שיחה לפר כי תבוא - ושמחת בכל הטוב
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים כו, יא)
התורה מצוה על מעשים, וזה מובן לנו, ואנו יודעים מה צריך לעשות. התורה גם מצווה ללמוד, בבחינת "תלמוד תורה כנגד כולם". וגם כאן יודעים אנו מה צריך לעשות. השאלה הגדולה שאני רוצה להתייחס אליה היום: מה הפשט שהתורה מצווה על רגשות? לכאורה רגשות זה דבר שבא מאליו, מתפתח, זה בא אוטומטית. מה זאת אומרת תביא ביכורים ואז "ושמחת בכל הטוב", כציווי? ואם הוא לא שמח – אז מה יעזור הציווי הרי ליבו לא שמח? ליבו לא שמח. איך מצווים על "ושמחת בכל הטוב"?
כך כותב "שמחת הבאת ביכורים" בחומש רב פנינים:
"ושמחת בכל הטוב. וצריך להבין האם צריך הקב"ה לצוות אותנו על השמחה ואיך אפשר לצוות על השמחה כי מי שהוא טוב לב ושלום לו מכל עבריו מסביב ישמח בלא ציווי ואם ח"ו בהיפך אך אם יראה מבחוץ כל מיני שמחה אבל לבו לא ישמח"
זה לא רק בהבאת ביכורים, זה כל עבודת אלול זה להרגיש "אני לדודי ודודי לי", איך עושים זאת? "המלך בשדה בואו ונצא", מה עושים? איך מרגישים? איך עובדים ומעצימים את הרגש? איך התורה מצווה על רגשות? מה היא רוצה שנעשה בפועל?
שימו לב "ואהבת את ה' אלקיך", "ואהבת את הגר, את האלמנה, את היתום", "ואהבת לרעך כמוך", איך אוהבים? התורה מצווה על רגשות בציווים שהם יום יומיים ותמידיים, כיצד?
אני רוצה לגעת בנושא נוסף שקשור לזה, שאני חושב שהוא מאוד חשוב – חשיבות השמחה ועבודת ה' בשמחה ואיך מגיעים לדבר הזה?
כתוב בתורה:
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויבך" (דברים כח, מז)
עם ישראל גולה מארצו בגלל שהוא לא עובד את ה' בשמחה. מה חמור כל כך אם חסרה שמחה בעבודת ה', הרי הם עדיין מקיימים את המצוות? אלא שבלי שמחה אדם לא יכול להידבק בבורא, כי אדם שמח זה אדם שמכיל ואדם שאינו שמח זה אדם שמסוגר בעצמו, והוא לא יכול להכיל דברים נוספים, אז הוא לא יכול להכיל קשר עם ה', קשר עם אישה, "ואהבת לרעך כמוך". לכן כל פעם שאנחנו מדברים על דבקות בה' אנחנו מדברים על שמחה. לכן כשאנחנו מדברים על תפילה שהיא דבקות בה', אנחנו חייבים להיות שמח לפני שאנו מתפללים.
וכפי שאומרת הגמ':
'אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות... אלא מתוך שמחה של מצוה' (ברכות לא)
כותב הרמב"ם:
'כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב שאין הנבואה מתוך עצבות' (רמב"ם יסודי התורה פ"ז)
נבואה זה שיא הדבקות. נביא שלא שמח לא יכול לקבל נבואה, כי אין לו אפשרות להידבק בבורא. לכן, אם אנחנו רוצים להיות דבקים בה', לחזק את הקשר שלנו עם ה', זה דורש מאיתנו שמחה אמיתית.
איך מגיעים לשמחה? אחד הדברים שלדעתי שצריך לחזק בישיבה הוא, ש24 שעות ביממה אנשים יהיו שמחים על הזכות שיש להם ללמוד תורה, על הזכות שהם יכולים לחשוב על הדברים האמיתיים ולחיות את האמת בחיים .
