שיחה לפרשת כי תבוא: מה למדים ממצוות ביכורים לעבודת ה' הפרטית שלנו כיום

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

מה למדים ממצות ביכורים לעבודת ה' הפרטית שלנו כיום?

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹקיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים פרק כו פסוקים א-יא)

בכל פרשה ופרשה בתורה חובה עלינו לשאול ולבדוק מה פרשה זו מלמדת אותנו בעבודת ה'? אמנם איננו יכולים בפועל להביא ביכורים לאור זאת שבית המקדש נחרב לצערנו, אך עקרונות הפרשה וערכיה נלמדים מפרשה זו לעתיד. ולכן חובה עלינו לברר מהם העקרונות של פרשה זו?

השאלות שנברר:

א)מה שורש וטעם מצוות הבאת ביכורים?

ב)מדוע צריך המביא להגיד מקרא ביכורים, הרי אין הוא מחדש דבר בדבריו?

ג) כיצד התורה יכולה לצוות אדם להיות שמח בזמן הבאת הביכורים, כיצד התורה יכולה לצוות על רגש?

כותב הרמב"ם:

"והחלה והבכורים וראשית הגז לפי שניתנו כל הראשיות לה' כדי להשריש מדת הנדיבות ותמעט התאותנות באכילה וברכישה ...אבל מקרא בכורים יש בו גם מדת הענוה, כי הוא שלוקח הסל על כתפיו, ויש בו ההכרה בחסדי ה' ונעמו, שידע האדם כי מן העבודה (עבודת ה' כוללת) שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירוח לו, וענין זה מודגש בתורה הרבה 'וזכרת כי עבד היית' וגו' לפי שיש לחוש מן ממדות הידועות לכל מי שנתחנך בעושר, כלומר הבעיטה והגאוה והזנחת ההשקפות האמתיות, 'פן תאכל ושבעת ובתים' וגו' ואמר 'וישמן ישרון ויבעט' וגו', ומחמת חשש זה צוה במקרא בכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובמקום שכינתו, וכן כבר ידעת הדגשת התורה לזכור תמיד המכות אשר באו על המצרים 'למען תזכר את יום צאתך' וגו' ואמר 'ולמען תספר באזני בנך' וגו', וראוי הוא דבר זה לכך, מפני שהן ההגדות המאמתות נכונות הנבואה והגמול והעונש, וכל מצוה המביאה לזכירת אחד מן הנסים או להשרשת אותה הדעה כבר נודעה תועלת אותה המצוה" (מורה נבוכים חלק ג פרק לט)

אדם שקוטף את הפרי הראשון רוצה להנות ממנו והתורה מצווה עליו להעלות אותו לירושלים וכך האדם שובר את תאוות הממון שבו. אדם שיוצר ומצליח יכול לחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". באה מצוות הבאת הביכורים ומלמדת את האדם ענווה. כל מה שיש לך אינו בזכותך אלא ממתנת ה' שניתנו כדי לקדש בהם את הקב"ה, ולכן צריך להביא את ראשית הגידולים למקדש, ולהראות בכך שכל מה שיש לאדם זה בזכות הקב"ה ולא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

טעם נוסף של המצוה הוא החינוך של הכרת הטוב. האדם מודה לה' על כל מה שיש לו והוא מראה את זה בכך שהוא מגיע לירושלים לבית המקדש ומביא לשם את ראשית פירותיו כהבעת תודה.

הרב וולבה דן בשאלה מדוע קשה לאדם להודות לשני שעשה לו טוב. וכך כותב הרב וולבה:

