שיחה לפרשת חקת - מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְקֹוָק וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" (במדבר כ' ז-י"ג)

אחת הפרשות הקשות לדעתי בתורה. משה רבינו מנהיג 40 שנה את עם ישראל, מלמד אותם את תורת ה' חוקיו ומשפטיו, מקבל לוחות ושובר אותן מתוך הרגשת אחריות ומנהיגות, מנהיג בכל קנה מידה. ופה בפרשה מקבל עונש עם סיבה " יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מה החטא שמשה עשה? מה הפרופורציה בין החטא לבין הסיבה ש"לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי"?

רש"י כותב שמשה נענש כי היה צריך לדבר אל הסלע ולא להכותו. אבל פשט זה דורש בירור. מדוע משה משנה מציווי ה', הרי משה היה עבד ה', אז מדוע שינה ממה שה' אמר לעשות?

מה זה קשור לחוסר אמונה?

הרמב"ם במורה נבוכים טוען שמשה נענש כי משה אמר את הדברים דרך כעס, ומנהיג לא יכול לכעוס. כעס אין בזה דרך חינוך. אבל אין כאן הסבר מדוע זה חוסר אמונה.

הרמב"ן אומר: היה משה צריך להדגיש שהקב"ה יוציא מים ולא "נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". ובני ישראל כביכול חשבו שמשה הוא כמו אלוק, ולכן זה מובן שזה קשור לחוסר אמונה.

המהר"ל אומר בסגנון של הרמב"ם שמשה כעס, ומסביר מה הקשר בין הכעס לחוסר אמונה. וכך כותב המהר"ל:

"ופירוש זה כאשר אמר משה שמעו נא המורים דרך כעס, וכן מה שהכה הצור פעמיים הכל דרך כעס, ודבר זה לא היה ראוי לו כי מאחר שעשה הקדוש ברוך הוא נס ראוי היה לו להתחזק ולהתגבר באמונה בהקדוש ברוך הוא. ואם היה מתחזק ומתגבר באמונה, היה מתחדש לו השמחה לא לעשות דרך הכעס... כי הנס שנעשה להם להוציא המים מביא האמונה, והיה למשה ולאהרון להתחזק באמונה במקום הזה וזה לא היה כן כמו שאמרנו, וזהו יען אשר לא האמנתם בי להקדישני" (מהר"ל גבורות ה' פרק ז)

המהר"ל אומר לנו יסוד. לימוד תורה צריך לגרום לשמחה. אדם נמצא בשמחה כשהוא בשלמות. חסרון מביא לידי עצבות. יהודי בלי תורה הוא לא שלם. כשאדם מתקרב לה' אדם צריך להיות בשמחה עצומה. חידוש סברא מביא לידי שמחה.

הנס של המים היה צריך להביא את העם לידי מצב של אמונה גדולה ושמחה, וברגע שיש כעס זה פגיעה באמונה ובוודאי בשמחה. אווירת הכעס שמשה יצר זה פגע באמונה. היה מצב של לחץ ועם ישראל לא התקרב לה' בגלל הלחץ שנוצר. כלומר אווירת הכעס של משה גרמה שגם הנס של הוצאת המים לא הביא את בני ישראל לתוספת אמונה, וזה הכוונה " יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי", כלומר לא גרמתם שיאמינו בי יותר.

אחד הדברים שצריך לייחד את ישיבתנו זה לימוד מתוך שמחה. הישיבה צריכה להיות בית חרושת של שמחה. זה צריך להיות הבשורה שלנו לעם ישראל.

אם אני מנתח את ישיבות ההסדר, הנני מוצא ישיבות בעלות שמחה אבל הלימוד לא מספיק בעמלות ורצינות, ויש ישיבות למדניות אבל בלי שמחה. והשאיפה שלנו צריכה להיות לימוד יצירתי עמוק ורציני עם שמחה בשילוב האמיתי. זה מחייב אותנו להרגיש את השמחה הזאת. אסור לנו למרות שאנו ישיבה שמרנית לא לבטא את השמחה. גם כשלא נמצאים בישיבה צריך לשדר למשפחה את שמחתנו בתורה.