אנחנו כציבור תלמידי הישיבה צריכים להקרין שמחתה של תורה. כל העולם מחפש לשמוח, ואם נקרין את שמחת התורה הרי שכך נקרב את הרחוקים לתורה. לצערנו, ציבור שלם לא מבין שהתורה היא זו שתביא לו שמחה שהוא כה מחפש, ואם נקרין שמחתה של תורה, נגרום לאנשים להבין זאת. השאלה הגדולה היא איך מגיעים לשמחה אמיתית של התורה?
אם נסכם, שתי שאלות ברצוננו לברר: איך מגיעים לשמחה? איך נגרום לכל אדם להיות שמח בעבודת ה'? וכן, איך התורה מצווה על רגש? איך היא מצווה שחייבים להיות שמח בהבאת ביכורים? איך מצווה לאהוב את ה' ולאהוב לימוד תורה? (כל בחור חייב לצאת מהישיבה כאשר הוא אוהב ללמוד תורה, אחרת לימוד התורה לא יישאר נחלת חייו). איך התורה יכולה לצוות לאהוב את השני?
לדעתי כמה תשובות לכך והשילוב ביניהן יביא אותנו להבנת עומק העניין.
"ונוכל לומר, כי בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו הבעלי בתים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה. על כן צוה לנו הקב"ה כמאמר התנא (שמעון בן זומא במסכת אבות ד,א): 'איזהו עשיר השמח בחלקו', ויסיר הקנאה מלבו 'ושמחת בכל הטוב' – תהיה כל כך בשמחה כאילו השגת כל הטובות שבעולם ואינך חסר מאומה.
(וזכור) [והזכיר] אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך - על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו. כל מה שיש לך הוא מתנה נתוּנה לך מאת ה', אשר הוא א-להיך כאשר הוא א-להי העשירים, ומסתמא יודע הוא איך לחלק מתנותיו. על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו ואל תתרעם עליו וקבל מתנתו בסבר פנים, כי אולי מנסה אותך ה'. ראה איך הלוי והגר, שאין להם שום חלק ונחלה בארץ, על כל זה הם שמחים איתך ומה הם שמחים לא על טובת העולם הזה, רק הלוי שמח שזכה לעבוד את עבודת המקדש. והגר שמח שזכה להיכנס תחת כנפי השכינה ולהיות בקרבך. על כן, גם אתה תהיה שמח בשמחת הנפש. ואולי מיעט הקב"ה ממך טובת העולם הזה, שלא תהיה טרוּד כל כך בעבודת האדמה ותוּכל לעבוד ה' ביותר, כי 'מרבה נכסים – מרבה דאגה' " ("שמחת הבאת ביכורים" בחומש רב פנינים)
תדמיינו לכם הבאת ביכורים – כל אחד מגיע עם סלסלה, עולה לרגל. יש עשירים ויש עניים. העשירים מביאים ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם – סלסלה של כסף וזהב. בעלי הבית הפשוטים העניים מביאים ביכורים ממין אחד בקלטות של קש, והם עולים לירושלים ורואים את העשיר הזה וזה יוצר קנאה. וברגע שיש קנאה אין שמחה. שמחה באה רק כאשר מרגישים שלמות. כאשר אדם מרגיש חוסר הוא אף פעם לא יכול לשמוח. אז מה שיקרה בהבאת ביכורים, סביר להניח שתיווצר קנאה גדולה, כי שניהם עושים את אותו מעשה אבל בצורה שונה – זה קלטות של זהב וזה קלטות של קש, ואז אין שמחה. ציווי התורה הוא, שהאדם ילמד ויבין מחשבתית מדוע כל ההשוואה בין בני האדם היא לא נכונה. צריך להכניס במחשבה למה אין זה נכון לקנא. יש להבין שאם העני היה עשיר זה היה בשבילנו כרעל. וה' שאוהב אות וכל כך וגרם לנו להיות עני, כי זה מה שנכון וטוב בשבילו. והבנה הזאת מתבססת ע"י לימוד ספרי מוסר, על ידי לימוד ספרי מחשבה. כלומר, התורה לא מצווה על הרגש, אלא מחייבת בירור שכלי שיסביר מדוע אין מקום לקנאה, וברגע שהקנאה תיעלם השמחה תתפרץ, וזה ניתן לעשות, זה התורה יכולה לצוות אותנו. כל אחד יש לו תפקיד אחר, וה' נותן מתנות לפי התפקיד של האדם.
