שיחה לפרת בא: כולנו נדרשים ליוזמה ועשיה כדי למלא שליחותנו כשגריר ה' בעולם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
פרשתנו עוסקת ביציאה מעבדות לחרות. מקובל לחשוב שעבדות זה מי שיש לו אדון שמכתיב לו מה לעשות, ובן חורין זה מי שאין לו אדון, ולפי זה כולנו נחשבים בני חורין. אך רואים מחז"ל שהבנה זו מוטעת, כי עפ"י חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", כלומר חירות אינה חופש ועשייה של כל מה שרוצים אלא עמל בתורה.
הראי"ה קוק מסביר את הדברים:
"ההבדל שבין העבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר וזה בלתי משועבד, אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות, ולהיפך, בן חורין שרוחו רוח של עבד.... החירות מרוממת את האדם להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו. ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם" (עולת ראיה חלק ב)
האדון המשעבד את העבד לא חייב להיות אדון שהוא אדם, אלא גם כוח חיצוני הגורם לאדם ללכת שלא על פי הקול הפנימי שלו-האמת האלוקית אלא על פי שיקולים חיצוניים המטים אותו מדרך האמת, יוגדר כעבד.
וכותב עוד הראי"ה קוק:
"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "איך", מפני שלא ידע נפשו.. בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר..קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה" (אורות הקודש ח"ג)
כתוב בגמרא:
"אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך" (תלמוד בבלי מסכת חולין ס.)
אנחנו נמצאים במערבולת של לחצים חיצונים. חשוב שתהיה לנו בחירה חופשית וחירות אמיתית לשמוע לצלם האלוקי שבתוכנו. לא לנורמות החברתיות: התאוה הקנאה והכבוד. צלם האלוקים שבתוכנו הוא צריך לנווט אותנו כדי שנהיה בני חורין. מטרת לימוד התורה שהנשמה שלנו תתעצם וכך נוכל להקשיב לקול הפנימי שבתוכנו.
כותב מדרש "שוחר טוב":
"כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו" (מדרש "שוחר טוב")
במדרש זה יש שני משלים לשעבוד בני ישראל במצרים. מדוע צריך שני משלים? אלא אחד בא לסמל את השעבוד הפיזי והשעבוד הקשה שהעבידו אותם וזה דומה למטבע הזהב שנמצא בכור וצריך להוציאו, והשני זה השעבוד המנטאלי וזה דומה לעובר הנמצא במעי אימו וקשור אליה וצריך לנתקו. כך בני ישראל היו מושפעים ממצרים רבות וגאולת מצרים באה להוציא אותם לא רק פיזית אלא גם רוחנית ממנטאליות מצרים.
כותבת הגמ':
"דבר נא באזני העם וגו' - אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום" (תלמוד בבלי מסכת ברכות ט.)
למה שאלת הזהב והכסף נאמרה בלשון בקשה "נא"? למה זה לא נאמר בלשון ציווי? ובכלל מה מטרות לקיחת כלי הכסף והזהב ממצרים?
כתוב בפרשתנו:
"גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית פרק טו פסוקים יג-יד)
מדוע ה' מבשר לאברהם שיצאו ברכוש גדול, מה העניין בכך?
עונה הראי"ה קוק:
"עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היתה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. על כן להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, על כן לא בא הדבר בתורת ציווי כי אם בבקשה, למען יעלה הדבר בשלמות. רוחם השפל יתרומם על ידי ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות" (עין איה ברכות)
העם היה במנטאליות של עבד "ראש קטן". ה' רצה לשנות את המנטאליות הזו למנטאליות של בן חורין, של "ראש גדול". כל עניין שאלת הממון היה כדי שעם ישראל ירגישו שהם אדונים על המצריים ויבינו שכבר הם אינם עבדים מנטאלית ובהמשך יהיו "אור לגויים, ויזמו ויעשו. ענין שאלת הממון נאמרה בלשון בקשה, כי אם היה בלשון ציווי עם ישראל היה חושב שלזהב יש ערך עצמי ומי שיש לו זהב הוא בן חורין. ובאמת הזהב היה אמצעי לשינוי המנטאליות כדי שלא ירגישו יותר שהם עבדים אלא בני חורין. ה' הבטיח לאברהם שעם ישראל יצא ממצרים במנטאליות של בן חורין.
