שיחה לפר' כי תצא: תמים תהיה עם ה' אלקיך
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
בפרשה שבוע שעבר קראנו את ציווי התורה "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ומסביר המהר"ל את ההבדל בין להיות ישר ולהיות תמים. וכך הוא כותב בספרו נתיבות עולם בנתיב התמימות:
"הישר מצד שכלו וחכמתו מתבונן לעשות ישר, והתמים הוא שהולך בדרך הישר מעצמו בלי שום התבוננות, רק הולך בדרכו בתמימות"
כלומר: "תמים תהיה עם ה' אלקיך" פירושו, שאדם מגיע למדרגה של "עשה רצונך רצונו". לא רק שבסוף הוא חושב והולך לפי דרך האמת, אלא שמהרגע הראשון רצונו לעשות את רצון ה'.
אני מבקש היום בשיחה לדון בשאלה, כיצד אדם מגיע למדרגה זו? אדם צריך להגיע למדרגה שאוטומטית הוא נמשך למצוות, לתורה, וכלל אינו רוצה ללכת בדרך אחרת. הוא מורגל ויודע שבלי תורה אין חיים.
בפרשתנו כתוב לגבי השבת אבידה "לא תוכל להתעלם". שואל האלשיך בפירושו: הרי פיזית-מציאותית האדם יכול להתעלם רק שאסור לו, אז היה צריך להיות כתוב "אסור לך להתעלם" מה זה "לא תוכל להתעלם"? אלא כוונת התורה שאדם יגיע למדרגה שהוא לא יוכל להתעלם מצפונית מוסרית וערכית. אם יתעלם הוא ירגיש שהוא בוגד בעצמו. כך צריך האדם להגיע לגבי כל מצוות ה'. כל אדם צריך לקנות את ערך לימוד התורה, כך שלא יהיה מסוגל יום בלי לימוד תורה, ואם יהיה יום שלא ילמד הוא ירגיש רע עם עצמו, שזה לא הוא. כיצד מגיעים למדרגה זו?
כל עוד האדם בהתלבטות ובמאבקים עם עצמו מה הוא רוצה זה בסדר כתחנת ביניים אבל לא כתחנה סופית. אדם צריך אוטומטית לשאוף לעבודת ה', לעשות רצונו כרצון ה'.
איך מגיעים למדרגה שאוטומטית האדם שואף לרצון ה'?
כותב האלשיך:
"ולעניין הכתובים אומר כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל במצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ולהשרישו בה קו לקו, עם היות שקשה הדבר בעיני בני אדם לייגע בעד זולתם, כי מי יראה אבדת אחיו שורו או חמורו ויהיה מחמר אחריו עד גשתו עד אחיו ויניח כל עסקיו. על כן אמרה תורה 'לא תראה את שורו או את שיו נדחים והתעלמת מהם' בטבעך, כי כן דרך בני אדם, כי אם 'השב תשיבם' כלומר 'השב' פעם אחת ואחר כך 'תשיב' פעם אחרת אם יצטרך. כי בראשונה על הכרח צווי התורה ואחר כך אתה 'תשיבם' מעצמך, כל כך תחפוץ עשות רצוני כי עשית המצווה פעם אחת תגרור להיטיב לבך לעשותה פעם שנית...
והנה עד כה עשית המצוה בבהמה טהורה....גם יכמרו רחמיו על בהמה טהורה ליטפל בהן בל ישארו נדחים. אך עתה אחר שהחלות לעשות מצוה זו בטהורים מובטחני בך ש'וכן תעשה לחמורו' עם שהיא בהמה טמאה. ועדיין אפשר שיהיה רצון טוב במצוה למה שהוא בעל חי משום צער בעלי חיים, אך מזה ימשך לך ש'וכן תעשה לשמלתו'. ואחרי ששלשת במצוה מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה שמעצמך 'לא תוכל להתעלם', שאפילו יהיו לך עסקים רבים או תהיה זקן ואינו לפי כבודך לא תאמר פטור אני. כל כך תהיה המצוה חביבה בעיניך ש'לא תוכל להתעלם' מעצמך ותעשנה" (האלשיך-"תורת משה" דברים)
"השבת תשיבם"- פעם ראשונה תחזיר את האבדה כי ה' ציווה ובהמשך תחזיר את האבדה כי אתה מזדהה עם ערך המצוה ועושה זאת אוטומטית ואתה מבין את משמעות המצוה שכך צריך העולם להתנהל כי כולם קשורים אחד לשני. יש לאדם אחריות אחד לשני ולא שייך שאם אחד איבד אבידה השני לא יעזור לו. "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אדם שיכריח את עצמו ללמוד הוא יתרגל לזה בסופו של דבר, ולאט לאט זה ייהפך להיות טבע אצלו ללמוד, וילמד גם בבית וגם בשבתות חופשיות בלהט ובהתמדה.
