שיחה לפר' כי תצא - מטרת חיינו

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

יש בפרשה שלנו דין מאוד מעניין "בן סורר ומורה נידון על שם סופו".
"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב.... תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה, יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" (תלמוד בבלי, מס' סנהדרין, ע.)
כלומר, כעת הבן סורר ומורה לא חייב מיתה, הוא רק גונב ומלסטם את הבריות, אלא הורגים אותו לאור העתיד. וקשה, מה פתאום הורגים אותו, מדוע לוקחים ממנו את העולם הזה?! תשובה- העיקר זה לא העולם הזה, אלא העולם הבא, ואם נשאיר אותו בעולם הזה, לא יהיה לו עולם הבא, כי הוא ירצח. ואנחנו עושים איתו חסד, כי אם נהרוג אותו כעת, יהיה לו עוה"ב, ואם לא , לא יהיה לו.

זה כבר בפני עצמו נקודה שצריך לחשוב עליה. אצלנו בפירמידה, החיים הם העיקר. מי לא רוצה לחיות. הנידון על שם סופו אומר שהעוה"ב הוא העיקר.העולם הזה תפקידו לקנות את העולם הבא. מסביר הרמח"ל בספרו דרך ה', שה' יכול היה לברוא את האדם ישר לעולם הבא בלי להביאו לעולם הזה כלל, אך ה' רצה שהאדם יקנה את דרגתו בעולם הבא ולכן הביאו לעולם הזה. חייבים אנו לא לפספס את מטרתנו בעולם הזה – קניית העולם הבא.
יש דין "ונקדשתי בתוך בני ישראל". גוי שאומר ליהודי שעליו לעבוד ע"ז או שייהרג, על היהודי להיהרג. בא ר' אלימלך מליז'נסק וכותב לחסידיו כתב עם עצות "צייטל קטן", ואומר להם שבכל יום ידמיינו כאילו הם עומדים להיהרג על קידוש השם, ובכך יקיימו מצווה זו. כשראיתי זאת, שאלתי את עצמי-מה הרעיון לדמיין כל יום סיטואציה זו? הרי ב"ה כמעט כל היהודים לא יקרה להם שגוי אכן יבוא בפועל וירצה להורגם, וא"כ מה החשיבות לדמיין זאת כל יום? אלא שר' אלימלך מליז'נסק הבין שכאשר אדם כל יום משנן לעצמו שהוא מוכן למות על קידוש ה', המחשבה הזאת נותנת לו הסתכלות אחרת על חייו, ומסבירה לאדם מה חשוב באמת, ומה מטרת חייו כאן בעולם הזה.

הסיבה שלא תמיד אנו ממוקדים בעוה"ב ובחשיבותו, נובעת מכך שיצר הרע של דורנו הוא נוחות ועצלות (וכרגיל לא מכוח אידיאולוגיה ההפוכה לדת), והנוחות ועצלות גורמים לכן שלא נתאמץ בקניית העולם הבא אלא נתמקד בהווה ובהנאות.

היחס בין עולם הזה ועולם הבא, נמצא גם פרשה שלנו אצל העמוני ומואבי האסורים לבוא בקהל אפילו דור עשירי, מול מצרי המותר בדור שלישי.

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְקֹוָק גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם.. וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר.. לְקַלְלֶךָּ: לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.. דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק"

רש"י מסביר את ההבדל בין עמוני ומצרי:
"הא למדת שהמחטיא לאדם- קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (רש"י)
שוב היחס בין עוה"ז לעוה"ב- המחטיאו קשה יותר מן ההורגו. ההורגו מפסידו מן העולם הזה אך יש לו עולם הבא. לעומתו המחטיאו לוקח ממנו גם את העולם הזה וגם את העולם הבא, כי החטא גורם שיש לו פחות עולם הבא. והיות ואין הוא משתדל לקנות את העולם הבא, ממילא הוא לא מקיים גם את תפקידו בעולם הזה, וממילא הוא מפסיד לו גם את העולם הזה.

