שיחה לפר' כי תבא - עבודת הרגש-כיצד?

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

היסוד של אלול הוא "אני לדודי ודודי לי", הרגשת קרבה מיוחדת לריבונו של עולם, ומתוך הרגשת הקרבה להמליך את ריבונו של עולם. העצמת הרגשת הקירבה אינה קלה. הקושי נובע כי בדרך כלל איננו יודעים כיצד מעצימים אנו רגשות שונים הנמצאים בתוכנו.

התורה מצוה על מעשים, וזה מובן לנו, ואנו יודעים מה צריך לעשות. התורה גם מצווה ללמוד, בבחינת "תלמוד תורה כנגד כולם". וגם כאן יודעים אנו מה צריך לעשות. השאלה הגדולה שאני רוצה להתייחס אליה היום: מה הפשט שהתורה מצווה על רגשות? לכאורה רגשות זה דבר שבא מאליו, מתפתח, זה בא אוטומטית. מה זאת אומרת תביא ביכורים ואז "ושמחת בכל הטוב", כציווי? ואם הוא לא שמח – אז מה זה יעזור הציווי? ליבו לא שמח. איך מצווים על "ושמחת בכל הטוב"?

וכך כותב "שמחת הבאת ביכורים" בחומש רב פנינים:

"ושמחת בכל הטוב. וצריך להבין האם צריך הקב"ה לצוות אותנו על השמחה ואיך אפשר לצוות על השמחה כי מי שהוא טוב לב ושלום לו מכל עבריו מסביב ישמח בלא ציווי ואם ח"ו בהיפך אך אם יראה מבחוץ כל מיני שמחה אבל לבו לא ישמח"

זה לא רק בהבאת ביכורים, זה כל עבודת אלול זה להרגיש "אני לדודי ודודי לי", איך עושים זאת? "המלך בשדה בואו ונצא", מה עושים? איך מרגישים? איך עובדים ומעצימים את הרגש? איך התורה מצווה על רגשות? מה היא רוצה שנעשה בפועל?

שימו לב "ואהבת את ה' אלקיך", "ואהבת את הגר, את האלמנה, את היתום", "ואהבת לרעך כמוך", איך אוהבים? התורה מצווה על רגשות בציווים שהם יום יומיים ותמידיים, כיצד?

כותב "שמחת הבאת ביכורים בחומש רב פנינים:

כי בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו הבעלי בתים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה. על כן צוה לנו הקב"ה כמאמר התנא (שמעון בן זומא במסכת אבות ד,א): 'איזהו עשיר השמח בחלקו', ויסיר הקנאה מלבו 'ושמחת בכל הטוב' – תהיה כל כך בשמחה כאילו השגת כל הטובות שבעולם ואינך חסר מאומה.

(וזכור) [והזכיר] אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך - על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו. כל מה שיש לך הוא מתנה נתוּנה לך מאת ה', אשר הוא א-להיך כאשר הוא א-להי העשירים, ומסתמא יודע הוא איך לחלק מתנותיו. על כן אל תהיה בעצבות לב על הנהגתו ואל תתרעם עליו וקבל מתנתו בסבר פנים, כי אולי מנסה אותך ה'. ראה איך הלוי והגר, שאין להם שום חלק ונחלה בארץ, על כל זה הם שמחים איתך ומה הם שמחים לא על טובת העולם הזה, רק הלוי שמח שזכה לעבוד את עבודת המקדש. והגר שמח שזכה להיכנס תחת כנפי השכינה ולהיות בקרבך. על כן, גם אתה תהיה שמח בשמחת הנפש. ואולי מיעט הקב"ה ממך טובת העולם הזה, שלא תהיה טרוּד כל כך בעבודת האדמה ותוּכל לעבוד ה' ביותר, כי 'מרבה נכסים – מרבה דאגה'.

