שאלה שבועית: ברכת הרואה בנר חנוכה וברכת הגומל
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
א] ב' ברכות – תקנו חז"ל לברך ברכת המצוות על עשיית מצוה, ברכה אחת על כל מעשה מצוה. שונה הדבר ביחס להדלקת נר חנוכה, שם מוצאים אנו ב' ברכות על מעשה ההדלקה- 'להדליק', ו'שעשה 'ניסים', ונשאלת השאלה מדוע? במה התייחדה מצוה זו שזכתה לב' ברכות?
ב] התכנסות בעת ההדלקה- כאשר אשם קובע מזוזה בפתח ביתו אין ענין לכנס את כל בני הבית למעמד זה, שונה הדבר ביחס לנרות חנוכה- שם יש ענין בנוכחותם של בני הבית ובישיבה ליד הנרות לאחר מכן. כך כותב החות יאיר (במקור חיים לסי' תרעב):
נ"ל דעיקר מצוה הוא שיהיה המדליק אצל הנרות חצי שעה לראות אותם לשמוח בהם, כי הם ג"כ זכר לשמחה שהיו מדליקין אחר הנס כמ"ש והדליקו נרות בחצרות קדשך, שנ"ל שלא ר"ל הדלקת מנורה בדרך נס, שא"כ העיקר חסר מן הסיפור בעל הניסים, והכי משמע מ"ש אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם, ולכן הרואה ג"כ מברך, ולא סגי שידליק וילך לו למקום אחר".
ונשאלת השאלה מדוע? מהיכן נובע ההבדל?
ג] זמן ברכת 'שעשה ניסים'- בשם אחד מחכמי בריסק (הגר"ח/הגר"מ/הגרי"ד) מפורסם שהיה מברך ברכת 'שעשה ניסים' לאחר ההדלקה. מדוע? מה טעמו של נוהג זה?
ד] נוסח הברכה- הכלל בנוסח ברכות המצוות הוא, שעל מצוות שניתן לקיימן בידי שליח משתמשים בלשון 'על', ואילו על מצוות שלא ניתן לקיימן בידי שליח מברכים בלשון 'ל'. לאור זאת לפלא הוא, שעל נר חנוכה שהיא מצוה שניתן לקיימה בידי שליח מברכים בלשון 'ל'!
הרמב"ן בפסחים (ז.) מתקשה בשאלה זו, ומשיב:
דאף דנר חנוכה אפשר לקיימה על ידי שליח מכל מקום מברך 'להדליק' ולא 'על הדלקת', משום שהרואה נר חנוכה צריך לברך.
וצריך להבין כוונתו, כיצד הדברים קשורים זה לזה?
ה] 'ברכת הרואה'- אכן, תחילה עלינו לברר את עניינה של ברכת הרואה, בגמ' בשבת (כג.) נאמר:
דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך, רבי ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך. מאי מברך? אמר רב יהודה: יום ראשון המדליק מברך שלש הרואה מברך שתים, מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת.
אדם שאינו מדליק בביתו, מברך על ראיית הנר[1]. נשאלת השאלה (וכה"ק תוס' בסוכה מו. ד"ה הרואה) מדוע תקנו 'ברכת הרואה' דווקא במצוה זו ולא במצוות אחרות (כלולב, סוכה ומזוזה)?
ו] מי מברך 'ברכת הרואה'? – להלכה (שו"ע או"ח תרעו, ג) נפסק כשיטתו של הרשב"א (הובא במ"מ חנוכה ג, ד) הסובר שתקנו את ברכת הרואה רק למי שאין לו בית היכן שנמצא ולא מדליקים עליו להוציאו ידי חובה. אולם המרדכי חולק וסובר שגם מי שהדליקו עליו בתוך ביתו מברך ברכת הרואה.
דעת המאירי שבאין לו חנוכיה ואינו רואה חנוכיה מברך ברכת 'שעשה ניסים' גם בלא חנוכיה כלל.
הרשב"א מקשה על המרדכי וסיעתו, מה הטעם שמי שהדליקו עליו בביתו ישוב ויברך? הרי כבר יצא ידי חובתו בהדלקה הנעשית בביתו! כיצד ישיבו אותם ראשונים על קושיית הרשב"א?
הרב עובדיה סבור שהגדרת 'בית' היא המקום אליו האדם הולך כאשר הוא חולה. ומסיבה זו סבור שבחור ישיבה אינו מדליק בברכה בישיבה, אלא יוצא ידי חובת בהדלקת אביו בביתו. האם במצב זה עליו לברך ברכת הרואה בישיבה? לדעת המרדכי כן, אולם לדעת הרשב"א לא.
1] מהו שורש המחלוקת בין הראשונים?
2] כאמור השולחן ערוך פוסק כשיטתו של הרשב"א, שרק מי שאין מדליקים עליו בביתו מברך 'ברכת הרואה', ואילו מאידך השו"ע (או"ח תרעז, ג) פסק שהנמצא בעיר שאין בה חנוכיות כלל ידליק בברכה אף שמדליקים עליו בביתו. ובלשונו:
יש אומרים שאע"ג שמדליקין עליו בתוך ביתו אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות.