לרשב"א בא יהודי ואמר לו שיש יהודי אחר שהוא מכיר שרוצה להשתמד, ואם הוא ייסע אליו בשבת ויחלל שבת הוא מאמין שהוא יוכל לגרום שלא ישתמד. הרשב"א התיר לו לחלל שבת כדי שיציל אותו רוחנית, בהבנה שפיקוח נפש רוחני הוא לא פחות חשוב מפיקוח נפש פיזי.

חשוב שנבין בישיבה את חשיבותו של לימוד התורה, ונבין את ההכרח ללימוד זה.

שואלים המהר"ל ו"שפת אמת", הרי בישמעאל לא נוקטים כלל זה של "נידון על שם סופו", שהרי כתוב:
"אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו, רבון העולמים, אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?! אמר להם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם, איני חב את האדם אלא בשעתו״ (בראשית רבה, נ"ג, י"ד).
המלאכים שואלים את הקב"ה למה ישמעאל לא נידון על שם סופו? הרי עתידים בניו לעשות צרות לעם ישראל, ואומר להם הקב"ה שעכשיו ישמעאל בסדר, ולכן עושה לו נס. וצריכים להבין מה ההבדל בין ישמעאל לבן סורר ומורה? אלא שישמעאל מתפלל ובן סורר ומורה לא מתפלל.
"וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ . וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם . (בראשית כ"א, ט"ז-י"ז)
נבדוק מה היתה תפילתו של ישמעאל:
"ועייפה נפשו של ישמעאל בצמא, והלך והשליך את עצמו תחת חרולי המדבר להיות חרשן עליו, ואמר: 'אלהי אברהם אבי, יש לפניך תוצאות מים. קח את נפשי ממני, ואל אמות בצמא'" (פרקי דר' אליעזר, כ"ט)
ישמעאל אומר לקב"ה-אתה המנהיג, אני מתייסר, בבקשה קח את נפשי כעת מיידית ולא אתייסר. הוא בכלל לא מבקש לחיות אלא למות כמה שיותר מהר. ובגלל שהוא מתחנן לריבונו של עולם, בגלל שהוא מבקש, ויוצר קשר של תחינה ובקשה עם ריבונו של עולם, לכן הוא זוכה לחיים.
גם הגר מתפללת, אבל ה' נענה לתפילתו של ישמעאל. הגר לא מתחננת, היא אומרת "מגיע לי". וכן כתוב במדרש:
'אתמול אמרת לי: הרבה ארבה את זרעך וגו', ועכשיו הוא מת בצמא?!" (בראשית רבה, נ"ג)
ישמעאל לא שם את עצמו במרכז, הוא שם את הקב"ה במרכז. יש דו שיח עם ריבונו של עולם. ברגע שיש תפילה, אין את הכלל של נידון על שם סופו.

בעומק הדברים, בן סורר מורה שמלא תאוות והנאות החיים, וכלל לא מרגיש את הצד הרוחני שבו, הסיכוי שיחזור בתשובה הוא אמנם קיים אך הסיכוי לכך הוא מועט, ולכן עדיף להורגו כדי שיזכה לעולם הבא.

ישמעאל שחי את הקשר עם ריבונו של עולם, היה בעל סיכויים רבים יותר לחזור בתשובה, ולכן לא אומרים כלל זה, וכן זוהי כוחה של תפילה שהיא נענית ומתקבלת.

אני חושב שלפעמים אנחנו לא מבינים מספיק את חשיבות התפילה. בסדרים אנו מתאמצים להבין, ומבינים שבלי לימוד נהיה "עם הארץ". אבל את מהות התפילה אנו לא מבינים דיו, כי כלפי חוץ זה נראה כאילו כל יום אנו עושים את אותו דבר ואין התחדשות, ולכאורה האדם לא גדל מתפילה. אלא שחז"ל ממשילים את מערכת היחסים שלנו עם ריבונו של עולם לחתונה. שימו לב איזו קרבה אינטימית. אין לך דבר גדול יותר מנישואין.

