פרשת בשלח - קנין תורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור מהפרשות הנקראות בתקופה זו ניתן ללמוד יסודות חשובים ביותר, השייכים ונוגעים אם הרוצה להתקשר לה' ולתורתו.
בפרשת השבוע שעבר, פרשת בא, מתקיים דו שיח בין משה לבין פרעה אודות אופייה של עבודת ה' היהודית הראויה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְהוָה לָנוּ . וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן יְהוָה עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם . לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְהוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה. (שמות, י', ט'-י"א)
בעמדתו של פרעה הדורשת כי רק הגברים ילכו לעבוד את ה', מעבר לרצונו הברור המבטא חשש מפני בריחתם של בני ישראל, מתבטא רעיון עמוק, המתבטא בדבריו "כי אותה אתה מבקשים". פרעה, סבור כי עבודת ה' היהודית, זהה לזו המצרית, והיא נחלתם של גברים בלבד. משה ואהרון, בתשובתם, מתקנים אותו ומבהירים לו כי עבודת ה' היהודית נחשבת "חג", ועל כן היא שייכת גם בזקנים נשים טף אפילו צאן.
הסבר זה מתבאר ומתחדד ע"פ דברי ה"בית יעקב":
אתם מבקשים לעבודת ה' ולהתברר בדברים הנגלים, מה שהאדם מברר עצמו בדעתו ותפיסתו ובבחירתו.. כי באם תרצה שהעבודה אשר אתם תלכו עתה בה יהיה לכם לעולם, היינו בזה האופן שתעבדו פעם אחת והעבודה הזאת תישאר לכם בקביעות, אזי היה הצדק אתכם לילך עם הטף, כי רצונכם שיקבע בהם דברי תורה בקביעות, כי לזה הקדושה, היינו שלא מדעת, גם הטף מוכשרים..
אכן כאשר אביט ברצונכם.. תרצו רק לעבודה שתעבדו בתמימות בדעתכם ותפיסתכם לעולמי עד.. ולמה לכם טף, הלא בטף אין שום עבודה בדעתם ותפיסתם, כי אין להם ידיעה והכרה..
ומשה רבינו הראה לו שאינו דומה טף שלנו לטף שלהם, כי בטף שלנו נמצא גם כן עבודה, חמת שאב ואם טיהרו את עצמם בשעת זריעה, שיהיה נזרעים בקדושה, וזהו העבודה נטוע ומונח בלב הטף שלנו, וזו העבודה הולכת תמיד עם הטף ומנהיג אותם. (פרשת בא אות כ"ז)
לפי דבריו, פרעה סבר שעבודת ה' מבוססת על ידע ועל מחקר שכלי. בעת העתיקה, הידע היה נחלתם הבלעדית של הגברים. ועל כן, כאשר מדובר בבירור דעתני, אין, לכאורה, מקום לנשים לצאן או לטף.
תשובתו של משה רבינו מבוססת על ההבדל בין הטף היהודי לבין הטף המצרי, הטף היהודי נולד מתוך קדושה, ולכן בתוך כל ילד וילד יש חלק אלוק ממעל-נשמה אלוקית. מטרת הזמן הוא פגישה עם ה' והעצמת חלק זה וזה שייך בכל העם. כאשר אדם לומד תורה הוא נפגש עם ריבונו של עולם ומעצים את הנשמה הנמצאת בתוכו, וכך הופך הוא להיות רוחני.
לפי דברי משה, בעבודת ה' בדת היהודית, אין מקום לאבחנה בין גברים לבין נשים ובין ילדים לבין אנשים, גם אם לא כולם שייכים בקניין דעת ובפן השכלי של עבודת ה', כולם משתייכים אליה בצד הנשמתי העמוק, וזה הכוונה "כי חג ה' לנו". חג הוא הזמן שעולים לרגל ופוגשים את הקב"ה, ולכן בחג יש שמחה.
זו הסיבה מדוע בחג מתבטלים אבלות ובשבת לא, כי חג יש בו שמחה שפוגשים את ה' ע"י העליה לרגל ואילו בשבת יש רק כיבוד שבת ועונג שבת.
פרשתנו, מתארת את שאירע אחרי הסכמת פרעה לשילוח כל עם ישראל, ובשיאו תהליך היציאה המתואר, את סיפור קריעת ים סוף. מסיפור זה עולה מאליה שאלה קשה ביותר. קשה להבין את משמעותה של קריעת ים סוף ואת פשרה האמתי. אחרי יציאת מצרים הכירו כל ישראל וכל המצרים בגדלותו של הקב"ה, בהשגחתו וביכולתו לשנות את הטבע, לאור זאת אנו מחויבים להבין מהו, אם כן, החידוש הגדול של קריעת ים סוף, ולשם מה נעשה נס כה גדול.