תדמיינו לכם הבאת ביכורים – כל אחד מגיע עם סלסלה, עולה לרגל. יש עשירים ויש עניים. העשירים מביאים ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם – סלסלה של כסף וזהב. בעלי הבית הפשוטים העניים מביאים ביכורים ממין אחד בקלטות של קש, והם עולים לירושלים ורואים את העשיר הזה וזה יוצר קנאה. וברגע שיש קנאה אין שמחה. שמחה באה רק כאשר מרגישים שלמות. כאשר אדם מרגיש חוסר הוא אף פעם לא יכול לשמוח. אז מה שיקרה בהבאת ביכורים, סביר להניח שתיווצר קנאה גדולה, כי שניהם עושים את אותו מעשה אבל בצורה שונה – זה קלטות של זהב וזה קלטות של קש, ואז אין שמחה. ציווי התורה הוא, שהאדם ילמד ויבין מחשבתית מדוע כל ההשואה בין בני האדם היא לא נכונה. צריך להכניס במחשבתנו למה אין זה נכון לקנא. יש להבין שאם היינו עשירים כמו האחר זה היה בשבילנו כרעל. וה' שאוהב אותנו כל כך גרם לנו להיות עניים והאחרים עשירים. והבנה הזאת מתבססת ע"י לימוד ספרי מוסר, על ידי לימוד ספרי מחשבה. כלומר, זה לא ציווי על הרגש, אלא הבנה שכלית שתוריד את הקנאה, וברגע שהקנאה תרד השמחה תתפרץ, וזה ניתן לעשות, זה התורה יכולה לצוות אותנו. כל אחד יש לו תפקיד אחר, וה' נותן מתנות הן העוה"ז והן הרוחנית לפי התפקיד של האדם. הרי רואים אנו בפועל עשירים, שלצערנו הכסף גרם להם ל"שמנת עבית כסית"-ריחוק מריבונו של עולם.

אני אומר את הדברים לבחורים ששואלים אותי, למה אנחנו צריכים להיפגש עם בנות רבות, זה מייאש. התשובה היא שה' עושה איתם חסד – דרך זה שנפגשים הם עם יותר בנות, ההבנה מי הם ומה הם צריכים וזקוקים גדלה, וכך הם נבנים טוב יותר, והתובנות השכליות מתגבשות.

כדי שלא נרגיש חוסר לא בגשמיות ולא ברוחניות, אנו צריכים להפנים שה' הוא אבינו והוא נותן לנו מה שמתאים לנו. וממילא לא נגיע לידי קנאה, וברגע שלא נגיע לידי קנאה השמחה תתפרץ מאליה.

אני חושב שאחת הטעויות שאנחנו עושים כשאנחנו מדברים על רגש זה שאנחנו חושבים שרגש לא קשור לשכל בכלל. אבל זה לא נכון – אדם לא יכול להרגיש אהבה לה' אם הוא לא קודם כל מפנים שה' מחיה אותו. זה מחשבה. אם הוא לא מבין שה' עושה לו מה שטוב לו, זה מחשבה. ורק אחרי שהדברים יהיו ברורים שכלית והאדם לא חי בסימני שאלה, הוא יכול להגיע לשמחה. לכן, עבודת אלול הראשונה היא להבין באמת שתשובה זו מתנה אדירה-הרי "תשובה" כלל לא קיימת בשום משפט בעולם. מפרעה המלך נשללה דרך התשובה כי לקחו ממנו את המתנה הזאת. ברגע שאדם יפנים את זה שכלית אז כל הגישה הרגשית שלו לתשובה תהיה אחרת.

החומש רב פנינים אומר את זה על הבאת ביכורים, והאבן עזרא אומר בעצם את אותו יסוד במילים שלו על "לא תחמוד".

שואל האבן עזרא:

"לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו.

כלומר, אותה שאלה: איך התורה יכולה לצוות על "לא תחמוד"- לכאורה זו הרגשה בלתי נשלטת. והאבן עזרא עונה:

ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו.. כי ידע כי זה לא יתכן.... ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא). ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד.... על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו.. ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו." (שמות פרק כ)

מסביר האבן עזרא, מה שבלתי אפשרי לא חומדים. למה אנו חומדים שעון של האחר, כי מבחינתנו זה יכול להיות שלנו, ואין בנו את ההבנה שזה לא יכול להיות שלנו. אבל אם נבין שזה "רעל" עבורנו נתרחק מזה במהרה, ולא נחמוד כלל. יהודי בריא לא חומד תרופות של יהודי חולה, כי מובן לו שזה לא טוב לו. יוצא שהחמידה נובעת מאי ההבנה למה זה לא שלי. אם נלמד ונפנים בכך שה' הוא אבינו, ואם לא נתן לנו זה סימן שלנו זה לא טוב כלל אז כלל לא נגיע לחמידה. וזהו ציווי התורה ללמוד ולהבין שה' הוא אבינו והוא נותן את הטוב ביותר לנו.