כדי שלא נרגיש חוסר, אנו צריכים להפנים שה' הוא אבינו והוא נותן לנו מה שמתאים לנו. וממילא לא נגיע לידי קנאה, וברגע שלא נגיע לידי קנאה השמחה תתפרץ מאליה. כמובן שמחשבה והבנה זו לא באים להוריד ולהפחית מעמל והשתדלות. האדם צריך לחלק בין חוסר- שתפקידו של האדם למלא, לבין חוסר שלא קשור אליו ואינו מתנת חלקו.
אני חושב שאחת הטעויות שאנחנו עושים כשאנחנו מדברים על רגש זה שאנחנו חושבים שרגש לא קשור לשכל בכלל. אבל זה לא נכון – אדם לא יכול להרגיש אהבה לה' אם הוא לא קודם כל מפנים שה' מחיה אותו. זה מחשבה. אם הוא לא מבין שה' עושה לו מה שטוב לו, זה מחשבה. ורק אחרי שהדברים יהיו ברורים שכלית והאדם חי בוודאות, הוא יכול להגיע לשמחה. לכן, עבודת אלול הראשונה היא להבין באמת שתשובה זו מתנה אדירה-הרי "תשובה" כלל לא קיימת בשום משפט בעולם. מפרעה המלך נשללה דרך התשובה כי לקחו ממנו את המתנה הזאת. ברגע שאדם יפנים את זה שכלית אז כל הגישה הרגשית שלו לתשובה תהיה אחרת.
אחת הטעויות שאנחנו עושים זה שאנחנו חושבים ששכל ורגש זה שני עולמות לא קשורים. אם נבין את ערך תלמוד תורה שבלעדיו אי אפשר להתקשר לה', וזה החמצן שלנו , אז נגיע לאהבת לימוד התורה.
להיות שמח פירושו להיות אדם שלם. אדם שחי חיים כפולים וקרוע בין עולמות, אדם שאין לו זהות עצמית, אדם שלא יודע מה התפקיד שלו בעולם ומה הייעוד שלו, בשביל מה הוא קם בבוקר – הוא לא יכול להיות שמח. לכן כשהתורה מצווה על שמחה היא לא מצווה על שמחה. התורה מצווה על חקירה שכלית, על בירור עמוק, אמיתי.
זו הכוונה ב"ולישרי לב שמחה"- אדם שברורה לו הדרך, מובנת לו השגחת ה', הדברים ברורים לו – רק האדם הזה יכול להיות שמח.
כותב אור החיים הקדוש:
'המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו... על כן ישרי לב שמחים תמיד' (אור החיים הקדוש)
המון פעמים יש לנו נטייה להגיד 'לו היה לי.. הייתי שמח'. מילים אלו הן בריחה מן המציאות. הקב"ה נותן לנו את כל מה שאנו צריכים וזה צריך לגרום לשמחה אמיתית. מה שלא ברשותנו לא שייך לנו.
הרב דסלר מדבר על מגירה של יהלומנים ומגירה של נגרים. שניהם משייפים, שניהם מייפים זה את היהלום והאחר את העץ. ליהלומן יש מגירה קטנטונת שבה הפסולת, ולנגר יש מגירה גדולה. אם נחליף את שתי המגירות ביניהם הרי זה יגרום שהם לא יוכלו לעבוד, לנגר המגירה הקטנה תתמלא כל הזמן וליהלומן המגירה הגדולה לא מתאימה כי שביבי היהלומים יתפזרו יותר מדי. הקב"ה נתן לכל אדם את מה שמתאים לו.