תארו לכם שאתם מתחתנים עם פרופסורית שכתבה מספר ספרים טובים לפני שהתחתנה, ואתם כל יום קוראים את הספרים שכתבה ואת הפתרונות שכתבה לבעיות שבהם היא מתמחה. אבל אם אין לכם דיאלוג איתה, למרות שאתם יודעים מצוין מה היא חושבת על נושאים רבים, הרי מובן לכולם שנישואין אלו יהיו חסרים,שהרי אין דיאלוג בין הבעל והאשה.
תפילה יוצרת את הקשר. אתה פשוט אומר לקב"ה את המילה "אתה". אתה מפתח את הצד הרגשי. כשם שנישואין שבנויים רק על שכל אינם נישואין. קשר כזה איננו קשר, כן קשר עם ה' חייב להיות גם שכלי וגם רגשי.

יתירה מזאת. ההבדל בין הגר לישמעאל, שהגר שמה את עצמה במרכז וישמעאל שם את הקב"ה במרכז. בלימוד אנחנו שואלים, מתבטאים, יוצרים ומחדשים. שמים את עצמנו במרכז, ואולי זה חייב להיות כך. אבל מי שלא מתפלל חסר לו הפן השני. שהקב"ה הוא מנהיג את העולם והוא מחייה אותי והוא אבא שלי, ואני מתבטל אליו.

היו לי הרבה מקרים שבאו אליי אנשים עם קושי גדול, כל מיני דברים שעברו בחיים. וראיתי את ההבדל בין כאלה שראו בקב"ה את אבא שלהם, שרוצה בטובתם. ואז גם מי שלא מבין כיצד זה טוב, אך עצם העובדה שברור לו שאם ה' עשה לו זאת סימן שלו עצמו זה טוב- נותן לאדם הרבה כוחות להתמודד. ומי שלא מרגיש שה' הוא אביו, קשה לו להתמודד.
מי שלא מעצים את תפילתו לא מקבל את הדושיח, את פעולת הרגש, ולא מקבל את התחושה שהקב"ה מנהיג את כל העולם ואנו בניו, והוא רוצה תמיד בטובתנו, וזו תחושה שיוצרת המון ביטחון, והסתכלות אחרת על חיי האדם.

ברצוני לברר. איך באמת האדם יכול להגיע להבנה שהרוחניות היא העיקר בחיים, לימוד תורה ותפילה?
נראה את התשובה מתוך עיון בפסוקים על מצות השבת אבידה:
האלשיך שואל על הפסוקים הבאים:
לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:(דברים כ"ב, א'-ג')
שואל האלשיך בתורת משה, מדוע כתוב "השב תשיבם" (כפל), וכן למה צריך כ"כ הרבה דוגמאות (שה, חמור, שמלה)? ומדוע כתוב "לא תוכל להתעלם"? הרי אפשר, אבל אסור!
וכן ממשיך האלשיך:
"ולעניין הכתובים אומר כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל במצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ולהשרישו בה קו לקו, עם היות שקשה הדבר בעיני בני אדם לייגע בעד זולתם, כי מי יראה אבדת אחיו שורו או חמורו ויהיה מחמר אחריו עד גשתו עד אחיו ויניח כל עסקיו. על כן אמרה תורה 'לא תראה את שורו או את שיו נדחים והתעלמת מהם' בטבעך, כי כן דרך בני אדם, כי אם 'השב תשיבם' כלומר 'השב' פעם אחת ואחר כך 'תשיב' פעם אחרת אם יצטרך. כי בראשונה על הכרח צווי התורה ואחר כך אתה 'תשיבם' מעצמך, כל כך תחפוץ עשות רצוני כי עשית המצווה פעם אחת תגרור להיטיב לבך לעשותה פעם שנית, וגם 'אם לא קרוב אליך' תשמרנו ב'ביתך עד דרוש אחיך אותו'."
"והנה עד כה עשית המצוה בבהמה טהורה שלא ירע בעיניך באמור כי נוסף על השבת אבידה גם יכמרו רחמיו על בהמה טהורה ליטפל בהן בל ישארו נדחים. אך עתה אחר שהחלות לעשות מצוה זו בטהורים מובטחני בך ש'וכן תעשה לחמורו' עם שהיא בהמה טמאה. ועדיין אפשר שיהיה רצון טוב במצוה למה שהוא בעל חי משום צער בעלי חיים, אך מזה ימשך לך ש'וכן תעשה לשמלתו'. ואחרי ששלשת במצוה מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה שמעצמך 'לא תוכל להתעלם', שאפילו יהיו לך עסקים רבים או תהיה זקן ואינו לפי כבודך לא תאמר פטור אני. כל כך תהיה המצוה חביבה בעיניך ש'לא תוכל להתעלם' מעצמך ותעשנה". (תורת משה-האלשיך)

