פרשת תצוה - לשים לב, לתת כתף
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור אבני שהם ואבני מילואים
פרשתנו, כחלק מפרשיות המשכן, מצווה על הכנת בגדי הכהונה. במסגרת עיסוק זה, אנו נחשפים אל החושן ואל האפוד, שניים מבגדי הכוהן הגדול.
בשני מקומות נושא הכהן הגדול את שמות בני ישראל: על כתפיו ועל ליבו.
באבני השהם שבאפוד נאמר:
"וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ישִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם.... וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (במדבר כ"ח ט- יב)
ובאבני המילואים שבחושן נכתב:
"וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד. וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם... וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט"
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד:
וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד: (שמות כ"ח)
הלב והכתף – אהבה ונתינה
בשני בגדי כהונה אלו, כפי שניתן לראות, היו משובצות אבנים שעליהן חקוקים שמות בני ישראל. האבנים הללו מונחות היו על הלב ועל הכתפים.ניתן לראות בעובדה זו סמל. הלב מבטא את הרגש. שמות בני ישראל החקוקים על אבני החושן, הנמצא כנגד לב הכהן הגדול, מבטאים את האהבה לבני ישראל ואת שימת הלב, את חשיבות תחושת ההזדהות עם עם ישראל, ומדגישים את הערך שבשאיפה לאהוב לחוש ולהזדהות עם כל מה שעובר על הפרט והכלל בעם ישראל. אך התחושה הזו בלבד אינה מספיקה, בנוסף לה, הכהן הגדול נושא את שמות בני ישראל גם על כתפיו. הכתפיים מסמלות את הנשיאה בעול - "בכתף ישאו" וההשתתפות המעשית, את העמידה כתף אל כתף, ביחד, לשאת את מסע העם בנכונות להירתם ולסייע (מסע אלונקות, זוכרים?!). שמות בני ישראל על כתפי אהרון מלמדות אותנו כי מעבר לתחושת ההזדהות המשותפת בלב, קיימת חשיבות רבה בהשתתפות האקטיבית בסיוע לכל צורכי העם ואתגרי השעה.
בכך שאהרון נושא את החושן ואת האפוד, הוא ממחיש את חשיבות השילוב בין התחושה של האדם שהוא חלק מעם ישראל, לבין השלב שבא אחריה, קיום החובה הנגזרת מתחושת השייכות, הכניסה הפיזית, עם הכתף, לסייע מעשית לכל הנדרש לכל הנצרך בעם ישראל.
נושא בעול עם חברו
שילוב זה, ניתן לראות גם בהתנהגותו של משה:
"...וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם..." (שמות ב', י"א)
ומסביר רש"י:
"נתן עיניו וליבו להיות מיצר עימהם"
כפי שניתן לראות, משה רבינו, אף הוא, ראשית נתן עיניו וליבו=ראה בסבלותם, חש את תחושותיו בליבו, והזדהה עם בני עמו המשועבד בפרך במצרים. אך לפי המדרש, לא עצר בכך, ובנוסף לתחושת הרחמים, השתתף בפועל בעבודה הקשה:
וירא בסבלותם, מהו וירא שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך
מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן (שמות רבה פרשה א)
במקום אחר משבחים חז"ל את משה במידה זו הנקראת "נושא בעול עם חברו", מידה שהיא אחת מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם.
"שהרי משה רבינו, אף על פי שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל... שלא יהיה אדם רואה צבור בצער ויאמר אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חבירו" (פסיקתא שמות ב', י"א)
אורים ותומים
מידות אלה המייחדות את "משה ואהרן בכוהניו", מכוונים גם אלינו לכל אחד ואחד מאיתנו, שהרי אנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
הדרך בה נהג משה, שנשא בעול עם אחיו, רתם את שתי כתפיו לעבודה עם עמו המשועבד. והדרך אותה מבטאים בפרשתנו בגדיו של אהרון הכהן, שייכת גם אלינו, כחלק מתפקידינו להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אנו צריכים לשאוף באורח תמידי להגיע לשלב בו נגלה הזדהות עם הפרט והכלל, עם הבעיות והסיבוכים שסובבים אותנו, עם הסבל והקשיים שבעמינו, ועל גבי מידה זו, להיות נושאים בנטל ובאתגרים הרוחניים והגשמיים של עמינו, להשתתף ולהתגייס למען תיקון קשיים אלו.