האבן עזרא גם הוא בא לענות כיצד התורה מצווה על הרגש.
שואל אבן עזרא:
"לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?
כלומר, אותה שאלה: איך התורה יכולה לצוות על "לא תחמוד"- לכאורה זו הרגשה בלתי נשלטת. והאבן עזרא עונה:
ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו.. כי ידע כי זה לא יתכן.... ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'... על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו.. ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו." (אבן עזרא שמות פרק כ)
מסביר האבן עזרא, מה שבלתי אפשרי לא חומדים. למה אנו חומדים שעון של האחר, כי מבחינתנו זה יכול להיות שלנו, ואין בנו את ההבנה שזה כלל לא מתאים שיהיה שלנו. אבל אם נבין שזה "רעל" עבורנו נתרחק מזה במהרה, ולא נחמוד כלל. יהודי בריא לא חומד תרופות של יהודי חולה, כי מובן לו שזה לא טוב לו. יוצא שהחמדה נובעת מאי ההבנה למה זה לא שלי. אם נלמד ונפנים בכך שה' הוא אבינו, ואם לא נתן לנו זה סימן שלנו זה לא טוב כלל אז כלל לא נגיע לחמדה. וזהו ציווי התורה ללמוד ולהבין שה' הוא אבינו והוא נותן את הטוב ביותר לנו.
שני תנאים צריך לשמחה: חוסר קנאה, והרגשת ייעוד ותפקיד בעולם. אדם שקם בבוקר ולא יודע בשביל מה הקב"ה ברא אותו, מה התפקיד שלו בעולם, אז אין לו אנרגיה והוא לא יכול להיות שמח.
כתוב בפרשתנו:
"וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה... וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם.. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (דברים פרק כ"ט)
מה טענת התורה, וכי הם לא ראו את הניסים? מה הפשט ב"לא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות"?
עונה הנצי"ב:
"דישראל נקראו בשמו ית' לכבודו ומלכותו. שיתגלה כבודו ומלכותו בכל העולם על ידם. ואם א"א שיתגלה כבוד מלכותו אלא בזה האופן. אין לנו להתרעם ע"ז שהרי על מנת כן נוצרנו..
לא היה זה עיקר רצונו ית' אלא משום שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. והנה כ"ז גרם הפזור הרב שאם היו נכנסים בדרך נס והיו מתנהגים כך כמה שנים. היה מתגלה כבוד שמים ומתפרסם בכל הארץ
וכמו מלך בו"ד המעביד את חילו במלחמה תכופה עבודה גדולה יומם לא ינוח ולילה לא ישקוטו וגם מסתכנים ומוכים במלחמה. אין להם להתרעם ע"ז כלל. שאין זה חלילה מרעת לב המלך. אלא באשר הוא צריך להגדיל מלכותו. וע"ז הוא נעשה מלך במדינה..שלא כלה הקב"ה את מצרים בפעם א' אלא לאט לאט במכות הממסות את הגוף. ולמאי עשה הקב"ה כך.
שאילו התבוננו ע"ז. לא היו מסרבים ליכנס לא"י בלי מרגלים שהרי כבר נתבאר בפ' שלח ובפ' דברים. דמתחלה בא עסק המרגלים בשביל שלא רצו לסבול עול הנהגה נסית.... ובשביל זה בקשו ליכנס לא"י בדרך הטבע.