לפי האלשיך בפעמים הראשונות יהיה קשה לקיים מצווה זו. קשה לאדם להקדיש זמן רב ולטפל באבידה של חברו. אבל התורה רוצה להשריש בנו את הידיעה וההרגשה שמי שאיבד את זה הוא אחיך. אם היית יודע שזה אח שלך היית מתאמץ. איך התורה עושה את זה? "השב תשיבם"- עשה זאת פעמים רבות עד שתגיע למצב שזה יהפוך לחלק ממך, ואם תגיע אבדה ולא תרים אותה, תתייסר ולא תוכל לישון בלילה. עשה זאת בהדרגה. בתחילה תעשה זאת עם בהמה טהורה, אח"כ עם בהמה טמאה, אח"כ עם חפץ דומם. עשיית המצווה פעמים רבות לא רק שגורמת שאין כל קושי, אלא מביאה את האדם נפשית למצב של "לא תוכל להתעלם", שזה נהפך להיות חלק ממנו ומאישיותו, והוא לא מסוגל לחיות בלי זה. ואפילו אם הוא פטור כגון זקן ולא לפי כבודו, הוא ייעשה את המצווה.

אני רוצה לקחת את הדברים למה שקורה בבית המדרש. כל מי שחוזר מהחופש, מהצבא, מתחיל את הלימוד, זה קשה. אבל צריך להגיע לאהבת הלימוד, להבנה שזה חמצן ואי אפשר בלי זה, אחרת לא נעשה את ייעודנו ותפקידנו בחיים. ולכן "השב תשיבם", רק עוד לימוד ועוד לימוד ובהדרגה, שבהתחלה מחדשים ויוצרים פחות, ואז יותר ויותר זה יגרום שלימוד התורה יהפך להיות תעודת הזהות שלנו וחלק מאישיותנו, עד שנתייחס לתורה כחמצן מתוך אהבת הלימוד ולא נוכל בלעדיה.
חשוב שנדע שהקושי והאתגר הם מה שבונים, והקושי גורם שהאדם קונה את הדבר. כולנו מבינים את זה בצבא. אם הצבא היה הכי קל בעולם, הוא לא היה בונה חיילים כמו שצריך. הקושי הוא מה שבונה. לכבוש יעד. יש ישיבות שוויתרו על לימוד העיון. אני חושב שזו טעות. אם הלימוד לא יהיה מאתגר, וברמה גבוהה, זה לא יהפוך לקניינו של האדם.

יהי רצון שנזכה לדו שיח אמיתי וכנה עם ריבונו של עולם, ונעצים את הקשר הרגשי עם בורא העולם, נכבוש יעדים רבים, וכן נזכה לאהבת הלימוד ולהשרשת לימוד התורה בתוכנו, וכך נזכה אי"ה לשמחתה של תורה.