענה הלבנה מול ה' שאין שני מלכים (היא והשמש) יכולים להיות יחד. והקב"ה עונה לה "לכי ומעטי את עצמך", כעונש על כך שהמניע שלה נבע מכבוד. ולעתיד לבוא תחזור הלבנה לגודלה ועצמותה הטבעי, היות ולעתיד לבוא תהיה הבנה שלכבוד אין כלל מקום, ואז שני מלכים יכולים לשמש יחד.
"ְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה" (ישעיהו ל, כו)
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב)
מניית החודשים לפי הלבנה היא המצוה הראשונה שבה נצטוו בני ישראל, כדי שנבין מה מטרת התורה. מטרת התורה שנבין "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
הרב קוק במקומות רבים מסביר, שהקשר לה' נמצא בתוך האדם, והמצוות מטרתם לתת ביטוי לקול הפנימי הנמצא באדם, ולכן "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", כי זה הקול הפנימי האמיתי של כל יהודי.
הרש"ר הירש כותב:
"קידוש החודש היהודי הוא אפוא מוסד, שתכליתו עבור ישראל: חידוש נעורים רוחני ומוסרי, אליו יחתור תמיד לבקרים, ועדיו יגיע על ידי שובו להתוועד עם א-לוהיו... ולכן ניצב מוסד זה בפתח בנייננו הלאומי. האמת, עליה הוא מכריז, מהווה אבן יסוד להכרתנו היהודית, והיא המבדילתה ביתר עוז מכל אלילות. האלילות אינה מכירה "חידוש", לא בתבל, לא באדם ולא בא-לוהיו או באליליו, אותם תעמיד מעל תבל ואדם. הכל נתון מתוך כורח של ברזל. היום מתפתח מן האתמול, והמחר מן היום בכורח של ברזל. כשם שהאלילות מכחישה את ה"יש מאין" הבריאה החופשית מרצונו החופשי של בורא, כן לא קיימת עבורה "יש מאין" בהווייתו המוסרית של האדם, ולא בגורלו של האדם" (רש"ר הירש שמות יב,א)
הלבנה מסמלת את ההתחדשות, ועולם ע"ז מאמין בעולם קדמון ללא התחדשות, עולם של קיפאון, עולם סטטי.
כותב ה"שפת אמת":
"אבל לבני ישראל ניתן התחדשות בכל חודש כדי שלא יהיו נטבעין בטבע ורגילות, ויותר משלשים יום בא לרגילות. ולכן שהחיינו אין מברכין רק הבא מזמן לזמן יותר מל' יום.. ולכן ניתן לבני ישראל התחדשות בכל חודש, שיהיו נגאלין מן הטבע. וכל חודש מתחדש הנהגה וסדר מיוחד.. אבל מי שנדבק בפנימיות חיות הש"י יש בו תמיד התחדשות" (שפת אמת פרשת בא תרנ"ח)
חובה עלינו לברר, האם אנו עובדים את ה' מכוח האינרציה או מכוח התחדשות? אסור לבחור להרגיש שהוא עובד את ה' מכוח השגרה. הלבנה היא עניין התחדשות, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". התחדשות בעבודת ה' אין הכוונה שכל פעם לקחת כיוון אחר בעבודת ה', יום אחד להיות ליטאי ויום אחד להיות חסיד וכו', כי זה רק יצור בלבול וחוסר מיקוד. התחדשות הכוונה שכל הזמן יש הרגשה של גדילה והעצמה בכיוון עבודת ה' שלקחנו על עצמנו. הגדילה המתמדת יוצרת התחדשות.
פרעה מבין שעבודת ה' היא רק עניין שכלי ולכן הוא רוצה להתיר רק לגדולים ללכת למדבר סיני ולא לקטנים. מסביר לו משה שעבודת ה' היא גם רגש ושייכת גם לקטנים-הטף. בעבודת ה' צריך לעבוד גם בשכל וגם ברגש וכך מגיעים להתחדשות.
אסיים בדברי "שפתי חיים:
"מצוה זו קדמה לכל מצוה אחרת הקשורה ביצי"מ, כיון שמצוה זו מראה יותר מכל את ההנהגה החדשה בבריאה. בה מסר הקב"ה את הנהגת הבריאה לעם ישראל, והם שיקבעו מהו קודש ומהו חול, מתי קדוש הזמן ומתי אינו קדוש, ומכאן ואילך התחילה תקופה חדשה ע"י הנהגת עם ישראל, שההנהגה היא מלמטה למעלה כיון שהיא תלויה במעשיהם של ישראל, ולאור מעשיהם מנהיג הקב"ה את הבריאה בכללותה ואת עם ישראל בפרט" (שפתי חיים)
נבחרה מצוה זו להיות ראשונה בתורה, כדי שבני ישראל יפנימו את תפקידם, וידעו שהתורה דורשת מהאדם הנהגה ואקטיביות ולא פסיביות. לבני ישראל יש את הזכות והיכולת להנהיג את העולם ולקדש את הזמנים.
יה"ר רצון שנחיה כולנו במנטאליות של בן חורין, לשמוע לקול הפנימי שלנו, להאמין בכוחותינו וייעודנו, ולהרגיש התחדשות מתמדת בעבודת ה'. תפקידנו כציבור וכיחידים לקחת אחריות על עם ישראל, ולקרב את כולם לאביהם שבשמים. אמן כן יהי רצון.
