פרשת בהר - רשב"י והשמיטה
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור אנו נמצאים בעיצומה של שנת השמיטה. בשבוע זה אף נקרא את פרשת "בהר" שבמרכזה נמצאת מצוות השמיטה. זהו גם שבוע שבו אנו מציינים את ל"ג בעומר יום ההילולא של רשב"י. ברצוני לחרוז את שלשת התאריכים הללו ברעיון מרכזי הנוגע לעבודת ה' של כולנו.
נתחיל דווקא בדמותו המיוחדת של רשב"י. רבי שמעון בר יוחאי ידוע כאבי "תורת הנסתר", שכל מהותה הוא ההסתכלות על העומק החבוי בתוך הרבדים ה"פשטיים" העולים מהתורה. כמו כן אמרו חז"ל: "רבי שמעון דריש טעמא דקרא"- רבי שמעון מתבונן בטעמי תורה ומצוותיה ומסיק מכך מסקנות הלכתיות.
גם בעמדותיו ההלכתיות, ממחיש רבי שמעון את אופן הסתכלותו המיוחד. לשיטתו דבר שאין מתכוון פטור עליו ולעיתים אף מותר. לדוגמא: רבי שמעון מתיר לאדם לגרור חפץ כבד, על אף שייתכן שיחרוץ את הקרקע, ובכך לכאורה, יעבור על מלאכת "חורש".
לעומת רבי שמעון, רבי יהודה סובר כי:"דבר שאין מתכוון אסור"(מסכת ביצה י"ב) . שורש מחלוקתם נובע מכך שרבי יהודה בוחן את האדם על פי תוצאות מעשיו. אם אדם גרר כלי ובעקבות כך, למעשה, חרש את הקרקע, אפילו אם לא זו הייתה כוונתו, מחשיבו רבי יהודה כעובר על איסור "חורש". לעומתו, רבי שמעון, המסתכל על "פנימיות" הדברים, האדם נבחן על פי כוונתו , ולפיכך הוא מתיר את גרירת הכלי, על אף החשש שבחריצת הקרקע. זאת מאחר והוא בוחן את הנסתר, את תכליתה האמיתית של הפעולה. האדם הגורר רצה להעביר חפץ ממקום למקום. ייתכן שבכך חרץ את הקרקע, אך מטרת פעולתו הייתה העברת החפץ, ולכן מתיר רבי שמעון את הגרירה.
עמדתו של רבי שמעון מתבטאת באופן קיצוני יותר בדעתו בשאלת "מלאכה שאינה צריכה לגופה", שבה ייתכן כי שני אנשים פעלו אותה פעולה, אך אחד מהם, בגלל כוונתו, ייחשב כעובר על איסור, ואילו חברו לא. אף כאן רבי יהודה חברו חולק עליו ומחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי לשיטתו יש לבחון את הדברים במבחן המעשה והתוצאה.
תורה ודרך ארץ– אמצעי ומטרה
מסתבר כי גישתו זו של רבי שמעון בר יוחאי, היא הגורמת לו לחלוק על רבי ישמעאל בשאלת העיסוק בפרנסה ובחיי המעשה. רבי ישמעאל רואה את הדבר בחיוב: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". אך רבי שמעון בר יוחאי חולק עליו נחרצות.
"רשב"י אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! " (ברכות, ל"ה:)
רבי שמעון בר יוחאי כשיטתו מחייב אותנו להתבונן בתכלית האדם בעולמו, בתכלית ולא באמצעי, בעיקר ולא בטפל, בעולם הבא ולא בעולם הזה, בחיי תורה ולא בחיי המעשה.
והנה אמנם נפסקה הלכה כדעת ר"י "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", וכמסקנת הגמ' שם: "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, כרבי ישמעאל ועלתה בידם".
אכן, הנהגתו של ר' ישמעאל מתאימה יותר לרוב בני האדם. אך אין ספק כי גם רבי ישמעאל מכיר באתגר שהציב בדבריו:"הנהג בהם מנהג דרך ארץ". כיצד נתמודד או מהי התשובה שאנו נותנים לבעייתיות שבמרוץ הבלתי פוסק של החיים, והגלים השוטפים והשוצפים של חיי המעשה? ברור, שרבי ישמעאל בדבריו סומך על כך שאדם יעמוד במשימה הלא פשוטה של "עשה מלאכתך עראי ותורתך קבע"
כך כתבו הטור והשו"ע באו"ח סימן קנ"ו:
אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו; ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו
רבי ישמעאל סומך עלינו שנצליח לעשות תורתנו קבע ומלאכתנו עראי
אופייני שהרמב"ם אשר הוא עצמו דבק בשיטה ש"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ואל לו לאדם לעשות את התורה קרדום לחפור בה (וכתב בנושא זה דברים חריפים בפירושו לאבות ובהלכות תלמוד תורה) הרי שכאשר הוא מתייחס לסדר יומו של אדם, הוא מדבר שם כדבר המובן מאליו, על אדם העוסק במלאכתו שלש שעות ובתורה תשע!
כמובן בימינו כמעט לא ניתן להתפרנס מעבודה של שלש שעות. יתירה מזו, לזכות בפרנסה מכובדת צריך אדם להקדיש כמה שנים קודם על מנת להשתלם וללמוד את המקצוע וכו'.