אני מציע שפעם בשבוע בשבועות הקרובים, להקדיש חצי שעה-שעה לחשיבה על הנושא תשובה. פעם אחת על תשובה, פעם אחת על המלכת מלך, פעם אחת על כפרה. להבין את הדברים שכלית. אדם שמבין שכלית – הוא יתקשר רגשית, ואם הוא לא יבין שכלית – לא יתקשר רגשית.

הישיבה מדברת על המון מושגים. מושגים למדניים, מושגים מחשבתיים, כגון: תשובה, המלכת מלך, כפרה. ואם הבחור לא יושב עם עצמו ומגדיר את הדברים, מה זה אומר לי, מה המלכת מלך פירושה אליי, אז הוא מפספס בגדול.

שימו לב לדבר נפלא בפרשה שלנו:

" אֶת יְקֹוָק הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַיקֹוָק הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו" (דברים פרק כ"ו פסוקים יז-יח)

כותב רש"י:

" האמרת - .. אין להם עד מוכיח במקרא ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה הבדלתי לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה" (רש"י דברים פרק כ"ו פסוק י"ז)

סדר פסוקי התורה מלמד אותנו, שהאדם חייב לעשות את השלב הראשון ומייחד את ה' ואז הקב"ה עושה את השלב השני ומייחד את עם ישראל. אומר על זה הסבא מנוברדוק, (התלמיד שלו מביא בשמו):

"התורה הקדושה מגלה לנו שלא כן הדבר, אלא "אין הדבר תלוי אלא בי"... שצריך האדם לעמול כל חייו כדי להגיע לקצת "הרגש"... כלל לא בטוח שאם אדם נכנס לבית המוסר או להתבודד ביער, בהיותו בבחינת "הרים וגבעות בקשו עלי רחמים", שבודאי ישיג את מבוקשו, אין הדבר תלוי אלא בי.. התשובה אינה תלויה לא בשמים ובארץ, לא בהרים וגבעות, לא בתכונה של בעל רגש וכדומה, אלא הכל תלוי באדם".

אומר הסבא מנוברדוק, לא לחשוב שלהיכנס לבית מוסר להתבודד ביער זה יעלה את האדם, אלא "אין הדבר תלוי אלא בי". דברים אלו של בית מוסר-התבודדות ביער, יכולים לעזור ולגרות את האדם לעבור את התהליך, אך את התהליך הוא חייב לעשות לבדו.

גם בישיבה יש שיחות, פגישות אישיות, וכיו"ב, אך כל זה רק כדי לגרות את האדם לחשוב ולעמול. בסופו של דבר, הכל תלוי באדם עצמו, אם הוא מפנים את המסרים.

זה שבחור יושב פה בישיבה, זה לא הופך אותו שיהיה בעל רגש או בעל אמונה או בעל דבקות בה'. לאחר שמיעת שיחה, חייבים אח"כ לעבור תהליך פנימי כדי להפנים את הדברים, ואז יהפוך התלמיד להיות "עבד ה'".

יש אימרה ידועה של הרבי מקוצק: "הקב"ה נכנס להיכן שפותחים לו את הדלת". זו כוונת התורה בסדר של הפסוקים שהבאנו. קודם כל אתה האמרת את ה'-התקרבת אליו ופתחת את הדלת, ואז ה' האמירך אליו.

יש בפרשת ביכורים לימוד נוסף, כיצד האדם מעצים את רגשיו. האדם המביא ביכורים חייב לקרוא מקרא ביכורים ולהגיד זאת בפיו. מדוע? מדוע לא מספיק שרק יעלה ביכורים לבית המקדש ללא אמירה?

עונה על כך ספר החינוך:

"משרשי המצוה לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, -על-כן בהטיב אליו השם ברוך הוא, ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית-אלקינו, - ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו, ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם וכו'"

למה קוראים מקרא ביכורים? כדי לקבע את הרגשות האלה, שיהפוך להיות חלק מאיתנו. כשאדם לא עושה מעשה, אז גם אם יש לו רגש מסוים הוא לא מתקבע, הוא לא נהפך להיות חלק ממנו. כדי שאדם יקנה רגש, הוא צריך לעשות מעשה שמביע את הרגש.