ה"שפת אמת" אומר, בהתייחסותו לשאלתנו, אומר:
"שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה, והיא לשעה ורצה השי"ת שיישאר גאולה זו בעצמות ישראל... ולכך ציווה שחזרו ויעלו מעצמותם" (שפת אמת, תרל"א, ד"ה "דבר")
לפי דבריו, מטרתה העיקרית של קריעת ים סוף הוא ליצור "קניין" באדנות ה' על עם ישראל. כאשר היו בני ישראל עבדים במצרים, זכו בגאולתם מן ההפקר, כמעין "מתנה" מהקב"ה. הצורך בקריעת ים סוף, היה תוצר ישיר של הליכתם הפיזית של בני ישראל, מתוך בחירה, ע"פ ציווי משה. קריעת ים סוף הייתה נס שהתחולל כתוצאה ישירה של פעולה אקטיבית ורצונית של בני ישראל שביצעו את רצון ה', ועל כן הורגש שגאולה זו איננה מתנה, ונס מסוג זה יצר קניין.
המדרש בשמות רבה, מחזק את העניין אותו אנו רואים ב"שפת אמת":
"שנו רבותינו: הקורא קריאת שמע צריך להזכיר את קריעת ים סוף ומכת בכורים ב"אמת ויציב". ואם לא הזכיר - אין מחזירים אותו. אבל, אם לא הזכיר יציאת מצרים - מחזירים אותו, שנאמר: למען תזכֹּר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ומה בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף. אלא יציאת מצרים קשה , שנאמר: או הנִסה -להים לבוא לקחת לו גוי " (שמות רבה, כ"ב, ג')
מעיון במדרש זה עולות מספר שאלות הדורשות בירור, יש להבין מה בדיוק מבדיל בין יציאת מצרים לבין קריעת ים סוף, ומהי המשמעות של "קושי" ביחס לקב"ה, שאינו מוגבל כלל.
על הפסוק שבו משתמש המדרש להוכיח את דבריו מסביר המדרש "שוחר טוב" בתהילים:
"או הנסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, כאדם השומט את העובר ממעי הבהמה שהיו אלו ערלים ואלו ערלים אלו מגדלי בלורית ואלו מדלי בלורית אלו לובשים כלאיים ואלו לובשים כלאיים, לא הייתה מדת הדין נותנת שיתעלו ישראל"
לפי דברים אלה, הקושי שבנסי יציאת מצרים אינו קושי המהווה אתגר ליכולותיו של הקב"ה, אלא קושי מחשבתי, בחריגה מכללי ההגינות והצדק. יציאת מצרים לא הגיעה לבני ישראל בדין, היא ניתנה להם "בחינם", וזהו הקושי אותו מתאר המדרש ושאותו אנו מחויבים להזכיר בכל יום.
ונחזור לדברי ה"השפת אמת", לפיהם, כאשר משהו ניתן בחינם, כמתנה, הוא אינו חלק מהותי מהמקבל, הוא אינו "נקנה" לו באמת. קריעת ים סוף, שניתנה לבני ישראל ע"פ דין היא שיצרה קניין אמתי אצל בני ישראל, וכמשהו קנוי, הרושם והמסר שלה נקנים לבני ישראל לעולם.
בני ישראל בקריעת הים חזרו לאחוריהם להיות יותר ליד המצריים, דבר שאין לו כלל הבנה רק מתוך אמונתם בה' ובמשה, ובכך הראו שהם זכאים לנס והנס ניתן להם כדין.
גם בעולמנו, עולם הישיבה והלימוד, רעיונות אלה מקבלים משנה תוקף. עלינו בעת לימודינו בישיבה וליישם את הלקחים הנלמדים מהפרשות.
ראשית, עלינו ללכת בגישתו של משה בוויכוחו עם פרעה, ומעבר לעמל ולקניין הידע המהותי ביותר הממלא את שגרת יומנו בישיבה, חובתנו להוסיף את ה"חג", את השמחה ואת האושר מהלימוד, ולהיפגש עם ריבונו של עולם ולהעצים את נשמתינו.
מעבר לכך, כאשר נעמול בתורה מתוך שמחה, נוכל "לקנות" אותה בדין ולא בחסד, באופן שתישאר אצלנו תמיד, באופן שבו התורה תהיה תמיד חלק מהותי מאתנו, גם מחוץ לכותלי הישיבה.
יהי רצון שנצליח ליישם את המסרים החשובים מפרשותינו, לעמול בתורה מתוך שמחה, ולקנות את התורה קניין עדי עד.