"הכרת הטובה היא מידה שהשכל מחייב ומידה יפה היא מאד, למה אנחנו כפויי טובה לרוב? ... שתי סיבות ישנן לדבר, כשאדם נולד לא היה לו דעת, ואח"כ כאשר נהיה בר דעת הוא חי כאילו מובן מאליו שהוא צריך להימצא ושהוא מוכרח להיות בריא ושלם. הילד גדל אצל הוריו מיומו הראשון, וכאשר הוא עומד על דעתו הוא מבין, כי כך מוכרח להיות שההורים יטפלו בו ויתנו לו כל אשר הוא מתאוה אליו, עוד זאת שהאדם נולד באנוכיות בסיסית לראות את עצמו עומד במרכו העולם כולו, והכל לא נברא אלא כדי לשמשו, ממילא כל מה שעושים לו מגיע לו, ואין כאן מקום להכיר טובה למישהו.... בעמל רב עולה לאדם להיגמל ממושכל ראשון נפסד זה, וללמד לעצמו כי אין שום דבר מובן מאליו, ולא מגיע לו מאומה, וכל מה שהוא מקבל הוא חסד וטובה, זאת היא העבודה של הכרת הטובה, ואין בזה הבדל בין הטובות שאנו מקבלים מאת הקב"ה ובין אלה שאנו מקבלים מאת בני אדם, עלינו להתלמד אחת ולתמיד כי הכל ממש הוא הטבה וחסד עמנו, אפילו החיים עצמם אינם מובנים מאליהם ....ישנה עוד סיבה לכפיית הטובה והיא זו, כשאני מקבל טובה ממישהו ואני מכיר לו טובתו, אני נעשה לו מחוייב, אני חייב להחזיק לו טובה ואף להגיד לו תודתי. להגיד לאדם "תודה" יש בה משום הכנעה מסויימת, הרי הוא נתן לי ואני חייב לו, וזהו מצב של הכנעה דקה, אבל גם בדקות כזאת של הכנעה אין אדם רוצה. אצל ילדים קטנים יכולים לראות שהם בורחים מלהגיד "תודה", כאשר מושיטים לילד סוכריה וכדומה הוא חוטף אותה ובורח מבלי להגיד תודה.ולא רק להגיד תודה חייב המקבל טובה, הוא נהיה משועבד לחבירו וברבות הימים יצטרך להחזיר טובה כאשר חבירו זקוק לה, ואין אדם רוצה בשיעבודים כאלה, לכן הוא רוצה להתעלם מהטובה ההיא ולעשות עצמו כאילו לא קיבל כלום"

כותב רבינו ירוחם:

"הרי חזינן נפלאות הענין כי אי-אפשר להגיע לשלמות ענין הביכורים לההכרה, וההודאה הגמורה ביציאת מצרים ובירושת ארץ-ישראל, וכל הענינים, כי אם באמרי פיו. יהיו הדברים כל כך פשוטים, הלא הננו ממש על אדמת ארץ-ישראל, בתוך חצר המקדש, ומה חסר לו הכרה בירושת ארץ-ישראל, ובחסד ה' שבענין כולו. אף על פי כן רואים אנו, כי בלי אמירת הפרשה, לא היה מגיע כלל להשלמות. והאמירה וההגדה של הדברים הפשוטים והידועים והמסבבים אותו כל כך, זאת תשלימהו, - ובלעדי האמירה "אינו עומד בארץ-ישראל", ואינו משיג השלימות כלל בענין. ואף שעומד ונמצא בתוכה זהו כוחה של הפה. ועכשיו נבין גודל ענין התפילה,-אשר לכאורה מה מחדשים בתפילה, הלא הדברים ידועים ומפורסמים, ענין גדלות השם יתברך וחסדיו, ושאר הענינים, ידועים מאוד. אך בראותינו גודל השלמת האדם ע"י דבור פיו, אף שהדברים ידועים ומפורסמים בתכלית ... ובהגידו הדברים הללו הכל-כך מפורסמים ומורגשים בדברי פי,- ואם כי אמנם אינו מחדש כל דבר! אעפ"כ תבואהו עי"ז השלמות הגדולה. וכן ענין התפילה אף שאינו מחדש דבר,- אעפ"כ הנהו משתלם באמרי פיו בתכלית השלימות" (רבינו ירוחם על ספר החינוך)

המביא ביכורים נמצא במקדש, נמצא בארץ ישראל, אבל אם לא יגיד את הדברים, הם לא יהפכו להיות חלק ממנו. לאור זאת חשוב, שכל אדם שמרגיש רגש מיוחד- שיעשה מעשה ויקבע רגשות אלו בתוכו.

אנו למדים מפרשת הביכורים:

1)שבירת תאוות הממון.2) הכל מאיתו יתברך.3) "וענית ואמרת"- אמירה מקבעת.4)החובה להיות תמיד בהכרת הטוב.

כעת נברר לפי חלק מהמפרשים, כיצד התורה יכולה לצוות על השמחה?

