פרשת יתרו - ממלכת כהנים וגוי קדוש
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בלב פרשתנו אנו מוצאים את ציווי "עשרת הדיברות", המהוות יסוד ובסיס למצוות, ולחיינו כיהודים. עוד בטרם מעמד הר סיני וציווי עשרת הדיברות, מופיעה דרישה יסודית ובסיסית יותר של הקב"ה מבני ישראל:
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות, י"ט, ו').
משמעות הדברים היא כי ייחודיותו של עם ישראל היא בכך שכל בניו קדושים. גם העוסקים בחיי היום יום הם קדושים. במקביל לעיסוק בניהול ה"ממלכה" על פיתוחה החקלאי, התעשייתי, הכלכלי , והעיסוק בביטחונה, כל העם, על כל מרכיביו, קדושים וכולם נחשבים "כוהנים". עניין זה מייחד את עם ישראל הנמצא בארצו.
דברים דומים, וברוח ט"ו בשבט, ניתן למצוא בדברי החתם סופר על מסכת סוכה. הגמרא מביאה את דעת רבי שמעון בר יוחאי, האוסר על עיסוק בחיי המעשה לצורך פרנסה, ומחייב למלא את היום בלימוד תורה, ולעומתו את דעת רבי ישמעאל החולק, ומתיר לאדם לעבוד לצורך פרנסתו. על דעת רבי ישמעאל כותב החתם סופר:
"נראה לעניות דעתי שרבי ישמעאל לא אמר מקרא 'ואספת דגנך' אלא בארץ-ישראל ורוב ישראל שרויין על אדמתן, שהעבודה בקרקע עצמה מצווה משום יישוב-ארץ-ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה "ואספת דגנך". ובֹעז זורה גורן השעורים בלילה משום מצווה. וכמו שאי-אפשר לומר 'לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה', כך לא יאמר 'לא אאסוף דגני בעצמי משום שאני עוסק בתורה'. ואפשר, שאפילו שאר האומניות שיש בהם יישוב העולם - הכל בכלל מצווה. וכל זה דוקא בארץ-ישראל " (חתם סופר, סוכה ל"ו)
לדברי החת"ס, בניגוד למה שניתן היה לחשוב, עבודת האדמה אינה מותרת כתוצר של אילוץ בלבד, לצורך לימוד התורה. לדעתו, הציווי 'ואספת דגנך' הוא גופו מצווה והוא שקול בחשיבותו להנחת תפילין. החתם סופר מסייג את דבריו אלה, ומציין כי עניין חשוב זה, קיים רק כשבני ישראל נמצאים בארצם, רק אז תיחשב עבודת האדמה וניהול חיי המעשה כמצווה. לדעתו, בגולה, עיסוק בדברים אלה אף עשוי להיחשב לחטא.
עלינו להבין מהי משמעותה של הנוכחות בארץ ישראל, ומה פשר חשיבותה לעניין קידוש חיי המעשה, כפי שעולה מדברי החתם סופר.
לצורך הבנת חשיבותה של ארץ ישראל, נפנה לתיאור התורה את הדרך לארץ ישראל, ונתמקד בתיאור המלחמות אותן לחמו בני ישראל בדרכם לשם.
המלחמה הראשונה של בני ישראל במדבר הייתה נגד המצרים:
" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם . ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן " (שמות י"ד, ט'-י"ד).
במלחמה זו, כפי שעולה מתיאור התורה, עם ישראל לא עשה דבר, הקב"ה נלחם עבור העם, וכל שנדרש מעם ישראל הוא "להחריש".
המלחמה השנייה עליה מספרת לנו התורה, היא מלחמת עמלק:
"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם . וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי . וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה . וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק . וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ . וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב " (שמות י"ז, ח'-י"ג).
במלחמת עמלק הייתה חלוקת תפקידים, חלק מעשי של מלחמה, שנוהל ע"י יהושע, וחלק רוחני, של נס, שנוהל על ידי משה בעזרת מטה האלוקים, אותו מטה שבעזרתו ביצע ניסים רבים. ניצחונם של ישראל נבע משילוב בין לוחמה פיזית לבין נס אלוקי גלוי.