למרות כל זאת השאלה שצריך כל אדם לשאול את עצמו בכנות "מהו העיקר בחייו" "היכן הוא נמצא במינעד ובסקלה של "קבע ועראי". אין הדבר נבחן בהכרח במספר השעות או נמדד כמותית, אלא אולי ובעיקר בשאלה היכן "הראש" מונח, ממה הוא מקבל את "החיות", ואת הסיפוק, האם בשעות העבודה (שאף הם צריכים להיות חלק מעבודת ה'!) הוא חולם ומצפה ללמוד תורה או שמא ההיפך מזה? אין ספק שרבי ישמעאל אף הוא מציב לפנינו אתגר קשה.
(במאמר מוסגר ראוי לציין, כי דווקא בנושא תלמוד תורה בחנו חז"ל תמיד את האידיאל מול מציאות החיים. לדוגמא: שאלת הנישואין לפני או אחרי תלמוד תורה, והכרעתם "הן לן והא להו". או אף השאלה שהעלנו לעיל בעניין "אל תעשה קרדום לחפור בה" וכמו שסיכם בעניין הכסף משנה פרק ג' מתלמוד תורה, ועוד).
שנת השמיטה
וכאן נכנסת לתמונה שנת השמיטה. שנת השמיטה היא שנה של עצירה-"חשב מסלול מחדש". שנה שבה עם ישראל כולו נוהג כרשב"י. אין חרישה, אין זריעה, וכו'. שנה שבעצם אנו פוסקים בה כרשב"י. כל זאת מתוך מגמה ובמטרה שכאשר נשוב לחיי המעשה הסוערים והאינטנסיביים, נוכל להתנהג כפי מה שרבי ישמעאל התכוון באמת. "הנהג בהם-בדברי התורה-מנהג דרך ארץ" פירושו שים לב וראה כיצד אתה מצליח לשלב את התורה שאמורה להיות מרכז חייך בתוך מעגל החיים. על סגולה זו של שנת השמיטה הרחיב הראי"ה קוק זצ"ל בדברים נפלאים ומרגשים בהקדמתו ל"שבת הארץ":
סגולת האומה-הטוב האלהי הטבוע בקרבה, סדר-העולם, החיים הישרים והטובים המתאימים אל הצדק והיושר, השקט והשלוה, החן והאמץ הממולאים בהסתכלות אלהית מקפת, כפי מה שהיא נמצאת בנשמת-האומה- אין חיי החול יכולים להוציאה מן הכח אל הפעל. חיים אלה במהומתם המעשית התכופה מסתירים הם את ההוד הרוחני של הנשמה האלהית, ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר והישר לתוך המציאות החילונית השולטת. דחיפת הגדול וההשתלמות של החיים צריכה שתצא אל הפעל על ידי נתינת-רווח, של הפסקה והתנערות. ממהומת החיים הרגילה...
צרך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה האלהית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלהי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי-החברה-של-חול עם העמל והדאגה, הזעף, והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו-שהיא..
שנת-שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה, "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה" שנת שויון ומרגע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל הישר האלהי המכלכל חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלהי שורר על כל אשר נשמה באפו... אין חלול קדש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות-יבולה של שנה זו וחמדת-העשר, המתגרה על ידי המסחר...
בשנה זו מתגלה צביונה של האומה בכליל הודה, במקור רוחה האלהי. והארה זו, הבאה אחת לשבע שנים, מושכת אחריה עליות אידיאליות אלהיות, שבהכשרן האטי של הנשמות הן הולכות וכובשות להן מקום בחיים, עד שהשקפות-החיים הנובעות ממנה נעשות יותר ויותר קבועות ומסוימות ופועלות.
אומה שלמה חיה ומתנהגת כרשב"י!
את הקו המרומם שבדבריו של הרב קוק ממשיך בעל "משך חכמה"(דברים ל"א) אף לתחילת השנה השמינית. בכך הוא מסביר את מצוות ההקהל שנקבעה דווקא לשנה שלאחר השמיטה. וז"ל:
כי בשנת השמיטה היו פנויים מטרדת המלאכה בשדה, כן מן טרדת המסחר שנשמט כל משה ידו, והיו פנויים לעבודת השי"ת כל העם כקטן כגדול, והיו דברי תורה הנשמעים להם נכנסים לאזנם בעומק ההבנה. ועוד כי כל התורה היא נסיונות להבדיל מן החמדה והתאוה והקנאה אשר החומר יכביד על הנפש. ולכן אחרי שחרישה וקצירה נאסר להם שנה תמימה, הלא בכליון עינים יביטו על זמן ההיתר לצאת איש איש אל כרמו ואל שדהו - אז מצוה להם להיקהל ולשמוע דבר ה' בירושלים בעזרה, למען ידעון דרך ה' בעשותם מלאכת שדה וכרם, ובהטבעם במצולות החמדות החומריות, להמתין עוד מעט לשמוע דבר ה'
לדברי "משך חכמה", רגע לפני שאנו שבים לחיי המעשה ואנו נתונים עדיין תחת הרושם הגדול והרמה הרוחנית אליה התרוממנו בשנת השמיטה, זהו הרגע המתאים להזכיר לנו מהו העיקר ומהו הטפל, מהו התוכן ומה המסגרת. זהו הזמן שנשרטט לנו את תוכנית הפעולה ואת מפת הדרכים,כיצד ננהג ונחיה בתוך המתח הזה בין המציאות המחייבת של "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" ובין הקריאה-הזעקה של "תורה מה תהא עליה"?!
יהי רצון שדמותו של רשב"י תעמוד מול עינינו בשנת השמיטה הזאת ובמיוחד בשבוע זה של ל"ג בעומר שבו אנו אף קוראים על מצוות השמיטה, והחוט המשולש הזה אולי יסייע לנו למצוא את שביל הזהב בין חיי התורה לחיי המעשה.