ולכן ההצעה הראשונה להגיע למדרגה זו של "תמים" הוא ההכרח. משמעת עצמית-לקיחת אחריות. גם כשקשה וגם בתחילת הדרך וגם כאשר האדם בתוכו רוצה אחרת, האדם מכריח את עצמו לעשות את הנכון- את האמת- את ציווי ה'. ואז כאשר יעשה זאת עוד ועוד ולא יוותר לעצמו, זה ייהפך לטבע, ואז יגיע לכך שזה ייהפך להיות רצונו, ולא יוכל בלי עשייה בדרך הישר.
הצעה נוספת. אדם צריך להרגיש שהוא בקו עולה ולאט לאט לדרוש מעצמו. כמו בציווי התורה לגבי השבת אבידה שהתחילה בקל ביותר בבהמה טהורה ואז בהמה טמאה ואז בדומם-שמלה. חשוב שבחור בשיעור ב' ידרוש מעצמו יותר משדרש מעצמו בשיעור א' וכו'. להיות תמיד בתהליך עליה ובניה.
"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב.... תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה, יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" (מסכת סנהדרין ע.)
בן סורר ומורה הורגים אותו על שם סופו. כי התהליך של התדרדרות מביא לתחתית ולעזיבת ה'. ולכן העצה השניה להגיע ל"תמים תהיה עם ה' אלקיך" הוא, להיות תמיד בדרך של עליה ולא להישאר במקום. אדם שנשאר במקום, חסרה לו התלהבות ואז הוא ירד. אדם שרוצה לכבוש יעד וכל הזמן מתקדם ומוסיף בדרישות מעצמו ועושה זאת בלהט, הוא יגיע לדרגת "תמים תהיה עם ה' אלקיך".
הצעה נוספת.
"וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה, כִּי הֲשָׁבַת אֲבֵדָה זֶה בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי לוֹקֵחַ הַחֵפֶץ שֶׁמָּצָא שֶׁשָּׁוֶה מָמוֹן וְיָכוֹל לִקָּחוֹ לְעַצְמוֹ וְהוּא לוֹקְחוֹ וּמַחֲזִירוֹ לִבְעָלָיו נִמְצָא שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן בְּחִינַת צְדָקָה, כִּי הֲשָׁבַת הָאֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ הוּא גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁהוּא בְּחִינַת צְדָקָה, כִּי גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֶסֶד יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה (סֻכָּה מט ע"ב). נִמְצָא שֶׁמִּצְוַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה הִוא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן עַל יְדֵי צְדָקָה וָחֶסֶד... זֶה עִקַּר בְּחִינַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה שֶׁהִוא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן עַל יְדֵי צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ הַשְׁגָּחָה שְׁלֵמָה כַּנַּ"ל" (ספר לקוטי הלכות חו"מ - הלכות אבדה ומציאה הלכה ג ט)
תאוות ורוחניות לא הולך יחד. אדם שרוצה להיות רוחני צריך לשבור את התאוות. השבת אבידה באה ללמדנו שאדם צריך לשבור את התאווה לקחת את האבדה אליו ולהחזירה לבעליה, למרות שאם היה הולך לפי תאוותיו היה לוקח את האבידה לעצמו.