כותב המהר"ל:

"כאשר האדם הוא בשמחה הוא בשלימות ועי"ז מקבל התורה שהיא שלימות" (מהר"ל דרך חיים)

אדם ללא תורה, הוא לא שמח. ה' ברא את היהודי כך, שאם נפשו לא מקבלת תורה-מזון לנפש, היא מרגישה ריקנית.

המהר"ל כותב:

"השמחה היא שמוציאה אל הפעל, ואם האדם אינו עוסק בתורה והוא יושב דומם זה מפני שהאדם בכח ולא בפעל. אבל בעת השמחה כל אדם בפעל כי זהו ענין השמחה מוציאה נפש האדם לפעל" (מהר"ל חידושי אגדות)

אדם פסיבי לא יכול להיות שמח. הקב"ה ברא את האדם שהפעילות ונתינה לאחרים יוצרת שמחה.

בתהילים כתוב:

"אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים פרק צז פסוק יא)

מי האדם השמח? אור זרוע לצדיק. מה הקשר?

עונה האור החיים הקדוש:

"המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו.. על כן ישרי לב שמחים תמיד"

הרבה פעמים אומרים בחורים, אם היה לי יכולת כמו אחרים הייתי יותר מאושר. אבל הבחורים לא מבינים שכל אחד מקבל מה שמתאים לו מהבורא ואיתם צריך לפעול להגיע לשלימות ולשמחה. כל בחור צריך לקדש שם שמים עם תכונותיו הוא ובזה הוא מגיע לשלמות ושמחה יותר וזה תפקידו בעולם. אדם צריך להיות שמח עם מה שיש לו. ולכן "ולישרי לב שמחה". רק מי ששמח בחלקו יכול להגיע לשמחה אמיתית.

כותב הרב קוק:

"כאשר אדם מגיע לדרגה של 'עשה רצונו כרצונך' שרצונו הוא תמיד לעשות רצון ה'- הרי הוא מיושר ע"פ הרצון האלוקי-אדם כזה שרוי בשמחה משום שרצונו האמיתי מתגלה באורחותיו" (עולת ראיה)

מה זה "ישרי לב"-אדם שעושה מה שהקב"ה רוצה שיעשה. השאיפה צריכה להיות, שבכל שאלה והתלבטות בחיים המחשבה הראשונה צריכה להיות, מה ה' היה אומר לי לעשות. אדם שחי בהרגשה שהוא עושה רצון ה' מגיע למדרגה ש "ולישרי לב שמחה".

יש מעכבי שמחה:

א.אדם שלא שמח בעצמו, שמסתכל על "דשא" אחרים לא יכול להיות שמח.

ב. אדם שלא עושה רצון ה'. אדם שחי בשביל העולם הזה. אדם שלא מתמלא בתורה לא יכול להיות שמח.

ויש מעכב נוסף והוא בלבול מחשבתי.

כותבת הגמ':

"שאלו תלמידים את ר' שמעון בר יוחאי מדוע לא ירד מן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים" (יומא ע"ו.)

הגמ' מסבירה שבנ"י התלוננו כי הם לא הבינו את דרך ה'. והם לא הבינו כי בגלל שדווקא ה' אוהב אותם הוא דאג להם למן כל הזמן. אדם שחי בבלבול מחשבה הוא לא יכול להיות בשמחה. גם בלימוד, אם אדם לא יוצא עם דברים ברורים, הוא לא שמח. אני מציע לסכם סוגיות אפילו יום יום וכך לא יהיה בלבול בלימוד. אם אין יופי והרמוניה וסדר אין שמחה.

כותב האבן עזרא:

"...ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה. כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים. ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אע''פ שהיא יפה. כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו. רק כאשר חלק לו השם...כי ידע שהשם לא רצה לתת לו. לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו..." (אבן עזרא שמת כ' י"ד)

אדם חומד כי הוא לא מבין שה' נותן דברים דווקא לאחרים ולא לעצמו, כי לו דבר כזה לא טוב, ובשבילו זה כמין רעל.