כיצד מסתדרים פסקי השו"ע זה עם זה?
ז] ברכת הגומל 'שומע כעונה'- בגמ' בברכות (נד:) מסופר:
"רב יהודה חלש ואתפח [נחלש, והבריא] על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי [מלברך ברכת הגומל]... והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה! - דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! לא צריך, דעני בתרייהו אמן".
בגמ' בסוכה (לח:) נאמר שהיוצא מדין שומע כעונה לא צריך לענות אמן, וכך פסק גם השולחן ערוך. ונשאלת השאלה אם כן, מדוע יצא רב יהודה ידי חובה רק מכח זה שענה אחריהם 'אמן'?
שאלה זו מתעוררת למעשה בישיבה- כשבני חו"ל מגיעים לארץ מארצות מוצאות עולה בחור אחד לתורה ומברך הגומל וכל יתר הבחורים מכוונים לצאת ידי חובתם. השאלה האם חייבים הם לענות אמן או לא- תלויה בשאלה הנ"ל.
תשובה
ב' עקרונות לפנינו, לפיהם נסביר מספר שיטות ראשונים:
עיקרון א] יש לדון בגדר ברכת 'שעשה ניסים' האם הינה בגדר ברכת המצוות [ואף שאינה ברכת המצוות ממש, צרפוה לגדרי ברכת המצוות] או שהינה בגדר ברכת ראיה על הנס – שבעת התבוננותו בנרות, יחשוב עליהם ויודה על הנס. .
דן בשאלה זו רבי אריה פומרנצ'יק בספרו עמק ברכה (הלל על נס עמ' קכד)
ונראה בדעת הרמב"ם דברכת שעשה ניסים אינה כלל על מצות הדלקה, וגם אינה על הנס של פך השמן, דהא ברכת הודאה היא, והודאה אינה אלא על טובות ה', וע"כ דהויא הודאה על נס הנצחון החשמונאים. ומה שמברכים אותה בשעת הדלקה או בשעת ראיית הנר, הוא כדתנן בריש פרק הרואה (ברכות פ"ט מ"א), דהרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל מברך שעשה ניסים לאבותינו, כמו כן כשרואה הנר חנוכה דהוי זכרון על הזמן ההוא, הוי כרואה מקום הנס, ולפיכך מברך על הנס. ואפשר דבברכה זו נכלל נמי הנס של פך השמן, אבל עיקרה על נס הנצחון.
ומבואר בדבריו, שניתן להבין את גדר ברכת 'שעשה נסים', כברכת הודאה על הנס שנעשה לחשמונאים, ונסמכה להדלקת הנרות הואיל והנרות נחשבים כ'מקום הנס', ולכן מברכים בשעת הדלקתם או בשעת ראייתם.
השלכה אפשרית להלכה תהיה במקרה בו שכח לברך ברכת 'שעשה ניסים' בעת ההדלקה. אם ברכה זו הינה מעין 'ברכת המצוות', מסתבר שאינו יכול לברך לאחר זמן, אולם אם ברכה זו הינה ברכת הודאה – ייתכן וגם לאחר זמן יוכל לברך את ברכה זו.
עיקרון ב] באם נניח שברכת 'שעשה ניסים' היא ברכת הודאה, אפשר שאין לעשותה על ידי שליח. בציווי על 'הודאה' העיקר הוא הלב ולא התוצאה (מסיבה זו מצינו שברכת מודים בחזרת הש"ץ כורכת בתוכה את 'מודים דרבנן' הנאמר על ידי כל אחד ואחד בעצמו).
מסיבה זו סבור המרדכי שברכת 'הגומל' צריכה להיאמר על ידי האדם עצמו, ואי אפשר לצאת ידי חובתה מפי אחרים. ומה שבישיבה נוהגים אנו אחרת – ויוצאים ידי חובת ברכת 'הגומל' בידי אחרים, זאת מחמת שיטות הפוסקים החולקים וסוברים שברכת 'הגומל' הינה 'סיפור' ולא כהודאה רגילה. אולם אם היתה זו ברכת הודאה לא ניתן לעשותה בידי אחרים.
כאמור, תוס' בסוכה הקשו מדוע תקנו ברכת 'הרואה' דווקא על נר חנוכה ולא על מצוות אחרות- כמזוזה, סוכה ולולב? בתשובתם הראשונה תלו זאת תוס' ב'חביבות הנס', ובתשובתם השלישית הוסיפו: 'עוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך'.
לפי הנאמר מיושבת השאלה באופן אחר, תקנו 'ברכת הרואה' כי רוצים שהאדם עצמו יעשה את ההודאה בעצמו. הסמיכו את הברכה להדלקת הנרות, אולם הברכה בעיקרה אינה ברכת המצוות, אלא הסמיכו אותה למצוה.
'ברכת הרואה' במוציאים אותו ידי חובה – כאמור, נחלקו הראשונים האם תקנו 'ברכת הוראה' כאשר מדליקים על הרואה בביתו (מרדכי), או לא (רשב"א).
