פרשת חיי שרה: איש ואשה זכו שכינה ביניהם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור (השיחה לעילוי נשמת אלמוג שילוני ודליה למקוס)
רוב פרשתנו עוסקת בחיפוש של אליעזר עבד אברהם אחר אשה ליצחק, בבדיקה שלו למציאת אשת חיל התתאים לבית אברהם.
אני רוצה להתייחס לנתון העגום של עליית אחוזי הגירושין בציבור הדתי לאומי, ולהתחקות אחר יסודותיו וההתייחסות אלינו פה בבית המדרש. מסופר על הרב הירש שזוג באו אליו להיוועץ לגבי בנם היורד מדרך הישר, אמר להם הרב הירש שהגיעו מאוחר- ושלשאלה זו היו אמורין כבר להתייחס בבניית האישיות שלהם עצמם. גם בנושא זה של בניית בית – ההכנה אינה מתחילה כאשר הזוג נפגש אלא בעיצוב בניין האישיות של כל אחד ואחת.
לכן יש ארבע סיבות עיקריות לתופעה הזאת:
א) יוקר המחיה, צריכה אישית גבוה וכד' וממילא שאלת הפרנסה היא כה עיקרית ומרכזית עד שאיו פניות נפשית לבניין בית . אנשים רבים מעידים שהם כה טרודים בעבודתם עד ששאר המעגלים נדחקים הצידה.
ב) אין מספיק חינוך למידות במוסדות החינוך בשל התעסקות בידע המועבר לתלמידים, ובניין בית צריך לקום סביב מידת חסד, עין טובה, תשומת לב, רגישות ושאר מידות טובות.
ג) הדור הזה הוא דור של ריגושים, מתקשים בני הדור לחיות את חוויות השגרה כממלאות. החינוך ל"כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים" חסר.
ד) הדור הזה הוא דור של 'אקספרס'- דור של חד-פעמי. תהליכים שמתמוססים מול עינינו- ומצפים להכל שיגיע.
ומהר. אין הבנה של תהליכים. שלמרות שיש עליות וירידות צריך להסתכל על הדברים בפרספקטיבה ולהבין שבניית בית דורשת עבודה והשתדלות, זה לא בא מאליו ובלחיצת כפתור.
בפרשתנו יש התייחסות לכל הנקודות הללו.
נבחון כל נקודה ונקודה.
הפניות הנפשית
כאשר אליעזר מביא את רבקה מסופר ''ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וירא והנה גמלים באים. ותרא..," שואל הנצי"ב- מה כל הסיפור הזה חשוב? הרי בתורה רק נכתבו הדברים הדרושים לדורות. מה נלמד מסיפור זה לדורות? מסביר הנצי"ב:
ותשא רבקה בעודו עומד ומתפלל, והיה אז כמלאך אלוקים נורא מאד. והמבואר ברכה שראתה ידיו שטוחות בתפילה, כל כן נבעתה מאד.. מרוב פחד ובושה, כמי שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה. ומאז והלאה נקבע בליבה פחד, ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם, לא בושו לדבר רתת לפניהם. משא"כ רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים, כי היא יודעת את האמת כי עכשיו רק ציד בפיו, וכן בשעת הברכות, וכל זה היה סיבה מהקב"ה שיגיעו הברכות ליעקב באופן כזה.
הנצי"ב מסביר שאם המערך של יצחק ורבקה היה כמו המערך של אברהם ושרה או יעקב ורחל, אז רבקה היתה באה ליצחק ומנסה לשכנעו ולא מצליחה ויעקב לא היה מקבל את הברכות. לכן ה' עשה שתראה את יצחק כמלאך ה' וזה יגרום שלאחר מכן כאשר תחשוב שיצחק טועה היא לא תנסה לשכנע אותו אלא תגנוב את הברכות וכך יגיעו הברכות ליעקב.
וחובה עלינו להבין מדוע יצחק לא היה משתכנע?
אלא מסביר הרב הירש:
שני בניו של יצחק ייסדו שני יסודות בביתו, עשיו את הכח החומרי, יעקב את הכח הרוחני. יודע היה יצחק כי האומה זקוקה לשני הכיוונים.. כסבור היה יצחק שעשיו ויעקב יקיימו את תעודת אברהם בכוחות משותפים, בלב אחים ומתוך השלמה הדדית. לפיכך הועיד לעשיו ברכה בעלת תוכן חומרי, וברכה רוחנית היתה שמורה עימו ליעקב.. אולם מבית לבן ידעה רבקה את הקללה שבפיצול זה, ידעה מנסיונה, שהוחמר יהיה לברכה וישועה רק בבית שרוח אברהם מפעמת בו, רק בידו של זה שרוחו של אברהם מדריכה אותו. היא היטיבה לראות שחומר שאין עמו רוח יהיה קללה. את הברכה ראתה רק בלתי מחולקת, יורדת על ראשו של אחד (בראשית כז א)
כלומר היתה ביניהם מחלוקת עקרונית – האם כל אחד מהיסודות צריך להיות חזק ויציב ואח"כ יתחברו וכן חשב יצחק, ולכן רצה לתת את הברכות לעשיו, או שבנושא זה אי אפשר בשום אופן פיצול, כי כסף ללא רוחניות הוא קללה
הרעיון הזה שאין קיום לחומר בלי רוח מביא ר' שמעון שקאפ בהקדמה לשערי יושר, ומסביר שתפיסה החומרית הוא המכשיל הגדול ביותר. ורק אם כל אחד יראה את עצמו גזבר לעם ישראל, ויבין שהמתנות החומריות שיש לו מקורם ה' והנמענים הם כלל ישראל. אם החומריות נהיית מטרה- היא תהווה מכשול גדול, אך אם החומריות תהיה חלק מעבודת ה' וחלק ישאיר האדם לעצמו, וכן יתן לשאר העם כגזבר ה', אז יש "קידוש החומר" ומעגל הפרנסה אינו עומד לבדו אלא משתלב עם מעגלים אחרים של עבודת ה'. כאשר מעגל הפרנסה הינו חלק מעבודת ה' כללית יותר, אזי הפניות הנפשית להיות עבד ה' לא נפגם.