הרבה אנשים מחמיצים את השמחה כי הם מסתכלים על פרטים ולא בראיה כללית. אדם צריך להתחנך להסתכל על הכל בראיה כללית ולא נקודתית.

כותב קדושת לוי:

"והנה יש שני בחינות במוכיח שמוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא ברוך הוא, אחד שמוכיח בדברים טובים דהיינו שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור מחצב נשמתו אשר באמת נשמת ישראל חצובה למעלה מכסא כבוד וגודל הנחת רוח אשר להבורא יתברך כביכול ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר בכל העולמות בעשות איש ישראל מצות הבורא בזה, ובזה התוכחה מטה את לב בני ישראל לעשות רצון הבורא ב"ה לקבל כל איש מישראל עול מלכות שמים עליו. ויש שמוכיח את ישראל בדברים קשים ובדברי ביושים, עד שהם מוכרחים לעשות רצון הבורא. והחילוק שביניהם, זה שמוכיח את ישראל בטוב מעלה את נשמת ישראל למעלה למעלה ומספר תמיד בצדקת ובגדולת ישראל כמה גדול כוחם למעלה, וראוי הוא להיות מנהיג על ישראל, וזה שמוכיח את ישראל בדברים קשים אינו בבחינה הזאת. והנה זה שמוכיח את ישראל בטוב ומספר תמיד בגדולי ישראל וצדקתם, אז כל הדברים הנבראים בעולם צריכין לעשות מעצמם הרצון של ישראל לדבר שנבראו דהיינו בשביל ישראל, אבל אם אינו מספר ומעלה צדקת ישראל אז צריך להכריח כל הנברא בהכרח גדול לעשות מה שנברא, דהיינו לעשות רצון ישראל. והנה משה אמר בכאן שמעו נא המורים, הוכיח את ישראל בדברים קשים, ולכך הוצרך להכות את הסלע לעשות מה שנברא, כי אילו היה מעלה את ישראל כנ"ל וכמו שהיה כוונת הקדוש ברוך הוא ודברתם אל הסלע, כי אז היה מדבר אל הסלע: "אתה שנבראתה בשביל ישראל והם במעלה גדולה צריך אתה לעשות מה שנבראת"- דהיינו להוציא מים לישראל. אבל עתה שהוכיח את ישראל בדברים קשים שמעו נא כו', הוצרך להכות את הסלע לעשות רצון ישראל, ונמצא זה גרם את זה, וטעם אחד הוא. וזהו הרמז יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, כי זה שמוכיח את ישראל בטוב יכול גם הוא להשיג את העם זה השכל, וזה הרמז להקדישני לעיני בני ישראל כמאמר חז"ל (שהש"ר פא כג עיני) עדה חכמי עדה שגם הם ישיגו זה השכל" (קדושת לוי פרשת חקת)

בגלל שמשה הוכיח בדרך כעס, גרם למשה להכות את הסלע. אם היה מוכיח דרך נחת היה מדבר אל הסלע. אדם שכועס הוא מוריד את הבריאה. כל הלימוד צריך להיות דרך קירבה ושמחה. עצם זה שמשה כעס ואמר "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים", גרם להורדת כל הבריאה, וזה גרם לכך שמים יצאו רק ע"י הכאה. אם משה היה משבח את בני ישראל, הוא היה זוכה להעלות את הבריאה ואז הסלע היה מוציא מים ע"י דיבור, כי דברי משה היו מעלים את כל הבריאה.

הרבה מתחים שקיימים בין ילדים להורים נובעים כי הילד מרגיש שההורים לא נותנים בו אמון למרות שההורים חושבים הפוך.

א.צריך להסתכל בראיה כללית ולא בדרך פרטית. לא לרדת על עצמנו אלא למצוא את הדברים הטובים שלנו ולהתעלות.

ב.להבין שמי שחל בבלבול לא יכול להיות בשמחה. אין שמחה אלא בהתרת הספקות. צריך לדעת מה חשוב בחיים. צריך ללמוד בצורה מסודרת. מי שפסיבי ולא אקטיבי לא יכול לבוא לידי שמחה. מי שאין בו תורה לא יכול להיות בשמחה.