הצעה נוספת להגיע למדרגת ה"תמים" הוא, "עשה לך רב". וכך כותב ה"ליקוטי הלכות".
"זֶה הַצַּדִּיק הוּא בִּבְחִינַת מֵשִׁיב אֲבֵדוֹת, כִּי הוּא מוֹצֵא כָּל הָאֲבֵדוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וּמַחֲזִירָם וּמְשִׁיבָם לְבַעֲלֵיהֶם כְּשֶׁזּוֹכִין לָבוֹא וְלִדְרֹשׁ אַחַר אֲבֵדָתָם ..... וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּסִימָן קפח) שֶׁצְּרִיכִין לָבוֹא אֶל הַצַּדִּיק לַחֲזֹר אַחַר אֲבֵדָתוֹ שֶׁאִבֵּד וְשָׁכַח מִיָּד כְּשֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. נִמְצָא שֶׁכָּל אֵלּוּ הַנְּפָשׁוֹת הַבָּאִים אֶל הַצַּדִּיק שֶׁיְּקָרְבֵם לַה' יִתְבָּרַךְ הֵם בָּאִים אֵלָיו לְבַקֵּשׁ אַחַר אֲבֵדָתָם הַנַּ"ל וְהַצַּדִּיק לוֹקֵחַ כָּל אֵלּוּ הַנְּפָשׁוֹת וּמַעֲלֶה אוֹתָם וּמְחַדְּשָׁם בִּבְחִינַת עִבּוּר וּמַמְשִׁיךְ עַל יָדָם חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים וּבָזֶה מֵשִׁיב וּמַחֲזִיר לָהֶם אֲבֵדָתָם, כִּי עִקַּר אֲבֵדָתָם הִוא הַתּוֹרָה שֶׁשָּׁכַח כְּשֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם .....ְעַתָּה בְּכָל פַּעַם שֶׁבָּאִים אֶל הַצַּדִּיק הוּא מַעֲלֶה נַפְשׁוֹתָם וּמְחַדְּשָׁם וְחוֹזֵר וּמַמְשִׁיךְ לָהֶם תּוֹרָה, הַיְנוּ בְּחִינַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּשְׁכַּח וְנֶאֱבַד מֵהֶם הוּא מַחֲזִיר לָהֶם עַתָּה בְּיֶתֶר שְֹאֵת עַל יְדֵי הַחִדּוּשׁ שֶׁחִדֵּשׁ נַפְשׁוֹתָם בִּבְחִינַת עִבּוּר. וְגַם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁמַּמְשִׁיךְ לָהֶם הוּא מֵאִיר עֲלֵיהֶם אוֹר גָּדוֹל עַד שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כֹּחַ בְּעַצְמָם לְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ אַחַר שְׁאָרֵי אֲבֵדָתָם שֶׁעֲדַיִן לֹא מָצְאוּ" (ספר לקוטי הלכות חו"מ - הלכות אבדה ומציאה הלכה ג ב)
פרשת אבדה היא לא רק השבה פיסית אלא גם השבה רוחנית. הזוהר מלמדנו שמלאך מלמד תורה כל עובר ועובר, וכאשר הוא נולד בא מלאך וסותרו על פיו וכך התינוק שוכח כל מה שלמד. צריך להבין מה הרעיון שמאחורי זה? מדוע מלאך מלמדו כל התורה ואח"כ דואג שהתינוק ישכח הכל? אלא שלימוד המלאך בא ליצור מציאות שהתורה תהיה פנימית באדם, שייכת אליו, חלק מאישיותו, כדי להגיע לאותה מדרגת "תמים" עליה אנחנו מדברים היום. אך המלאך דואג שישכח זאת כדי שזה יבוא מעמל האדם, כי אז הוא קונה זאת לכל חייו.
"ליקוטי הלכות" מלמד אותנו, שפרשה זו בא לרמוז על האבידה הרוחנית של האדם, שזה אותו לימוד שלמד עם המלאך, ומוצא האבידה הוא הרב, וההליכה אל הרב בבחינת "עשה לך רב" תגרום שלאט לאט הוא יוכל בעצמו להיות עובד ה' ולומד עצמאי, ויוכל בעצמו למצוא את עבודותיו.
