שיחה לפר' ויגש: אדם לעמל יולד
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור אנחנו נמצאים בבירור בעקבות חנוכה, על היחס לתרבות המערב. האחים רואים את יוסף עושה מעשה נערות, והוא מסלסל בשערו. האחים אינם עושים זאת וכועסים על יוסף הנער, ומסתכלים עליו כמושפע מהתרבות המצרית, והיתה להם ביקורת על כך. אבל בפגישה עם יוסף במצרים הבינו שיש לסלסול של יוסף תפקיד חשוב בעבודת ה' של יוסף. מצד אחד יש ערך לתרבות המערב-"חכמה בגויים תאמין", ומצד שני סכנות רבות. אחת הסכנות שעליה אני מבקש לדבר היום היא, שבתרבות המערב הכל בא במהירות ללא עמל, והאדם "שנחשב" הוא זה שמרוויח הרבה ובזמן הקצר ביותר. ואילו לקנות תורה, להצליח בזוגיות, חינוך ילדים, הם תהליך הלוקח זמן רב ועמל רב. החשש הוא שנהיה מושפעים בכך שלא נרצה לעמול קשה בחיינו.
בפרשה שלנו יש מסר גדול..
"אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער שנאמר +במדבר כ"ה+ וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב +בראשית ל"ז+ וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ונאמר +בראשית מ"ז+ וישב ישראל בארץ גשן ויקרבו ימי ישראל למות" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו עמוד א)
"ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה"(רש"י בראשית פרק לז )
מה רע שיעקב מבקש לישב בשלוה? מה רע שלא יהיה לחץ?
נעמיק יותר. אומר המדרש:
"מלמד שחשב יעקב בדעתו ואמר: כבר אמר הב"ה לאברהם להיות בניו גרים, הרי אני הייתי גר עשרים שנה בבית לבן משועבד בצאנו, וכיון שראה שעשו הלך לעיר אחרת אמר: בזה יתקיים שעבוד ארבע מאות שנה, ונתישבה דעתו. אמר הקב"ה: מחשבתי עמוקה ממחשבתך, שנ' כי לא מחשבותי מחשבותיכם (יש' נ"ה, ח'), מיד הביא עליו עלילה על ידי יוסף" (מדרש ילמדנו ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קנג )
יעקב חושב שהגאולה הגיעה ואז אפשר לנוח. אומר לו הקב"ה לשלב הזה מגיעים רק בעולם הבא –"צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם ונהנים מזיו השכינה".
מסביר המהר"ל לאור המשנה באבות: "כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", מדוע בעולם הזה העיקר חייב להיות העמל.
"וזה כי החטא והעון נמצא כאשר יש כאן ישיבה ואין כאן עמל. ודבר זה רמזו חכמים בפרק חלק (סנהדרין ק"ו, ב') אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר בו וישב אינו אלא לשון צער וישב ישראל בשטים מה כתיב בתריה ויחל העם לזנות וישב יעקב מה אירע מכירת יוסף וישב ישראל בארץ מצרים מה כתיב ויקרבו ימי ישראל למות וישב ישראל ויהודה לבטח מה כתיב ויקם ה' לשטן לשלמה, ובמדרש (ב"ר פל"ח) מפרש עוד וישב ישראל בשטים אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה, שנאמר וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק ע"כ. ובמדרש זה בארו ענין הישיבה שגורמת תקלה לאדם, וזה כי האדם שהוא עמל הנה כאלו לא נמצא בפעל השלימות מצד העמל שיש לו, ומי שאינו בשלימות בפעל הנה עומד אל ההשלמה ולא ימשוך אחר זה חסרון, אבל כאשר הוא יושב ונח כאלו הגיע כבר אל ההשלמה וימשוך אחר דבר זה העדר וחסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו חסרון, ולפיכך ימשוך חסרון והעדר אחר זה. ואין דבר זה דומה כאשר האדם בעמל וחסר השלמה והוא עומד אל ההשלמה כי מאחר שהוא עומד אל ההשלמה אין דבק בו חסרון, ודבר זה רמזו בפרק חלק (סנהדרין צ"ט, ב') דאמרינן שם יצר הרע מאימתי נתן באדם ואמר שנתן בו משעה שיוצא ממעי אמו דכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו חסר כתיב משננער לצאת מבטן אמו נתן בו יצר הרע, ומעתה יקשה לך למה דוקא משיוצא לאויר