ברגע ששמע אברהם שעם ישראל יהיו עבדים במצרים הוא חשש שהם כבר לא יהיו שגרירי ה', כי להיות שגריר ה' ולהפיץ שם ה' בעולם האדם צריך ליזום ולעשות ועבד לא יוזם ועושה אלא רק מציית לפקודות, וכן הגויים לא לומדים מעבד ולא מעריכים אותו, וממילא עם ישראל לא יוכל להשפיע בעולם. הקב"ה אומר לאברהם "ויצאו ברכוש גדול" מה שיגרום לעם ישראל לשינוי מ"ראש קטן" ל"ראש גדול" ולהבין שתפקידו ליזום, ואז הגויים לא יתייחסו לעם כעבדים רגילים.
הבטחת ה' לאברהם מלמדת אותנו על האחריות הקיימת בנו ליזום ולעשות ולהפיץ את שם ה' בעולם כולו.
הראי"ה קוק מדגיש שלקיחת הכסף נאמרה בלשון בקשה ולא ציווי, כדי שעם ישראל יבין שכסף וזהב אינם עיקר אלא אמצעי לשינוי כיווני החשיבה שלו.
גם אנו בחיינו צריכים להתייחס לכסף וזהב. אמנם יש להם חשיבות שהרי "עני נחשב כמת" אך חשיבותם היא בתור אמצעי ולא מטרה, ולכן חשוב שגם בחיים בזמן ובכוחות הנפש נתייחס לזה כאמצעי ונשקיע באמת במטרת החיים להיות שליחי ה' להתעצם ומתוך כך נרומם את כלל ישראל.
הרש"ר הירש מביא הבנה נוספת מדוע קידוש החודש היא המצוה הראשונה בתורה, וכך הוא כותב:
"האמת, עליה הוא מכריז, מהווה אבן יסוד להכרתנו היהודית, והיא המבדילתה ביתר עוז מכל אלילות. האלילות אינה מכירה "חידוש", לא בתבל, לא באדם ולא בא-לוהיו או באליליו, אותם תעמיד מעל תבל ואדם. הכל נתון מתוך כורח של ברזל. היום מתפתח מן האתמול, והמחר מן היום בכורח של ברזל. כשם שהאלילות מכחישה את ה"יש מאין" הבריאה החופשית מרצונו החופשי של בורא, כן לא קיימת עבורה "יש מאין" בהווייתו המוסרית של האדם, ולא בגורלו של האדם" (רש"ר הירש שמות יב,א)
הרעיון העיקרי של קידוש החודש זה הרעיון של ההתחדשות. ההבדל בין ישראל למצרים, שמצרים שעובדים ע"ז לא מתחדשים. אין להם "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". לפי שיטתם העולם קדמון וממשיך להיות בדיוק אותו דבר, אין שום התחדשות בעולם, אין שכר ועונש ואין השגחה. לעומתם היהדות מאמינה בחידוש כל הזמן. יש השגחה-יש שכר ועונש-יש התחדשות בעולם.
בחור צריך לשאול את עצמו האם באמת הענין של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" זה משפט סתמי או שזה אמיתי אצלו. אדם שחווה את החלק א-לוה ממעל – ירגיש את ההתחדשות כל הזמן.
עלינו לברר האם אנו עובדים את ה' מכוח האינרציה או מכוח התחדשות? אסור לבחור להרגיש שהוא עובד את ה' מכוח השגרה. הלבנה היא עניין התחדשות, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". התחדשות בעבודת ה' אין הכוונה שכל פעם לקחת כיוון אחר בעבודת ה', אלא הכוונה שכל הזמן יש הרגשה של גדילה והעצמה בכיוון עבודת ה' שלקחנו על עצמנו. הגדילה המתמדת יוצרת התחדשות.