כל תלמיד צריך לעשות לו רב. "עשה רצונך כרצונו" אפשר לקיים ע"י "עשה לך רב".
הבאנו עד כה מספר דרכים/עצות, כיצד להגיע למדרגת "תמים תהיה", "עשה רצונו רצונו":
א)שהאדם יכריח את עצמו בקיום התורה, גם כאשר עדיין אינו במדרגת ה"תמים", ואז יגיע לכך.
ב)שהאדם ידרוש מעצמו יותר ויותר ויהיה תמיד בתהליך של התקדמות.
ג)שבירת התאוות.
ד)"עשה לך רב"
הדרך/העצה האחרונה שאני מבקש להתייחס אליה היום בשיחה הוא הבירור השכלי. לימוד האמונה והבנה שכלית מדוייקת ב"מה ה' אלקיך דורש ממך", והבנה מדוע ומה מטרתנו כאן בעולם.
בירור זה בבחינת "ישר" (כדברי המהר"ל) הוא שלב ביניים הכרחי להגיע למדרגת ה"תמים". אם האדם לא יידע ויבין את דרך האמת ואת חשיבותה, הוא לא יזדהה עימה ולעולם לא יגיע לכך שזה ייהפך אוטומטי אצלו.
כתוב בפרשתנו:
"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְקֹוָק גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם.. וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר.. לְקַלְלֶךָּ: לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.. דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק" (דברים כ"ג, ד-ה, ז-ט)
"הא למדת שהמחטיא לאדם- קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעול הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (רש"י שם)
הבירור השכלי-התפיסה הנכונה. מואבי אפילו בדור עשירי אי אפשר להתחתן איתם, ואילו מצרים דור שלישי יכולים לבוא בקהל ה'. לפי רש"י רואים מפרשתנו שהמחטיא קשה מההורג. כי המחטיא פוגע גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
רואים ברש"י תפיסת עולם- כיווני מחשבה, שלוקחים בחשבון את עולם הבא, ומגיעים למסקנה שהמחטיא חמור מן ההורג. כמובן שבהסתכלות ראשונית אין זה כך, ולכן כה חשוב שנברר ונסגל לעצמנו כיווני מחשבה עמוקים בדרך האמת כדי לקנותה.
יש לנו תוכניות מחשבה ואמונה בישיבה עם טובי הרמי"ם, וכך אדם יכול להגיע לתפיסה הנכונה בתורה.
"אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו, רבון העולמים, אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?! אמר להם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם, איני חב את האדם אלא בשעתו״ (בראשית רבה, נ"ג, י"ד)
"וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ . וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם" (בראשית כ"א, ט"ז-י"ז)
"ועייפה נפשו של ישמעאל בצמא, והלך והשליך את עצמו תחת חרולי המדבר להיות חרשן עליו, ואמר: 'אלהי אברהם אבי, יש לפניך תוצאות מים. קח את נפשי ממני, ואל אמות בצמא'" (פרקי דר' אליעזר, כ"ט)
ישמעאל הולך למות ופונה לה' כמנהיג העולם ומבקש למות מהר כדי לא להתייסר ובגלל זה ה' עשה לו נס והחיה אותו. ישמעאל בניגוד לבן סורר ומורה, מבין שה' מנהיג את העולם והוא יקבע את עתידו.
אנו חייבים בבירור השכלי להבין זאת היטב. רק ההבנה שה' הוא בראש הפירמידה ואחראי על כל עתידנו ועתיד העולם, תביא את האדם לבירור הנכון, ולמדרגת "תמים תהיה עם ה' אלקיך".
חמשת עצות אלו: כבישת יעד והכרח, תוספת בדרישות, שבירת התאוות, "עשה לך רב", והבירור השכלי, אכן יביאו בעז"ה את כולנו למדרגת "תמים תהיה עם ה' אלקיך". וזו בעז"ה עבודתנו כאן בישיבה בכל השנה ובפרט בחודש אלול. אמן כן יהיה רצון בעז"ה.