העולם, אבל יש לדעת כי טעם זה כמו שבארנו, כי יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות כמו שאמרו בפ"ק דבבא בתרא (ט"ז, א') והיצר הרע שנתן באדם הוא עצמו השטן והמלאך המות שמביאים האדם אל ההעדר והמיתה והכל הוא ענין אחד, ולפיכך כל זמן שלא יצא האדם לאויר העולם שלא נשלם והוא מתנועע אל ההשלמה, אין דבק בו ההעדר שהוא הפך ההויה ולא ימצאו שני הפכים ביחד, אבל תכף שננער מבטן אמו והוא נמצא בפעל בשלימות ואינו עומד אל הויה עוד, אז דבק בו ההעדר שהוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות שדבק בכל הנמצאים" (ספר דרך חיים - פרק ב משנה ב)
כשאדם עמל והוא מרגיש שהוא לא שלם, והוא ממוקד מטרה להתקדם, מיקוד המטרה גורם לו להתעלות ולא לצבור חסרונות. אם אדם חושב שהוא כבר הגיע למטרה, ממילא החסרונות מגיעים. כשאדם עמל הוא נבנה. בעולם זה כל הזמן צריך להיות בתנועה למעלה. החשש להתמכרות לתרבות המערב זה הורדת השאיפה למטה. חייבת להיות עבודה תמידית.
"וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב (בראשית רבה פד ג) וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רוגזו של יוסף וכו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה" (כלי יקר בראשית מז)
עמל לקניית קדושה מקומו בארץ ישראל. פה יש קדושה. בחו"ל אסור להרגיש תושב. אם הוא מרגיש שם תושב אז אין מספיק עמל לקניין קדושה.
(א)ולֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו:(ב) וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה:(ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו (בראשית מה א-ג)
אומר המדרש:
אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכח... יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו.. לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה(בראשית רבה פרשת ויגש פרשה צג)
יוסף לא מוכיח, בדיוק הפוך מתוכחה, הרי הוא אומר להם "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי", אם כן היכן התוכחה שעליה מדבר המדרש? אלא, "אני יוסף" זה התוכחה הגדולה ביותר. זה שחשבתם שאני לא קיים, היא התוכחה ששנים רבות חייתם בטעות.
אדם שלא עמל חי בטעות בעולם הזה, כי בלי עמל האדם לא יגיע לדביקות בבורא, ובלי עמל הוא לא יגיע להבנה מה תפקידו בעולמו. הקב"ה שלח אותנו לעמול בעולם הזה "אדם לעמל יולד". התפקיד שלנו להיות שליחים, לקדש שם שמים. אדם יכול לחיות כל חייו בטעות גדולה בעולם הזה אם הוא לא יעמול.
אומר השפת אמת. הטעות היא לא רק בשנים שהיה יוסף במצרים והאחים לא ידעו שהוא שם, אלא ביחסם לכתונת הפסים וסלסול שערו עוד כאשר היה נער.
"מה שנבהלו השבטים נראה ע"י שנתגלה הארת יוסף הי' הבושה מה שטעו בקדושת יוסף ע"י ההסתר. וזה עצמו הבושה לעתיד לבוא שיתגלה שעניני עוה"ז עצמם הם מלא קדושה בפנימיות. וזהו עיקר הבושה שצריך להיות לאדם כשמברר לעצמו שבכל דבר יש חיות השי"ת ואיך נוכל לעשות בכח השי"ת היפוך רצונו" (שפת אמת בראשית פרשת ויגש)
גם בעולם הזה יש קדושה. לכן אנו לא פוסלים הכל. אנו לא סוגרים את עצמנו. צריך לברר תמיד מה כן ומה לא. והאחים חשבו שצריך לפסול את הכל. הם לא הבינו שליוסף יש דרך אחרת בעבודת ה'. פתאום כעת כאשר היו במצרים, הם הבינו שלסלסול של יוסף יש תפקיד.
העמל חייב להיות אישי לכל אחד. מה שנכון ליוסף לא נכון לשבטים וכן להיפך. יש בחור שעמלו בעיון, ויש שמתחבר לעמל בבקיאות וההספק. ויש בחור שלימוד ההלכה היא עמלו. אמנם יש בישיבה מסגרת אבל לכל אחד יש חלק אחר בעמל, וכל אחד חייב למצוא את ה"ותן חלקנו בתורתך", ולהיות עמל כאן בבית המדרש, כדי שיקנה את מידת העמלות, ויתעלה כל חייו בקנית התורה ודביקות בבורא.