חינוך למידות
אומר מדרש רבה: שלושה נזדווגו זיווגם בבאר; יצחק, יעקב ומשה. ר' שלמה פישר מסביר שבור מהותו לקבל- אין לו משלו כלום. מעיין- מהותו פריצת דרך ונביעה. באר יש לו משניהם- נביעה עם הפרייה והשלמת הכנסה בעזרת מי גשמים. נזדווגו זיווגם על הבאר כדי לייצג את שורש ההקשבה והשיתוף דעות במוסד הנישואין. יש לאדם את דעתו שלו, אך הוא יודע אם זאת להקשיב לקולות אחרים ולשלבם בחייו. החינוך להקשבה הוא חינוך שצריך לעבוד עליו בישיבה.
הגמרא בב"ב מספרת שאבן טובה הייתה תלויה סביב צווארו של אברהם, ולכשנפטר נטלה ה' ותלאה על גלגל חמה. דורו של אברהם היה בעל תאווה, ומי שבא אל אברהם ראה את המידות של אברהם אבינו וביתו- ולמדו ממנו את עניין המידות.על קבורת שרה קוראים את הפסוק 'רודף צדקה וחסד וכו' ' השפ"א מסביר שדווקא על זה קורים פסוק העוסק בחסד- כי קבורת שרה זהו חסד של אמת, וחסד של אמת מסמל שאברהם היה איש חסד כולו, ולא שעשה את הדברים מתוך אינטרס.
הרב דסלר בקונטרס החסד מסביר שלא בכדי אליעזר בודק את רבקה בנקודת החסד- משום שנקודת היסוד לבניין בית נאמן הוא החסד והנתינה. החינוך לחיפוש אחר מה האחר זקוק עוד לפני שהשני מבקש- הוא יסוד עיקרי בבניין בית.
כח ההתחדשות
המדרש רבה מספר שר"ע היה דורש ונתנמנמו, רצה לעוררם ושאל מפני מה אסתר מלכה על קכ"ז מדינות? תבוא בת שרה שחיה קכ"ז שנים ותמלוך על קכ"ז מדינות. הרב שלמה פישר מסביר שמה שתלמידי ר"ע לקו בו היה כח ההתחדשות. הם כבר שמעו את הדרשות, ולא זכו להגיע לדרגה של התחדשות – "כל יום יהיו בעיניך כחדשים", ולכן התנמנמו. ולכן דיבר על שרה שכתוב שהיתה בת מאה כבת עשרים, כלומר לעולם היה בה את כח הנערות וההתחדשות. וזה קשר למלכות אסתר. מלך חייב תמיד להתחדש ולהתעדכן ולחיות את המציאות והווה כדי למלוך.
חובה עלינו להתחנך כאן בבית המדרש לרעננות ולהתחדשות. לחוות את הלימוד, את עבודת ה', וכך נזכה גם כשנקים בית, בעז"ה, תמיד להרגיש התחדשות מתוך השגרה. אחד הדברים שצריך ללמוד פה בבית המדרש זה שבכל שגרה יש התחדשות מתמדת!
הבנת תהליכים
ואברהם זקן בא בימים- שימיו באים עמו. הכוונה שאברהם כל יום נבנה על היום שלפניו, וכך הגיע למדרגת "אב המון גוים". מסופר שרס"ג התוודה כל יום וידוי חדש כי כל יום היה בדרגה גבוה מאתמול. ההבנה הוא שכל יום מבוסס על היום הקודם ואינו נעצר פה.
עבודת ה' כולה בנויה על חיבורים. אדם עמל בעוה"ז ומקבל שכרו בעוה"ב. המביא ביכורים מדבר על "ארמי עובד אבי". כל היהדות בנויה על קשר בין עבר הווה ועתיד. מי שמבין זאת, מבין שכל דבר נקנה כתהליך ומבין שגם בנין בית אינו בא בלחיצת כפתור אלא כעבודה יומיומית.
יהי רצון שאכן נזכה ליישם ולהפנים – קידוש החומר, עבודת המצוות, התחדשות תמידית, ועבודה ועמל, וכך נזכה כולנו לאיש ואשה, זכו – שכינה ביניהם.