המלחמה השלישית אליה אנו עדים היא המלחמה נגד הכנענים, שאירעה בשנה הארבעים ליציאת מצרים:
"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי . וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם . וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה " (במדבר כ"א, א'- ג').
במלחמה זו, השתתפו כל בני ישראל, ללא אותות או מופתים, אך התורה מספרת כי בטרם המלחמה התקיים מעמד תפילה ונדירת נדר לה' למען ההצלחה במלחמה.
המלחמה האחרונה של בני ישראל במדבר לפני כניסתם לארץ היא מלחמת סיחון ועוג:
"...וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל . וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי-חָרֶב..." (במדבר כ"א, כ"ג- כ"ד).
במלחמה זו, לא היה, לכאורה, כל מימד רוחני או ניסי, הקב"ה לא מוזכר בה כלל, ואין בכתובים כל תיאור של תפילה או של נס.
ניתן לראות בבירור את ההדרגה שבמלחמות, ממלחמה שהקב"ה עושה בה הכול, דרך מלחמה שיש בה נס מובהק בשילוב עם לוחמה פיזית, המשך במלחמה שמתואר לפניה קיום מעמד של נדר ותפילה, אך הניצחון בה מתואר כניצחון טבעי, וכלה במלחמה שהיא לכאורה , "טבעית" לחלוטין ללא כל אזכור אלוקי.
ניתן להסביר הדרגה זו כהסבר לגדולתה של ארץ ישראל. הכניסה לארץ ישראל חייבה את עם ישראל לעבור תהליך, מרגילותם לחיים רוויים בניסים, מן, באר וענני כבוד, לחיי מעשה ולשגרה יום יומית של עבודת אדמה ושל עמל לצורך המחייה. במהלך שנות המדבר עם ישראל למד באופן תהליכי, כיצד הוא יכול לעבוד את ה' למרות ההנהגה האלוקית ה'נסתרת' הצפויה לו בארץ ישראל. כאשר סיימו בני ישראל את התהליך, הגיעו לדרגה גבוהה המאפשרת להם לראות גם בניצחון שהושג ללא כל נס גלוי, ניצחון מאת ה', ובכך הוכח כי הם מוכנים לחיי משה ברץ ישראל.
רעיון זה, המבטא את המעבר בין אופני ההנהגה ובין צורות החיים של בני ישראל עולה גם מתיאור הנביא את הפסקת ירידת המן:
"וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע ה', י"ב)
לפי תיאור זה ניתן לראות כי האכילה מן התבואה של הארץ, התבואה שנקנית בעמל ותוך חובת עבודה קשה, היא שמצדיקה את הפסקת ירידת הלחם הניסי שירד שתוצאה ישירה של ההנהגה הנסית ונטולת העבודה של המדבר, המן.
הדרגה הפוכה להדרגה שמצאנו במלחמות בני ישראל במדבר, אנו מוצאים בממלכת יהודה, כפי שמתאר המדרש:
"ארבעה מלכים היו- מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד, ואסא, ויהושפט וחזקיהו, דוד אמר 'ארדוף אויבי ואשיגם...' אמר לו הקב"ה אני עושה כן הה"ד 'ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם…'. עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר 'וירדפם אסא…כי נשברו לפני ה'…' לפני אסא אין כתיב כאן אלא 'לפני ה' ולפני מחנהו'. עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנאמר 'ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה'…וינגפו…'. עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנא' 'ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור…' (איכה רבה, פתיחתות, ד"ה זבדי ( .
המדרש מצביע על ההדרגה שבמעורבות מלכי יהודה במלחמותיהם, החל מדוד שניצח במלכמותיו במאמץ רב, תוך רדיפה והשגה של אויביו, בסיוע הקב"ה, וכלה בחזקיהו שללא כל פעולה מצידו, ניצח את אשור.