מסר מקביל ניתן לראות ב"אורים ותומים" שהיו בחושן. לפי דברי חז"ל (עיין ברמב"ן) סגולתם של ה"אורים" תרמו ליכולתו של הכהן לראות אור המאיר על אותיות מסוימות על גבי החושן, ואילו סגולתם של ה"תומים" תרמו ליכולתו של הכהן להרכיב את המילה המתאימה מהאותיות שהוארו באור ה"אורים". ניתן לראות ב"אורים" כמקבילות ליכולת הראשונית לאתר ולזהות את עצם הצורך להתחבר ולעזור לישראל. אך מסר כללי זה עדיין אינו מגדיר ומכוון במדויק את אופיה של הזדהות זו. כאן נכנסים לתמונה ה"תומים". התומים מגדירים ומכוונים במדויק לאן לנתב את האור הזה. האורים מקבילים ללב, והתומים מקבילים לכתף., הלב והכתף, נחוצים להבנת המסר האלוקי המועבר באורים, ללא אחד מהם, השני מאבד משמעות.
בגשמיות ורוחניות
המסר הזה נוגע לכל אחד ואחד מישראל. לשים לב ולשאת בכתפיים על מנת להיטיב עם הפרט והכלל. להשתדל ולפעול לטובתו ולרווחתו של עם ישראל, בין בכל הנוגע לחיי המעשה והחומר, אך לא פחות מכך וביתר שאת הדבר מתחייב בכל הנוגע לחיי הרוח, למצבו הרוחני של עם ישראל. מוטל עלינו ראשית לשים לב לזהות את הצרכים, ואחר מכן לתת כתף להיכנס ולפעול. וכך אמרו חז"ל:
ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם.. הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח (אליהו רבה פרשה יב )
לפי מדרש זה, המסר קיים בנוסף למישור הגשמי, גם בזה הרוחני. חכמי תקופת השופטים שגו בכך שסירבו להירתם ולסייע לעם ישראל, ובכך, למעשה, הובילו להידרדרות הרוחנית המתוארת בסוף ספר שופטים, שהביאה למלחמות ולשפיכות דמים. על אף שראו וחשו את חומרת מצב העם בליבם, סירבו בני הסנהדרין להיחלץ בכתפיהם למאמץ של שיפור מצבו הרוחני של עם ישראל.
הרמח"ל ב"מסילת ישרים" טועןן כי החסיד האמיתי הוא הפועל לטובת הדור:
אמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם... שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו. (מסילת ישרים פרק י"ט)
בסוד היחיד והיחד
סגולה זו של הכהן הגדול נובעת משורש נשמתו של אהרן, "אוהב שלום ורודף שלום".
כיצד זוכים לכך? מסתבר כי ראשית לכל יש להביט ולהתבונן באבני החושן. מיד נבחין כי לכל אבן גוון משלה, כל אחת מהאבנים צבועה בצבע אחר, ולכל אחת סגולה משלה. דווקא המגוון הזה הוא היוצר את הפסיפס הנהדר והמיוחד שבחושן. שמות בני ישראל החקוקים על האבנים הללו, מבטאים את הרעיון שלכל שבט תפקיד אחר שונה ומיוחד בעבודת ה'. לא הרי שמעון כהרי ראובן ותפקידו של לוי שונה הוא משל יהודה. איש כברכתו ברך אותם, כי לכל אחד תכונה ייחודית המייעדת אותו לתפקידו המיוחד. חלק גדול מהבעיות של דורנו, בהיבט הרוחני, נובעות מחוסר היכולת של אנשים מסוימים להכיל גישות שונות בעבודת ה'. המסר של החושן הוא שעל אף השונות של צבעי האבנים, כולם מכונסים באותו חושן ונמצאים על ליבו של הכהן הגדול. לאחר שתובנה זו חודרת ללב, הרי מעתה כלל ישראל נושא כאחד את המשא על כתפיו ושם מתאחדים השבטים כאחד על אבני השהם.
מפני מה מתרחש איחוד זה דווקא באבני השהם? על פי מסורת חז"ל הרי שאבן השהם היא היא אבנו של יוסף שבחושן. מבין כל השבטים הרי יוסף הוא המבטא יותר מכולם את רעיון האחדות. גם לאחר מכירתו וירידתו למצרים הוא נרתם לסייע ולתמוך, הכל על מנת לשמר את האחדות. לפיכך נבחרה אבנו של יוסף, אבן השהם, להיות האבן המאחדת את שמות בני ישראל על כתפי אהרן.
יהי רצון שנזכה להמשיך את דרכם של יוסף משה ואהרון, ולהיטיב עם עם ישראל כולו, כפרטים וככלל, הן בגשמיות והן ברוחניות, ובכך לשמור על אחדותו הנצחית.