ההבדל בין אחד לשני מוצאים אנו גם בפגישה בין יעקב ליוסף שמתוארת בקצרה ממש לעומת הפגישה עם האחים המתוארת בארוכה: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד". למה לא מופיעים הרגשות של יעקב כלל במפגש חשוב זה?
"אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע: אמותה הפעם ..ומדרשו סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת" (רש"י בראשית פרק מו)
מה הפשט בקריאת שמע של יעקב ולא של יוסף? אם זה זמן ק"ש ששניהם יקראו? ואם זה לא זמן ק"ש שגם יעקב לא יקרא?
כותב המהר"ל:
"לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים (דברים ו, ד) ואהבתו (שם שם ה)"(ספר גור אריה על בראשית - פרק מו פסוק כט )
אדם רוחני מסתכל על הדברים בעיניים של אמונה. יעקב פוגש את יוסף "לך לראות את שלום אחיך בשכם"-שם יהיה אחווה ושלום. והאיש עונה "נסעו" –אין אחווה. יעקב מבין שהחלומות של יוסף כלל לא תתגשמנה. ולפתע רואה את דרכי הקב"ה שהם שונות ממחשבתו. יש ראיה אחרת למציאות. בוודאי שיעקב היה מלא רגשות בפגישתו עם יוסף, אך כאיש אמונה הרגיש התעלות עצומה בראיית דרכי ה'. הוא הרגיש כמה הוא חי בטעות בחושבו שהחלומות לעולם לא תתגשמנה. יעקב רצה שהרגשת האמונה החזקה שבה הוא נמצא הרגע תישאר בו כל החיים ולכן עשה מעשה וקרא קריאת שמע, כדי לקבע הרגשה זו לצמיתות.
אם כן צריך להבין, מדוע יוסף לא קורא קריאת שמע, כדי שגם אצלו תישאר הרגשת האמונה לצמיתות?
אומר השפת אמת:
"ויוסף אמאי לא קרא ק"ש. ונראה שזה בחי' יוסף שהי' בבית אדוניו המצרי. שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יתפרד כלל" (שפת אמת בראשית פרשת ויגש)
יוסף הרגיל עצמו לעבוד במצרים ולהידבק בה' גם ללא מעשים חיצונים. ולכן גם בפגישה זו הוא לא היה זקוק למעשה כדי שהאמונה תישאר לצמיתות. יעקב לעומתו כן היה זקוק למעשה. ושניהם תורת אמת. זה שונה מאדם לאדם. כל אחד עבודת ה' שלו שונה- יעקב זקוק למעשה ויוסף לעומתו לא זקוק.
לסיכום אבקש להדגיש ארבעה עקרונות שהתחדשו בשיחתנו היום:
א.בימ"ד צריך עמל גדול. ממוקד מטרה. אין דבר כזה "מיציתי". תמיד צריך תפקיד והתקדמות. אדם שלא מתקדם-מיד יורד.
ב.לעולם הזה יש תפקיד רוחני בעבודת ה' ואין להתעלם ממנו. יש חיות ודביקות בה' גם בעולם הזה וצריך לדעת להשתמש בו נכון.
ג.ייחודיות בעבודת ה'. מה שמתאים ליוסף לא מתאים ליעקב ומה שמתאים ליוסף לא מתאים לאחים. צריך עמל וכל אחד בדרך שלו.
ד.רובנו זקוקים למעשה כמו יעקב אבינו, כדי לקבע את עבודת ה'. חשוב שהישיבה תהיה מקובעת בתוכנו.
יה"ר שגם אנו נרגיש ונחווה את "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", כפי שהרגיש יעקב אבינו בפגישה עם בנו יוסף.
 האזן לשיעור |
הצפייה וההאזנה לשיעורים באתר זה מצריכים את התוסף של פלאש. אם אינכם רואים כאן את הנגן אנא גשו לכתובת זו והורידו את הנגן ללא תשלום. |
 הורדות |
|
להורדה יש לבצע קליק ימני ואז בחירה ב "שמור יעד בשם...": |