אפשר שבנקודה זו עצמה נחלקו הראשונים: בעוד שהמרדכי למד שגדרה של ברכת 'שעשה ניסים' היא ברכת הודאה ועל כן על האדם לברכה בעצמו, גם אם במצות ההדלקה יוצא ידי חובה על ידי אנשי ביתו. הרשב"א שהקשה על דבריהם וחלק, סבר שהינה מעין ברכת המצוות, ועל כן יכול לצאת ידי חובתה גם על ידי אחרים.
כך כותב הב"ח בביאור דעת המרדכי:
דמה שמדליקין עליו בביתו אינו בא אלא לפטור אותו מחיוב המוטל על ממונו להדליק נרות לפרסם הנס ברבים אבל ההודאה על הנס וברכת שהחיינו הוא בחיוב על גופו ומזה לא נפטר כשמדליקין עליו אם לא שעמד שם בשעת ברכה וענה אמן... אבל מלבד זה חייב לברך על הראייה אף על פי שמדליקין עליו בביתו..... והכי נקטינן דלא כמו שכתוב בשלחן ערוך.
הרשב"א לעומתו סבר שזוהי 'ברכת המצוות', ולכן, הואיל ומדליקים עליו בתוך ביתו אינו מברך 'ברכת הרואה' בעצמו.
הסתירה לכאורה בשו"ע- השולחן ערוך מחד (כמובא ב'שאלה'), פסק שלא כדברי המרדכי וסבר שמי שהדליקו עליו בתוך ביתו אינו מברך ברכת הרואה, ומאידך, בסי' תרעז (סעי' ג) פסק שמי שמדליקים עליו בביתו אך נמצא במקום שאין בו חנוכיות נוספות, ידליק ויברך!
המשנה ברורה (תרעז ס"ק יד) מקשה כקושיא זו, ובשער הציון (שם ס"ק כא) מביא יישוב לקושיא זו בשם המאמר מרדכי:
והמאמר מרדכי מיישב בדוחק, דדעת המחבר דשאני התם שהוא במקום ישראל ורואה הנרות, דכיון שפטור מעיקר המצוה על ידי שמדליקין עליו בביתו ואין צריך להדליק, וגם רואה נרות חברו ולא בעי לאדלוקי כדי לראותם, אין לו לברך על הראיה כיון שפטור מעיקר המצוה דהיינו, ההדלקה, ברם הכא שהוא במקום שאין שם ישראל ואינו רואה הנרות, אף על פי שמדליקין עליו בתוך ביתו מכל מקום חייב הוא לראות הנרות, ומאחר שצריך להדליק כדי לראות הנרות מדליקן בברכות כיון שהכרח ונצטוה להדליק.
הרי, שגם לדברי החולקים על המרדכי ההודאה צריכה להיעשות על ידי האדם עצמו, אלא סבר שניתן לצאת ידי חובת ההודאה 'בגופו'- על ידי ההסתכלות בנרות.
ועל כן, כל עוד נמצא במקום בו דולקות חנוכיות נוספות, די שיתבונן בהם אף בלא כל ברכה מצידו. אולם במידה ונמצא במקום בו אין חנוכיות כלל, עליו להדליק כדי לאפשר את קיום ההודאה בעצמו, וממיא מברך עליה.
[מחלוקתם של הראשונים איפוא, היא באופן בו יש לקיים את ההודאה בגופו].
השלכות נוספות ממחלוקת זו- ישנם מספר נידונים בראשונים הנתלים בשאלה זו, נציין אליהם בקציר האומר:
האם ניתן לברך 'ברכת הרואה' על נר שהוא לא נר של מצוה- כדוגמת נר שקטן הדליק, נר שמדליקים בבית הכנסת (שהינו רק מנהג) או נר ששמים מפני החשד.
נרות אלו אינם נרות של מצוה. אם בברכת 'שעשה ניסים' ישנו היבט מסוים של ברכת המצוות, לא ניתן לברך על כזה שאינו נר מצוה. אולם אם זו ברכה של הודיה, יתכן וניתן לברכה גם על נר שאינו נר מצוה.
לומדים אנו מכל זאת את גודל חשיבותה של הכרת הטוב. חז"ל תקנו את ברכה זו לגודל חשיבותה של הכרת הטוב, וכפי שלמדנו- צריכה היא להיעשות על ידי האדם עצמו ולא על ידי שליח.
יסוד האמונה הוא בהכרת הטוב, הכרת גודל חסדי הבורא עלינו! שנזכה להכיר את גודל חסדי המקום עליו ולחיות מתוך הכרה זו.
[1] לגבי הגדרת 'בית' עבור אדם המדליק נחלקו הפוסקים: הרב שלמה זלמן אוירבך סבור ש'בית' לענין הדלקה הוא המקום בו ישן האדם בלילה זה, ואילו הרב יוסף שלום אלישיב סבור שהגדרת 'בית' לענין הדלקה היא המקום בו נמצא רוב ימי החנוכה.