מש"ה היה ההכרח להגיע לתכלית הנרצה גזרה של פזור בכל העמים ושיבואו עי"ז לידי כמה נסיונות ומזה מגיע כבוד שמים בכל הארץ. נמצא זה היה פיוס גדול על פזור הרב. אחר שאינו מצד העונש. אלא מצד שהוא התכלית הנרצה בבריאת שו"א ובבחירת אומה הישראלית... והיה מדומה לישראל שהוא צרה גדולה כמבואר בפ' דברים א' מ"ה כמה בכו ע"ז והפצירו לבטל גזרה של ארבעים שנה. וכ"ז הוא משום שכמדומה להם איך יסבלו כ"ז המשך בלי כסות ושמלה ומנעלים במדבר. והרי נתקיים הגזרה הרעה הזאת ומכ"מ.
עוד פיוס כי אין אדם יודע מה זה טוב ומה רע באשר אינו רואה אחרית הדבר. והראה לדעת מזה הענין כי מזו הצרה של גזרת ארבעים שנה יצא שמחה זו של כיבוש סיחון ועוג. שאלו נכנסו מקדש ברנע לא"י מיד היו נכנסים דרך אדום מדרום א"י.. הרי דזו הרעה סיבבה כל הטובה" (הנצי"ב)
בני ישראל רואים את הניסים הגדולים ולא חוקרים ומבררים מדוע ה' פועל כך? מדוע ה' גרם שנשב במצרים זמן רב?
ה' רצה לקדש את שמו בעולם, והמטרה של מכות מצרים לא הייתה רק להוציא את עם ישראל ממצרים אלא קידוש ה'. זה התפקיד של עם ישראל לקדש שם שמים ברבים. בזמן שבני ישראל לא הבינו מטרה זו, זה גרם לבקשת בני ישראל לשלוח מרגלים שגרמה לחטא המרגלים. בני ישראל שלחו מרגלים, כי רצו להידמות לגויים ששולחים מרגלים ונלחמים בצבא וכדומה, ובכך מיעטו כבוד ה' בעולם. לוא היו ממשיכים בדרך הניסים ונכנסים לארץ ללא מרגלים אלא בדרך ניסית, היו מקדשים שם שמים בכל העולם. כל העולם היה מדבר על כך שבני ה'-עם סגולה, ונכנסים לארץ בדרך ניסית. אך מכיוון שהם לא הבינו שזה תפקידם וייעודם לכן בקשו לשלוח מרגלים. לכן נשארו בני ישראל במדבר 40 שנה, כדי שיהיה להם זמן לחשוב, לברר,לעבוד על עצמם.
כשאדם מרגיש ריקנות הוא מרגיש חוסר, וכשאדם מרגיש חוסר הוא לא שמח..לכן ציווי התורה הוא לא על התוצאה, ציווי התורה הוא על הדרך להגיע לשמחה, ועל זה התורה יכולה לצוות. אחת הדרכים להגיע לשמחה היא שלמות – שלמות מוסרית, שלמות שכלית. אם אין שלמות, אין שמחה.
הרב הירש בפירושו את מאמר הביכורים, מדגיש שמאמר ביכורים מתחיל מלבן, מההיסטוריה של עם ישראל. אדם הרוצה להיות שמח חייב להסתכל בצורה רחבה ולא מצומצמת על עצמו. אדם חייב לחנך את עצמו להסתכל קודם כל על שלושת רבעי הכוס המלאה ולא רק על החלק החסר. התורה יכולה לצוות להסתכל על המכלול.
לכן הדרך ל"ושמחת בכל הטוב" היא על ידי ראייה רחבה. ולכן כשאדם יש לו אתגר, שיתנתק לרגע מהאתגר ויכתוב את כל הדברים הטובים שיש בו, וזה יביא אותו לשמחה וזה ייתן לו את הפרופורציה הנכונה ואת הכוח להתמודד עם האתגר.
דרך נוספת שעל ידה ניתן לקנות שמחה הוא העצמת השמחה.
כותב ספר החינוך:
"משרשי המצוה לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, -על-כן בהטיב אליו השם ברוך הוא, ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית-אלקינו, - ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו, ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם וכו'" (ספר החינוך)
יש לדיבור תפקיד – הדיבור תפקידו להטמיע בתוך האדם את רגשותיו.