כותב בעל ספר שמחת ביכורים:

"כי בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו הבעלי בתים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה. על כן צוה לנו הקב"ה כמאמר התנא (שמעון בן זומא במסכת אבות ד,א): 'איזהו עשיר השמח בחלקו', ויסיר הקנאה מלבו 'ושמחת בכל הטוב' – תהיה כל כך בשמחה כאילו השגת כל הטובות שבעולם ואינך חסר מאומה. (וזכור) [והזכיר] אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך - על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו. כל מה שיש לך הוא מתנה נתוּנה לך מאת ה', אשר הוא א-להיך כאשר הוא א-להי העשירים, ומסתמא יודע הוא איך לחלק מתנותיו. על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו ואל תתרעם עליו וקבל מתנתו בסבר פנים, כי אולי מנסה אותך ה'. ראה איך הלוי והגר, שאין להם שום חלק ונחלה בארץ, על כל זה הם שמחים איתך ומה הם שמחים לא על טובת העולם הזה, רק הלוי שמח שזכה לעבוד את עבודת המקדש. והגר שמח שזכה להיכנס תחת כנפי השכינה ולהיות בקרבך. על כן, גם אתה תהיה שמח בשמחת הנפש. ואולי מיעט הקב"ה ממך טובת העולם הזה, שלא תהיה טרוּד כל כך בעבודת האדמה ותוּכל לעבוד ה' ביותר, כי 'מרבה נכסים – מרבה דאגה' " (ספר "שמחת הבאת ביכורים")

כל הציבור מגיע בהבאת ביכורים וזה גורם להשוואה וקנאה בין האנשים, במיוחד העניים בעשירים, ואז יש תרעומת מצד העני כלפי הבורא. אבל אם העני יבין שיש לכל אחד שליחות אחרת בחיים הוא לא יקנא בעשיר ויהיה שמח במה שיש לו. העני צריך להבין שה' גרם לו להיות עני.

יוצא אם כן, שציווי ה' לשמוח הוא ציווי לחשוב-להעמיק ולהבין, שלכל אדם יש שליחות אחרת וה' הוא אבא שלו, ואם אינו נותן לו דבר מה סימן שבשבילו זה רעל וזה יפגע בו.

הרבי מאלכסנדר לומד מפרשת הבאת ביכורים, שכל אדם צריך להקדיש את השעה הראשונה בכל יום ויום לקדש בה שם שמים כשם שמקדישים את הפרי הראשון.

וכך הוא כותב:

"איתא בספר "בית יעקב" (מאלכסנדר, פרשת בראשית , אמור, בחוקתי כי תבוא) ששמע מפי כ"ק מרן הרכי ר' בונים מפרשיסחא זי"ע, שהקשה הרי התורה היא נצחית ואיך שייך בכל עת לקיים את מצות ביכורים, ואמר אשר כעת בגלותנו יש ג"כ מצות ביכורים היינו להיות ראשית ביכורי מחשבתו ודיבורו ומעשיו בבוקר להשי"ת, שזהו עיקר ויסוד לטהר נפשו, שכאשר יקום משנתו חייב האדם להשגיח ולשמור האילן וענפיו, הם רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מתולעים ומרוחות רעות הם תאוות היצר, מבלי לעשות שום דבר בשום אבר ולא להוציא דבר קל מפיו, שלא ידבר ויעסוק בשום ענין מעניני העוה"ז, רק ראשית מחשבתו תהיה להשי"ת ויקדש ויטהר מחשבתו ודיבורו ומעשיו לשמים, ויפריש שעה ראשונה מהיום כשקם ממטתו רק לעבודתו ית"ש בבלתי לה' לבדו, כל אחד לפי השגתו ולפי גדלו בלימוד התורה, כל אחד לפי ערכו והקטן לפי קטנו באמירת תהלים וכו', וזהו ענין מצות ביכורים בזמן הזה ומזה יומשך קדושת השי"ת עליו כל היום. ואפשר לומר שנכלל ככוונתו שההילוך וההבאה היא ממש כמעשה הביכורים ירצה שההכנה למצוה כגוף המצוה עכ"ד ע"ש" (מאמרים ואגרות מאת רבי אברהם מנחם דנציגר האדמו"ר מאלכסנדר)

יה"ר שנזכה לקבע דברים, להבין דברים בשכל וכך זה ישפיע על הרגש שלנו, ונזכה להבין שהכל מאיתו יתברך, ונזכה לקדש שם שמים כל ימינו. אמן כי"ר.