לפי דברינו ניתן להבין את פשר ההדרגה שאנו מוצאים במלכי יהודה. בהדרגה זאת ניתן לראות תהליך הכנה של בני ישראל לגלות, אליה יצאו בימי חזקיהו. בתקופת הגלות קשה יותר לראות את השגחת ה' בשגרה המעשית, ויש צורך גדול בניסים גלויים על מנת לחוש בנוכחות ה'. ועל כן, ככל שהגלות מתקרבת, יד ה' במלחמות הולכת ונעשית גלויה יותר.
לאור כל דברינו,מובנת היטב גם אמירתו של החתם סופר, שהעיסוק בחולין הוא מצווה דווקא בארץ ישראל. העיסוק בדברי חולין בארץ ישראל, הוא אמצעי לראייה ברורה של השגחתו של ה' ולתחושת נוכחותו התמידית. בגלות, לעומת זאת, לא ניתן לשלב בין תחושת הנוכחות האלוקית לבין חיי היום יום השוחקים, ועל כן אין לעיסוק בעבודה השגרתית כל ערך בגלות.
זוהי משמעות דרגתו המיוחדת של עם ישראל, שיכול להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בארץ ישראל. אך חשוב לדעת כי בעניין זה טמונה סכנה גדולה. כאשר אדם עוסק לכתחילה בצורכי חייו, הוא עשוי לשכוח מכך שמדובר במצווה, הוא עשוי להישאב אל השגרה ולשכוח מהקב"ה.
על מנת למנוע מקרה של שכחת הקב"ה כתוצאה של חיי השגרה, עברו בני ישראל בהליכתם במדבר תהליך ארוך של הכנה לקראת אתגר זה. במקביל לתהליך זה, אנו עוברים תהליך דומה במהלך לימודינו בישיבה, העומדת לפני יציאתנו לחיי המעשה. על אף החשיבות של חיי המעשה בארץ ישראל, והחשיבות של ההשתלבות בפיתוחה, אנו לומדים להתכונן לחיים אלו, על מנת שנצליח לזכור תמיד את מציאות ה', גם בעמלנו היום יומי, גם מתוך שגרה שוחקת של עבודה ושל חיי משפחה. כדי לעמוד באתגר זה עלינו לעמול ולהשקיע במשך שנים ולהתאמץ לספוג יראת שמים בישיבה.
מסר דומה ניתן ללמוד מדברי הגמרא:
"אמר ר"ל מאי דכתיב : 'והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו'' אמונת- זה סדר זרעים, עתיך- זה סדר מועד, חוסן- זה סדר נשים, ישועות- זה סדר נזיקין, חכמת- זה סדר קדשים, ודעת- זה סדר טהרות ואפ"ה, יראת ה' היא אוצרו. אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: 'נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפו"ר? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפ"ה, אי יראת ה' היא אוצרו- אין, אי לא- לא" (שבת, לא.)
גמרא זו דורשת את אותו פסוק בשני אופנים, אחד מלמד על החובה שבלימוד התורה שבעל פה, והשני הוא רשימת השאלות שנשאל האדם ביום הדין, אודות שילוב הרוחניות במהלך עבודת חייו. בשתי הדרשות הגמרא מסיימת ואומרת, שגם בלימוד וגם בחיי המעשה, יראת ה' היא החשובה ביותר. משילוב של שני העניינים ניתן להסיק כי לצורך שילוב מוצלח בין חיי המעשה לבין חיים אמוניים, יש, ראשית, לעסוק בלימוד של התורה שבעל פה במשך תקופה מסוימת, כדברי הדרשה הראשונה. מתוך כך, ניתן יהיה לעסוק בחיי המעשה תוך שילוב הרוחניות בתוכם, וכל זאת מתוך יראת שמיים.
עולה מכל זאת, כי המטרה שלנו הוא הקמת "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בארץ ישראל, וכדי שנוכל לעמוד במשימה זו אנו מוכרחים לעבור הכנה של לימוד שתקנה לנו יראת שמים.
יהי רצון שנצליח בלימודינו בישיבה, ובכך נחזק את את יכולתנו להיות "כוהנים" ו"קדושים", ונהיה מוכנים לחיי המעשה, שייצרו "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
