פרשת בא - עשרת הדברות להורים (ול)מחנכים

הרב יחזקאל יעקבסון

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח')

מצוות סיפור יציאת מצרים היא אחת המצוות ה"חינוכיות" הבודדות המופיעות בתורה. מסיפור יציאת מצרים, מהמצוות הקשורות לו, מהמנהגים שנקבעו לזכרו וממנהגי "ליל הסדר" שנועד להנציח אותו, ניתן ללמוד עקרונות רבים הקשורים לחינוך. בדברינו נמנה עשרה חשובים מהם:

פנייה אל המוח ואל הלב:
המצווה ה"חינוכית" הנוספת למצוות סיפור יציאת מצרים, היחידה בתורה, היא מצוות: "ושננתם לבניך", לפיה אדם חייב ללמד את בנו תורה. מההשוואה בין שתי המצוות ה"חינוכיות" היחידות בתורה, מצוות "והגדת לבנך" ומצוות "ושננתם לבניך" ניתן ללמוד עיקרון חינוכי לפיו, חשוב בעת החינוך לפנות הן לשכלו של התלמיד, "לשנן" לו, ולהנחיל לו ידע, ובמקביל לפנות אל הרגש שלו, "להגיד", לספר לו סיפורים ולמשוך את ליבו ללימוד. ללא שילוב של שני היסודות, של פניה אל השכל ואל הרגש, החינוך לא יהיה שלם.(אחד מגדולי ישראל תלה את כישלונו בחינוך בכך שמיהר לבית המדרש ולא האריך לשבת עם ילדיו סביב שלחן שבת בשמחה המשולבת עם שירים וזמירות )
חזרה: כפי שהתוכן של ליל הסדר, קריאת ההגדה והמנהגים, חוזרים ונשנים בכל שנה, יש לחזור על כל מסר אותו מעוניינים להנחיל ושאליו רוצים לחנך. החזרה מסייעת רבות, והיא חלק מהותי מהתהליך שבסופו המסר מוחדר באופן ברור אל תודעתו ואל ליבו של המתחנך.
התאמת החינוך לתלמיד:
אנו אומרים בהגדה של פסח: "כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל..." כל בן וכל תלמיד יש לחנך ובדרכו. כאשר אנו מחנכים, עלינו להימנע מהשוואות בין תלמדים או בנים שונים. עלינו לדעת להכיר בכך שמסר זהה, ניתן ואף צריך, להעביר בדרכים שונות, ומתוך ההכרה כי כל אדם שונה ממשנהו, באופן התנהגותו, ביכולותיו ובהבנתו.
עידוד סקרנות ושאלות:
"וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר..." (שמות י"ג, י"ד). התורה מעודדת את שאילת שאלות ככלי חינוכי, עלינו לדעת להיות סבלניים ולא להיבהל משאלות הבאות לצורך ידע והבהרה. כפי שחלק מרכזי ממנהגי ליל הסדר נועד לעורר את הילדים לשאול שאלות, כך בכל עניין בחינוך עלינו להשתדל לעודד סקרנות, ולפתח אותה ככלי לבירור, ולהימנע מלשתק את התעוררתה של הסקרנות בחוסר סבלנות או בכעס. (זכיתי ללמוד אצל מחנך שהיה רגיל להעניק סוכריה אחת לילד שענה תשובה יפה. אך מי ששאל שאלה טובה קיבל שתי סוכריות!)
מתן תחושת אחריות:
"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה" (שמות י', ב'), חשוב שנדע להעניק תחושה של אחריות ושל שליחות לילד המתחנך, כחלק מהותי בשרשרת הדורות. כשאנו מחנכים אנו צריכים להסביר ולהזכיר לתלמיד כי קיום המצוות הוא חלק חשוב ביותר, ובלתי נפרד מהמשימה הגדולה של ההמשכיות, שתלויה רק בו. אב אומר לבנו: אני מספר לך את מה ששמעתי מאבי ששמע מאביו, ותפקידך לספר לבינך שיספר לבנו הלאה. ילד ששומע זאת, מבין שמעתה הוא אינו מקיים "סתם", אלא יש לו תפקיד, יש לו שליחות, עליו מוטלת המשימה להעביר את הלפיד הבוער הלאה.