כותב רבינו ירוחם:
... ענין ה'פה' לא נכיר כראוי, ויראה לנו בהשקפה ראשונה שאינו אופן-יסודי בעבודת השלמת האדם כי בתחילת העיון ידמה לנו כי הלא 'רחמנא לבא בעי' (סנהדרין קו) והעיקר הלב והמחשבה, בזה נכיר שבזה תלוי עבודת האדם, ועל-זאת צריך לעמול ולהתעמק בתכלית...
כי אי-אפשר להגיע לשלמות ענין הביכורים לההכרה, וההודאה הגמורה ביציאת מצרים ובירושת ארץ-ישראל, וכל הענינים, כי אם באמרי פיו. יהיו הדברים כל כך פשוטים, הלא הננו ממש על אדמת ארץ-ישראל, בתוך חצר המקדש, ומה חסר לו הכרה בירושת ארץ-ישראל, ובחסד ה' שבענין כולו. אף על פי כן רואים אנו, כי בלי אמירת הפרשה, לא היה מגיע כלל להשלמות. והאמירה וההגדה של הדברים הפשוטים והידועים והמסבבים אותו כל כך, זאת תשלימהו, - ובלעדי האמירה "אינו עומד בארץ-ישראל", ואינו משיג השלימות כלל בענין. ואף שעומד ונמצא בתוכה זהו כוחה של הפה...
ועכשיו נבין גודל ענין התפילה,-אשר לכאורה מה מחדשים בתפילה, הלא הדברים ידועים ומפורסמים, ענין גדלות השם יתברך וחסדיו, ושאר הענינים, ידועים מאוד. אך בראותינו גודל השלמת האדם ע"י דבור פיו, אף שהדברים ידועים ומפורסמים בתכלית ... ובהגידו הדברים הללו הכל-כך מפורסמים ומורגשים בדברי פי,- ואם כי אמנם אינו מחדש כל דבר! אעפ"כ תבואהו עי"ז השלמות הגדולה. וכן ענין התפילה אף שאינו מחדש דבר,- אעפ"כ הנהו משתלם באמרי פיו בתכלית השלימות. (ר' ירוחם ליבוביץ - "מאמרי המשגיח" מאמר קפג - "הדבור והפה בדרך השלמת האדם")
מה זה תפילה? אתה גיבור לעולם ה', מחיה מתים אנחנו לא יודע את זה, מה החידוש?? למה זה חשוב לחזור על כך כמה פעמים? אלא שדיבור זה לא רק אינפורמציה, דיבור זה גם להטמיע ידיעה זו בתוכך.
חשוב שבישיבה שהלומדים יסכמו את הנלמד ויחזרו על הנלמד. אדם המסכם הוא מטמיע את הדברים בתוכו.
לכן התורה מצווה: כשאדם הולך לביכורים – לדבר! כי עכשיו הוא בשמחה. הוא עבד על מידת הקנאה, עבד על השלמות, וכדי ששמחה זו תישאר בקרבו, חובה הוא לדבר ולהגיד.
יהי רצון שנזכה כולנו לשמחתה של תורה, כי כשאין שמחה אין אהבה, ונזכה לקום כל יום עם אנרגיה חדשה לקדש שם שמים, לתקן ולרומם את עם ישראל. שנדע להטמיע רגשות, להיות שמחים ברוחניות.
כותב הרב קוק:
'כאשר אדם מגיע לדרגה של 'עשה רצונו כרצונך' שרצונו הוא תמיד לעשות רצון ה' – הרי הוא מיושר ע"פ הרצון האלוקי- אדם כזה שרוי בשמחה משום שרצונו האמיתי מתגלה באורחותיו' (עולת ראיה)
על פי הרב קוק, השמחה האמיתית הוא כאשר שאדם עושה רצונו כרצונו של הקב"ה. זה ממלא אותו בשמחה.
יהי רצון שנזכה כולנו, כל חיינו, ל"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בשעריך".