הרב פרידלנדר זצ"ל בספרו "שפתי חיים" מביא הבנה נוספת, מדוע התורה מתחילה במצוה זו של קידוש החודש, וכך הוא כותב:
מצוה זו קדמה לכל מצוה אחרת הקשורה ביצי"מ, כיון שמצוה זו מראה יותר מכל את ההנהגה החדשה בבריאה. בה מסר הקב"ה את הנהגת הבריאה לעם ישראל, והם שיקבעו מהו קודש ומהו חול, מתי קדוש הזמן ומתי אינו קדוש, ומכאן ואילך התחילה תקופה חדשה ע"י הנהגת עם ישראל, שההנהגה היא מלמטה למעלה כיון שהיא תלויה במעשיהם של ישראל, ולאור מעשיהם מנהיג הקב"ה את הבריאה בכללותה ואת עם ישראל בפרט" (שפתי חיים)
בני ישראל מקדשים את הזמנים. מיציאת מצרים העולם מושתת עפ"י בני ישראל. מעשיהם של ישראל יקבעו מהי כמות הגשם שתרד בעולם (כפרשה השניה של קריאת שמע) וכל העולם נוצר למען כלל ישראל.
כותב בית יעקב:
"לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים. ... אתם מבקשים לעבדות השי"ת להתברר בדברים הנגלים מה שהאדם מברר עצמו בדעתו ותפיסתו ובבחירתו היינו עבודה לדעת כי אני ה' מקדשכם ... ולמה לכם טף הלא בטף אין שום עבודה בדעתם ותפיסתם כי אין להם ידיעה והכרה .... וזהו הענין שאיתא... שהכהן הגדול היה לו מתורגמן והמלך לא היה לו מתורגמן, כי בחינת הכהן הוא בחינת 'אתה'..שרומז שישראל הבינו הדברי תורה של קריאת הכהן גדול בדעתם ותפיסתם ולכן היה לו מתורגמן. והמלך שבחינתו 'הוא'..לקבוע בישראל קדושה שלא מדעת.... ולכן במצות הקהל היה צריכים גם להטף כדאיתא בגמרא (חגיגה ג.) (והטף למה באים) כדי ליתן שכר למביאיהם. היינו לקבוע חשק לתוך לבם שלא מדעתם" (בית יעקב פרשת בא)
פרעה מבין שעבודת ה' היא רק עניין שכלי ולכן הוא רוצה להתיר רק לגדולים ללכת למדבר סיני ולא לקטנים. מסביר לו משה שעבודת ה' היא גם רגש ושייכת גם לקטנים-הטף. בעבודת ה' צריך לעבוד גם בשכל וגם ברגש וכך מגיעים להתחדשות.
תפיסתו של פרעה שהוא מסכים לשחרור המבוגרים ולא לשחרור הילדים. כי לשיטתו שהכל שכלי אין מה לילדים לחפש בהר סיני. אבל עבודת ה' אינה רק שכלית אלא בשילוב הרגש, ובשילוב הזה גם לילדים יש שייכות, הטף גם קשור לעבודת ה'. להיות בן חורין הכוונה שהתורה תהיה מקושרת בשכל וברגש לכל האישיות האדם ולא רק כמקצוע. לכן במתן תורה כולם היו צריכים להיות שהרי מטרת מתן תורה שהתורה והאדם יהיו אחד וזה שייך לכולם.
חשוב שההתחדשות אצלנו בישיבה תהיה לא רק בתוספת ידיעות אלא גם בהתחדשות ברגש והתלהבות בעבודת ה'. השמחה שלנו בישיבה היא לקיים שליחותנו ולקדש שם שמים.
יה"ר שנזכה להיות בני חורין אמיתיים, להיות "ראש גדול" ולקדש שם שמים כל ימינו. אמן כי"ר.