נתינת דוגמה אישית:
אנו אומרים בהגדה של פסח: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם ," הרמב"ם גורס " בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם להרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם ", ההבדל בין הגרסאות הוא ש"לראות" הוא לחוש תחושה אישית, ו"להראות" הוא יצירת רושם חיצוני אודות אותה תחושה פנימית. בחינוך, עלינו לדעת ליצור שילוב בין "לראות" לבין "להראות". לא נוכל לדרוש מילד או מתלמיד לעשות משהו, שאנו איננו מצפים מעצמנו. לא ניתן "לראות" בלי "להראות". כשאנו מחנכים אנו מוכרחים לתת דוגמה אישית.
חינוך גם במצבים קשים:
"...וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל" (הגדה של פסח) למרות קיומם של אתגרים רבים בחינוך, אסור לנו להפסיק לחנך מתוך ייאוש, אם נתקלים בהתנגדות הרשע, אנו צריכים לנסות "להקהות את שיניו" ולהחליש לו את התנגדותו למסרים שלנו, אם מישהו אינו מגלה עניין בדברים, יש לנסות את "את פתח לו" ולעורר בו את הסקרנות. בכל מקרה וגם לנוכח האתגרים הקשים ביותר, אסור להתייאש ולהפסיק לחנך.
שימוש בכלים פיזיים:
ספר החינוך אומר בהקשר של סיפור יציאת מצרים כי: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". כל מצוות ומנהגי ליל הסדר, המרור, המצה, הכרפס, הזרוע, הן ביטויים פיזיים למסרים שניתן היה ללמד בעל פה, ובאופן תיאורטי. הבחירה להמחיש אותם מלמדת אותנו כי לא ניתן לחנך "באוויר" ללא כל קשר לקרקע. עלינו לשאוף לחנך בעזרת כלים מציאותיים הממחישים את המסרים הגבוהים אליהם אנו מחנכים.
התאמת המסרים והשיטות לדור:
אנו אומרים " בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם" והתורה אומרת "...כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר...", חשוב שנדע להכיר בכך שקיים פער בין דור לדור, ובכך שאתגרי היום אינם אתגרי המחר. המסרים שאליהם אנו מחנכים מוכרחים להיות מעודכנים ומותאמים לשפתו ולעולמו של המתחנך, מתוך שאיפה לבטא את אותם המסרים בדרך העדכנית והמתאימה ביותר לאוזניו של בן הדור הצעיר. ללא ההתאמה הנדרשת לדור וללא ההתייחסות לאתגרים המתחדשים בכל יום, העקרונות שאליהם אנו מחנכים לא יעברו כנדרש. לדוגמא: מושגי עבדות וחרות אשר במהלך דורות רבים הובנו כפשוטם, יכולים לקבל היום משמעות וצורה שונה בדמות ההתמכרויות לסוגיהם ולגוניהם, או בדמותם של כל העבדים המודרניים הכלואים בכלוב של זהב על חשבון המשפחה או השקט הנפשי.
לעולם לא להתייאש:
מסיפור יציאת מצרים עצמו, אנו לומדים כי גם כאשר אנו במצב הקשה ביותר, שנדמה שאין ממנו כל מוצא אפשרי, כפי שהיו בני ישראל במצרים, בסוף הקב"ה עוזר וגואל אותנו. גם כשאנו מנסים לחנך ללא הצלחה ונותרים ללא כל תקווה, וגם כשאנו מנסים להתחנך ללא הצלחה, עלינו לזכור תמיד כי מובטח לנו שלבסוף, בעזרת ה', נצליח בכך למרות כל הקשיים. לא להתייאש! לא להרים ידיים!