הדוגמא הטובה ביותר לכך הוא, פגישת יעקב ויוסף. יעקב קורא קריאת שמע בזמן הפגישה?! ומסביר המהר"ל, שקריאת שמע זו לא הייתה קריאת שמע של שחרית או ערבית (קריאת שמע של זמן חיוב), אלא יעקב היה מוצף רגשות של תודה לריבונו של עולם, של קירבה עצומה לריבונו של עולם, על ההשגחה המיוחדת כל כך שהשגיח על בנו. לכן קרא יעקב קריאת שמע, כדי לקבע ולחזק את הרגשות הללו, שילוו אותו כל חייו.

כותב רבינו ירוחם על ספר החינוך הזה:

"הרי חזינן נפלאות הענין כי אי-אפשר להגיע לשלמות ענין הביכורים לההכרה, וההודאה הגמורה ביציאת מצרים ובירושת ארץ-ישראל, וכל הענינים, כי אם באמרי פיו. יהיו הדברים כל כך פשוטים, הלא הננו ממש על אדמת ארץ-ישראל, בתוך חצר המקדש, ומה חסר לו הכרה בירושת ארץ-ישראל, ובחסד ה' שבענין כולו. אף על פי כן רואים אנו, כי בלי אמירת הפרשה, לא היה מגיע כלל להשלמות. והאמירה וההגדה של הדברים הפשוטים והידועים והמסבבים אותו כל כך, זאת תשלימהו, - ובלעדי האמירה "אינו עומד בארץ-ישראל", ואינו משיג השלימות כלל בענין. ואף שעומד ונמצא בתוכה זהו כוחה של הפה.

ועכשיו נבין גודל ענין התפילה,-אשר לכאורה מה מחדשים בתפילה, הלא הדברים ידועים ומפורסמים, ענין גדלות השם יתברך וחסדיו, ושאר הענינים, ידועים מאוד. אך בראותינו גודל השלמת האדם ע"י דבור פיו, אף שהדברים ידועים ומפורסמים בתכלית ... ובהגידו הדברים הללו הכל-כך מפורסמים ומורגשים בדברי פי,- ואם כי אמנם אינו מחדש כל דבר! אעפ"כ תבואהו עי"ז השלמות הגדולה. וכן ענין התפילה אף שאינו מחדש דבר,- אעפ"כ הנהו משתלם באמרי פיו בתכלית השלימות"

המביא ביכורים נמצא במקדש, נמצא בארץ ישראל, אבל אם לא יגיד את הדברים, הם לא יהפכו להיות חלק ממנו. לאור זאת חשוב, שכל אדם שמרגיש רגש מיוחד- שיעשה מעשה ויקבע רגשות אלו בתוכו. לכן ממליץ אני באירוסין, כשהחתן והכלה מוצפים ברגשות תודה לבורא העולם ושמחה, לקרוא בציבור "ברכי נפשי", כדי לקבע רגשות אלו בתוך האדם.

בימים נוראים, כאשר תרגישו רוממות, קבלו מיד קבלה. תקבעו את הדברים, בקבלה באמירות במעשים, זה אומר רבנו ירוחם. לאור זאת נבין מה מטרת התפילה. לא לחדש לנו ידיעות, אלא להחדיר לליבנו שה' הוא גדול ונורא והוא שמנהיג את העולם.

אני מבקש לסכם את הדברים. עבודת הרגש פירושה להפנים תובנות שכליות, וכן לעשות מעשים כדי לקנות ולהפנים רגש זה. אם האדם קונה את הרגש, אז זה נהפך להיות חלק ממנו. כך הוא יגיע ל"ואהבת את ה' אלוהיך", "ואהבת לרעך כמוך", ול"ואהבת את הגר היתום והאלמנה". כך הוא יגיע לעבודת אלול "אני לדודי ודודי לי".

יהי רצון שבבית המדרש הנפלא שלנו, עם עמל התורה העוצמתי ,השילוב של שכל ורגש-לימוד התורה ועבודת ה', יביא אותנו להתעלות במעלות התורה ובמעשים, לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.